עוד סיפור אחד של אהבה

מיכל סופר-זמרני
2015-08-13 01:00:00
2015-08-13 01:00:00

שתי טרמפולינות מונחות על משטח הפעילות. בראשונה מנמנם בר. בשנייה, פוקחת דניאל את עיניה, מושיטה קדימה ידיים שמנמנות. אבא מקס מוציא אותה מהטרמפולינה ומתיישב איתה על משטח הפעילות. אבא אלירן מביא מים קרים, מעיף מבט אל בר שישן, מתיישב על הספה בסלון. אידיליה משפחתית.

מקס קונקי (27) הוא כוריאוגרף ומורה למחול. בגיל 11 החל לרקוד במתנ"ס המקומי ברמלה. בגיל 14 כבר הפך לאסיסטנט של המדריכה, ובגיל 17 קיבל לידיו את הקבוצה הראשונה שלו כמדריך. במקביל החל לרקוד באופן מקצועי, כרקדן ליווי של רוני סופרסטאר. בשנת 2007, בגיל 20, התקבל לעונה השלישית של הריאליטי "נולד לרקוד". התוכנית פתחה לו דלתות: הוא רקד בטקסים ואירועים שונים, התקבל למחזמר "יוסף וכתונת הפסים" של תיאטרון הבימה, ובמשך חצי שנה שיחק את בנימין לצד מירי מסיקה ויהודה לוי. במקביל, המשיך ללמד ג'ז מודרני ברחבי הארץ. מאז שנת 2011 הוא מלמד בסטודיו "זוז במחול" במודיעין, כמורה וכוריאוגרף. "אני זוכר את הפעם הראשונה שהעליתי כוריאוגרפיה: יותר התרגשתי מאשר אי פעם כשעליתי להופיע." הוא אומר. "בגלל זה התחלתי ללמד מגיל צעיר. ידעתי מההתחלה שאני אהיה מורה. זה היה החלום שלי. אני אוהב להיות חלק מהקהל ולראות איך נראה הריקוד, ואני אוהב לראות את התהליך של הבנות שמתחילות אצלי בכיתה ה ומסיימות ב-י"ב, את הרקדניות שאני הופך אותן להיות."

במקביל לפריצה המקצועית שלו חלו סערות בחייו הפרטיים כשהכיר את אלירן (37), דוקטור לפסיכולוגיה ומרצה באחת האוניברסיטאות המוכרות בארץ, ויצא מהארון. כבר למעלה משמונה שנים הם ביחד. ב-2011 נישאו. בתחילת 2015, אחרי לא מעט תלאות, הביאו לעולם זוג תאומים בסיוע אם פונדקאית. בסטודיו "זוז במחול" כבר אפשר להכריז על בייבי בום: בשנה החולפת, יצאו ארבעה מורים מהסטודיו – ליתר דיוק, שלוש מורות ומקס אחד –  לחופשת לידה.

דו חתונה בהפתעה

מקס ואלירן הכירו ב-2006, באתר היכרויות המיועד לבני הקהילה הגאה. "אני הייתי עדיין בארון", מספר מקס, "ולא הייתה לי האופציה להכיר אנשים שלא דרך מחשב." עובדה זו, בצירוף הפרש הגילאים ביניהם, העומד על עשר שנים, הביאו לכך שנפרדו לאחר זמן קצר. "אם אני מסתכל אחורה אני מאשים את זה שהייתי בארון והייתי צעיר וזה הלך למקום רציני וזה הפחיד אותי", אומר מקס. "הייתי צריך סיפורי כיסוי. פחדתי להסתובב איתו במסעדות למקרה שיראו אותנו אנשים שאני מכיר."

למרות הפרידה, נותרו בשניים בקשר. שנה לאחר מכן, כשמקס עדיין בארון, נפגשו שוב. "הוא לא היה יוצא מהארון אם אני לא הייתי מלחיץ אותו לשם, כי עלי זה היה נמאס, כל ההסתתרות הזאת." אומר אלירן. "זה השפיע על הקשר שלנו. הוא גר אצל אמא שלו אז, וכל פגישה זה למצוא לאן ללכת, מערך של תירוצים. ובאמת, דקה אחרי שחזרנו הוא סיפר לחברות הכי טובות שלו. זו הייתה היציאה הראשונה שלו מהארון. אבל המפתח היה לספר לאמא שלו."

מקס: "הוא ניסח מכתב בשמי. שמתי אותו באיזשהו מקום בין הספרים שלי, וכשחזרתי מאיזו הופעה אמרתי לה: יש מכתב שאני רוצה שתקראי, הפניתי אותה אליו, וכשחזרתי הביתה היא כבר ידעה."

זה היה מפחיד?

"וואו. לנסח את המכתב לא הייתי מסוגל."

למה?

"כי זה להתעמת עם מי שאני באמת. צריך לעבור סוג של השלמה עצמית כזאת."

ואיך היא הגיבה?

"במשך כל כך הרבה זמן פחדתי לספר לה, ועשיתי טעות, כי היא כל כך פתוחה ומקבלת. אני זוכר שנכנסתי הביתה, היא ישבה בכורסה והעיניים שלה היו אדומות מבכי. והיא אמרה  לי: לא משנה מה, אני תמיד אוהב אותך, אני תמיד אהיה איתך."

איך הרגשת אחרי?

"הקלה עצומה. כאילו אבן נפלה לי מהלב. לא קלישאתית. כבר באותה שיחה סיפרתי לה על אלירן. היא הכירה אותו עוד לפני: הם ישבו ביחד בקהל בנולד לרקוד, אבל היא חשבה שהוא בן הזוג של אחת החברות שלי. אני רציתי ישר להכיר לה אותו, ותוך כמה שבועות זה באמת קרה. הייתי אז בן 21."

שנתיים לאחר שמקס יצא מהארון, עברו בני הזוג לגור ביחד במושב יד רמב"ם. לקראת סוף אותה שנה הציע אלירן נישואים למקס. "באותו קיץ הייתי אמור לטוס לכנס באמסטרדם, והצעת הנישואין כללה כרטיס טיסה לאמסטרדם." מספר אלירן. "מה שהוא לא ידע זה שבמקביל לזה שהזמנתי לנו שבוע באמסטרדם, הטסתי לשם גם את המשפחות הקרובות, החברות הכי טובות שלו, החבר הכי טוב שלי, וסגרתי שם עם בית כנסת רפורמי שמקיים טקסי נישואין חד מיניים. אחרי שהסתיים הכנס הלכנו לטייל באחד הפארקים הגדולים בעיר, נכנסנו למסעדה שנסגרה מראש, ישבנו שם, שתינו משהו, ואז אמרתי לו: שמע, יש פה בית כנסת שעושה נישואים חד מיניים. בא לך להתחתן?"

מקס: "אמרתי לו, מה פתאום, חתונה צריך לתכנן. ולהתחתן פה? בלי אף אחד מהקרובים שלנו?"

אלירן: "ואז אני סימסתי לאותו חבר שזה הזמן שלו להיכנס ביחד עם אורטל, החברה הכי טובה של מקס, ואמרתי לו: הנה, יש לך שושבינים. והם באו עם טבעות נישואין שהלכנו ובחרנו ביחד בשביל החתונה ההיפותטית שלנו. הוא היה בשוק. כשהוא נרגע, עלתה לירון, החברה הכי טובה השנייה, עם בן הזוג שלה. וזה היה סט של שוקים, אחד אחרי השני: בת דודה שלי ובת זוגה, והאחים שלי ובני הזוג שלהם, ובסוף – אמא שלו. בשלב הזה הוא כבר היה עם דמעות בעיניים."

באותו יום חגגו בני הזוג את מסיבת הרווקים שלהם, ובערב למחרת התחתנו בבית הכנסת הרפורמי בטקס יהודי רשמי. כמה חודשים מאוחר יותר נישאו שוב. "החתונה באמסטרדם הייתה בעצם פאק בתכנון, כי אני הבנתי שזוגות חד מיניים יכולים להתחתן בה רשמית, אבל בפועל התברר שזה תקף רק לאזרחים או למי שגר שם חצי שנה. כתיירים, אנחנו יכולים לעשות טקס, אבל בלי לקבל גושפנקא רשמית של המדינה." מסביר אלירן. "לכן, כמה חודשים מאוחר יותר טסנו לנורווגיה, שבה מחתנים גם תיירים, והתחתנו שם בטקס פורמאלי יותר, ששילבנו עם טיול בסקנדינביה וצפייה בהופעות של האהבה הראשונה של מקס – בריטני ספירס."

המדינה מכירה בנישואין שלכם?

"כן."

זה די חדש.

"דווקא לא. ב-2007 היה בג"צ שחייב את המדינה לשנות את הסטטוס של זוגות, גם זוגות חד מיניים, ברגע שיגיעו עם תעודת נישואין רשמית ממדינה אחרת."

הדרך אל האבהות

את השנה שלאחר החתונה השקיעו בני הזוג בעבודה קשה, כשלנגד עיניהם עומדת המטרה הבאה: ילדים. אלירן סיים את הדוקטורט שלו והחל ללמד קורסים אקדמיים שונים. מקס לקח על עצמו קבוצות ריקוד נוספות. בסוף אותה שנה החלו לבדוק סוכנויות של פונדקאות.

היה ברור לכם שאתם הולכים על פונדקאות?

"כן."

נשקלו אופציות אחרות?

אלירן: "בארץ אין לזוגות חג מיניים אפשרות לאמץ, וגם בעולם האופציות שהיו קיימות בעבר הולכות ונסגרות. זה השאיר אותנו עם שתי אפשרויות: הורות משותפת או פונדקאות."

מקס: "את האופציה של הורות משותפת פסלנו כי היה לנו ברור שאנחנו רוצים להיות הורים יחידים."

אלירן: "התחלנו לבדוק סוכנויות פונדקאות ישראליות, והתחלנו תהליך של פונדקאות בהודו. התהליך לא הצליח, כלל גם הריון שנפל, ובסיבוב השלישי של הניסיונות נסגרו השערים בהודו. בעבר, היה ההיתר לפונדקאות היה לכל אדם, לרווקים או לנשואים. השלטונות הבינו שהסוכנויות מנצלות את זה כדי לסייע לזוגות חד מיניים, מה שמנוגד לערכים של המדינה, ושינו את החוק ככה שהאופציה הזו תתאים רק לזוגות הטרוסקסואליים שנשואים שנתיים לפחות."

שנה נדרשה לבני הזוג כדי להשתקם מבחינה כלכלית. בסיומה הלכו לסוכנות אחרת, שעובדת עם ארצות הברית. "הסוכנות הציגה אחוזי הצלחה גבוהים מאוד עם זוגות ישראלים שעשו דרכם את התהליך, כולל המורכב יותר שבו מחזירים עובר אחד של כל אחד מאיתנו לאותה פונדקאית." מספר אלירן. "התארגנו משפחתית, לווינו כספים – התהליך בארצות הברית הרבה יותר יקר מבהודו, וכבר הפסדנו הרבה מאוד כסף – ויצאנו לדרך."

ביולי 2013 ניצל אלירן כנס בארצות הברית כדי להגיע ולהכיר את המרפאה מקרוב. זמן קצר לאחר מכן אותרה עבורם פונדקאית – גרושה עם שלושה ילדים בשנות העשרה, שחיה כמה שנים עם בן זוג – והם שוחחו בסקייפ.  בנובמבר אותה שנה הגיעו בני הזוג, סביב כנס נוסף, לארה"ב, והכירו את הפונדקאית ומשפחתה. "התאהבנו בהם," אומר מקס. "הם זוג מדהים ואנחנו בקשר איתם עד היום." חודש לאחר מכן חתמו בני הזוג על חוזה עם המרפאה, בחרו תורמת ביציות אנונימית, והחלו את דרכם אל האבהות. "לאורך כל הדרך היינו בקשר עם הפונדקאית, שמענו על התהליכים שהיא עוברת, והיא שלחה לנו עדכונים בקבוצת ווטסאפ שפתחנו." מספר אלירן. "אחרי החזרת העוברים עשינו שיחת סקייפ והיא סיפרה לנו שהיא לא רצתה לחכות שבוע וחצי לבדיקת הדם, שהיא עשתה בדיקה ביתית ושהיא בהריון. היא קנתה המון סטיקים של ערכות ביתיות, והראתה לנו סדרה של מקלות, איך מיום ליום שני הפסים הפכו להיות יותר בולטים, שזו אינדיקציה לעליית הורמן הבטא אצלה בגוף."

במקביל, קיבל אלירן מלגה יוקרתית לפוסט דוקטורט בארצות הברית, שאפשרה לו לבחור באיזו אוניברסיטה הוא רוצה לעבוד. מבין האוניברסיטאות היוקרתיות של ליגת הקיסוס, הוא בחר בזו הקרובה ביותר לפונדקאית ("שש שעות נסיעה מהעיר שבה היא גרה"). בסוף יולי 2014, לקראת סוף השליש הראשון של ההיריון, עזבו בני הזוג את דירתם במושב, אחסנו את הציוד והכלבים אצל אמא של מקס ברמלה, וטסו לארה"ב. הם הגיעו בזמן לבדיקת השקיפות העורפית, בה גילו שהם עומדים להפוך הורים לתאומים.

איך הגבתם?

מקס: "ציפינו לזה שאלו יהיו תאומים. עובר אחד שלי ואחד של אלירן."

אלירן: "באולטראסאונד הראשון ראו שני שקי הריון ושני דפקים, אבל של אחד מהם היה יחסית איטי, והרופא המומחה הכין אותנו לזה שהתינוק לא ישרוד, והזמין אותנו לאולטראסאונד נוסף בשבוע שלאחר מכן. מקס היה מאוד אופטימי, אבל אני הלכתי וקראתי את כל הספרות הקיימת כדי לנסות להבין מה זה אומר שיש דופק איטי ומה הסיכוי שהעובר ישרוד. באולטראסאונד בשבוע שלאחר מכן הדופק של העובר היה בהתאם לציפיות."

בספטמבר חזר מקס לארץ, ואת החודשים הבאים בילו בני הזוג על הקו: בחגים טס מקס לארה"ב, בדצמבר הגיע אלירן לארץ, ובדצמבר שב מקס לארה"ב עם אמו, לקראת הלידה. במשך כל הזמן שמרו על קשר רציף עם הפונדקאית ובן זוגה, וביקרו אותם פעם בחודש בערך, מקביל לבדיקות ההיריון השונות. ב-20.1.15, בתחילת השבוע ה-38, עברה הפונדקאית תהליך זירוז וילדה את התאומים, בלידה טבעית, כשמקס ואלירן נוכחים לצידה בחדר הלידה. "נשארנו עוד יום וחצי בבית החולים. הפונדקאית קיבלה חדר להתאוששות ואנחנו קיבלנו חדר לטיפול בילדים והיינו איתם מהרגע הראשון." מספר אלירן. "כשהיינו בבית החולים הכרנו את המשפחה המורחבת של הפונדקאית, והיה קטע מאוד מרגש שסיפרנו להם על השמות שבחרנו התאומים: לבן בר, על שם הפונדקאית ברברה, ולבת דניאל, על שם בן זוגה."

יש לאן להתקדם

חודש וחצי נשארו אלירן, מקס ואמו בארה"ב, עד שאלירן סיים את חובותיו לאוניברסיטה האמריקאית, אז שבו לארץ והתמקמו אצל אמו של מקס ברמלה. באפריל סיים מקס את חופשת הלידה שלו ושב לסטודיו. אלירן טס עוד כמה פעמים לארה"ב, לקשירת קצוות בעבודת הפוסט דוקטורט שלו, וסיים את חובותיו בסוף מאי. בתחילת חודש אוגוסט עברו בני הזוג לדירת גן במודיעין, במרחק נוח משתי המשפחות ומהמשפחתון אותו יתחילו לפקוד התאומים בספטמבר.

על שמחת המעבר העיבו אירועי הדקירה במצעד הגאווה בירושלים, שהתרחשו באותו סוף השבוע ממש. "זה מבייש, ומחריד, וכואב מאוד." אומר אלירן. "זה היה די שוק עבורנו. אין ספק שלמדינת ישראל יש עדיין לאן להתקדם בכל מה שקשור לקבלת השונה".

נתקלתם בעבר בגילויי הומופוביה?

מקס: "היו לנו מצבים לא נעימים. קרה שישבנו במסעדה במודיעין, עם הילדים, ולידינו ישבה משפחה גדולה, כנראה אחרי חגיגת בר מצווה של הילד, והם הבינו שאנחנו זוג עם תאומים ושמענו את התגובות שלהם. זה לא היה כל כך נחמד."

אלירן: "אבל זה לא היה מכוון אלינו בקול רם. שמענו אותם מדברים ביניהם. לנו הם לא אמרו כלום."

מקס: "מצד שני, היו המון כאלה שעברו לידינו ושיבחו ואמרו שהילדים מקסימים. זו התגובה השכיחה יותר."

אלירן: "חלק מהבעייתיות של להיות הומוסקסואל זה השתייכות לקבוצת מיעוט, שבניגוד לקבוצות מיעוט אחרות – זה לא ברור שאתה חלק מהקבוצה הזו לאנשים אחרים. לטוב ולרע. אנחנו לא מסתובבים עם שלטים של מי אנחנו ואיך אנחנו, וכל אחד מבין או לא מבין ומגיב איך שהוא רוצה."

אתם מרגישים שהסביבה מקבלת אתכם? את מי שאתם ואת הבחירות שעשיתם?

אלירן: "במעגלים הקרובים שלנו כולם ממש אחלה. יכול להיות שאנחנו ברי מזל, ויכול להיות שיש שינוי מאוד משמעותי במדינה. אני זוכר שאני כנער מתבגר הייתי בהכחשה מוחלטת לנטייה המינית שלי. עד סוף שנות העשרים יצאתי עם נשים, והיו לי קשרים משמעותיים, ורק בגיל מאוחר התוודאתי לעצמי. זה היה משהו מוקצה לחלוטין. בטח בבאר שבע, שבה חייתי. זה פשוט לא היה. היום המצב אחר. אתה שומע סיפורים על ילדים שבגילאי 12-13-14מספרים להורים, וגם ההורים יותר מוכנים לזה, ואפילו יודעים לזהות שזה הולך לקרות אצלם בבית ומנסים להקל כמה שיותר על הילד או הילדה ולאפשר מקסימום פתיחות. אז נכון שלמדינה יש הרבה לשאוף בנושא קבלת השונה, אבל המציאות היום הרבה יותר טובה ומקבלת מה שהיא הייתה עשרים שנה אחורה."

(צילום: אינגריד מולר)

כתבות נוספות

צפירת אמת

פרשת החיילות-סוהרות שהוקרבו בידי שירות בתי הסוהר כדי להשיג "שקט תעשייתי" היא מהחמורות שידעה המדינה

דלתות מסתובבות

אחרי עונה טובה בקריית שמונה נדב נידם, שגדל בעירוני מודיעין, רצה לחזור למכבי תל אביב ואל המאמן שנתן לו צ'אנס ראשון בליגת העל. מבול ההחתמות הביא אותו בסופו של דבר בהשאלה אל הפועל ירושלים

כשמימון וצה"ל נפגשים במודיעין

השבוע בעיר: שירי מימון מגיעה לעיר עם להיטיה הגדולים ובליווי תזמורת צה"ל, לילה של כוכבים בגבעת רגב, חגיגת קיץ במע"ר והופעה של הגרובטרון

טובה לסביבה?

אישור תכנית המתאר החדשה קבע עובדות בשטח גם בנושא סוגיות סביבתיות רבות, ובקרב הפעילים הירוקים הדעות חלוקות

צפירת אמת

פרשת החיילות-סוהרות שהוקרבו בידי שירות בתי הסוהר כדי להשיג "שקט תעשייתי" היא מהחמורות שידעה המדינה

המשך קריאה »

דלתות מסתובבות

אחרי עונה טובה בקריית שמונה נדב נידם, שגדל בעירוני מודיעין, רצה לחזור למכבי תל אביב ואל המאמן שנתן לו צ'אנס ראשון בליגת העל. מבול ההחתמות הביא אותו בסופו של דבר בהשאלה אל הפועל ירושלים

המשך קריאה »

טובה לסביבה?

אישור תכנית המתאר החדשה קבע עובדות בשטח גם בנושא סוגיות סביבתיות רבות, ובקרב הפעילים הירוקים הדעות חלוקות

המשך קריאה »