"תמיד הרגשתי שאני לא גבר. שלא ברור מה אני"

ערן קמינסקי,
2018-08-06 01:00:00
2018-08-06 01:00:00

בין רבבות הצועדים במצעד הגאווה שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב הייתה גם נציגה מודיעינית מרשימה ואמיצה בדמותה של איימי אורבך בת ה-17. טרנסג'נדרית מתיכון עירוני א' שיצאה רשמית מהארון לפני כשנה ונחשפת כיום כחלק מתחושת שליחות אותה היא חשה.

"לפני כשנה, כשצעדתי במצעד הגאווה, הסתכלתי על המשאית שעלייה רקדו טרנסג'נדריות ואמרתי לעצמי 'מתי יגיע תורי להיות מי שאני, אם בכלל'", סיפרה איימי לאתר ynet, "והנה אני שנה אחרי עם שמלת חוף'".

אילו תגובות קיבלת בעקבות החשיפה וההשתתפות במצעד?

"קיבלתי הרבה מאוד תגובות מאוד חיוביות. החברים שלי ראו את זה ושמחו והתלהבו. עכשיו הייתי בקופת החולים והפקידה שם זיהתה אותי ואמרה שקראה את הכתבה. זה נורא משמח. כל מה שמוסיף למודעות לנושא, משמח אותי".

למה את מרגישה צורך להיחשף כך?

"יש אישה בשם ג'נט מוק, שהיא פעילה בארצות הברית למען זכויות טרנסג'נדרים. פעם ראיתי ראיון איתה בו היא ספרה שכשהתחילה את התהליך היא אמרה לעצמה שהיא רק רוצה עכשיו חיים שקטים. לחיות כאישה שהיא. היא סיפרה שאחר כך הבינה שאין לה זכות לעשות את זה. שעם בית תומך כמו שהיה לה, חברים מדהימים ובסיס כל כך חזק – המקום שלה עכשיו הוא לבוא ולדבר. לעשות טוב ולקדם את זכויות הטרנסג'נדרים. זה משפט שחדר אלי מאוד עמוק. בגלל שאני זכיתי בבית הכי תומך, בחברים ובית ספר מדהימים, עכשיו גם המקום שלי הוא לשאוף ולקדם את המודעות לנושא".

"הייתי לבד בהפסקות"

הדרך שעשתה איימי (שנולדה בשם אורי. ("אורי נשאר השם השני שלי ואני לא מתביישת בו") עד למקום בו היא עומדת כיום, החלה כמו במקרים דומים רבים כבר בגיל צעיר: "תמיד הרגשתי שאני לא גבר. שלא ברור מה אני. זה התחיל בגיל שש כשהבנתי בגן את תפקידי המגדר. החברה שלנו הייתה אז נורא שחור ולבן. ברגע שהבנתי בגן שיש בנים ויש בנות, הבנתי שאני לא שייכת לבנים. שזה לא אני. ראיתי שהבנים משחקים בבובות של דרגון בול ואותי בכלל מעניין בובות של ווינקס. אבל אמרתי לעצמי שאנסה, אז הלכתי לחוגים שהם יותר של בנים כמו כדורגל וטאקוונדו, אבל בסתר שיחקתי בבובות".

מה מרגיש ילד קטן במקום בו עמדת?

"אני זוכרת את עצמי מסתכלת על הבנים ולא מבינה מה רוצים ממני. ביסודי עברתי דברים מאוד קשים. דברים נוראיים. התעללו בי. תמיד הייתי לבד בהפסקות ואני חושבת שבכיתה ה' הייתה חצי שנה שאף אחד לא דיבר אתי. כל הזמן שמעתי 'יא הומו, יא שמן'. ניסיתי להסתיר את מי שאני, לא להראות את זה".

התהליך שהוביל את איימי ליציאה הרשמית מהארון, מול העולם ובעיקר מול עצמה, החל בחטיבת הביניים ונמשך בעיקר עם ההצטרפות למועדון הנוער הגאה במודיעין. "התהליך שעברתי עם עצמי היה מלווה בהרבה מאוד כאוס פנימי ודיכאון", היא מספרת. "בחטיבת הביניים היו לי את קבוצת החברים שלי, שם ממש התחלתי להשתקע בעצמי. הבנתי והתחלתי להגיד לעצמי שאני הומו נשי, למרות שבפנים כן הבנתי שזה לא זה. כן נמשכתי לגברים, אבל זה לא אומר שאני הומו נשי. אחר כך עברתי לעירוני א', שם הרגשתי הרבה יותר חופש להיות מי שאני. הכרתי שם חבר טוב שהוא גם טרנסג'נדר ולמדתי יותר מה זה זהות טראנסית. הבנתי יותר והתחלתי להימשך לכיוון הזה. הקפה הגאה איג"י הרים אותי. זה מקום מדהים שנותן תמיכה לילדים ולהורים. פשוט מקום לבוא אליו ולהיות בו איך שאתה. לשם יכולתי לבוא ולהיות מי שאני, בנראות שנוחה לי. זה מאוד חיזק אותי. שירי (אלפרט, רכזת הקפה) תמכה בי והכרתי שם אנשים מדהימים שעזרו לי להכיר בכיוון שלי, לחשוב מה הלאה ולהבין שזאת אני. המחשבה הייתה 'רגע, אולי אני כן אישה?'. לפני זה שללתי את זה מאוד חזק. שנה לפני יצאתי מהארון כהומו בכלל".

יש הבדל בין יציאה מהארון כהומו לעומת יציאה כטרנס?

"כשאתה יוצא מהארון כהומו אנשים אומרים שאתה אותו אדם, שפשוט עכשיו אוהב בנים. כשאתה יוצא כטרנס פתאום אנשים אומרים לעצמם 'מי זה? זה לא אותו אדם'. קשה לאנשים להבין שאני אותה אישיות, פשוט כאישה".

איך ההורים שלך קיבלו את התהליך שעברת ועוברת?

"מגיל מאוד קטן ההורים שלי הם הסלע שלי. גדלתי בבית שפשוט הכיל אותי בכל צורה אפשרית. כשיצאתי מהארון כטרנסית המשפט הראשון שאבא שלי אמר לי היה 'אני אוהב אותך כבן ואוהב אותך כבת'. זאת הייתה התגובה הראשונית שלו וזה הכי תומך שאפשר לקבל. חייתי שנה כגבר הומו והיציאה מהארון כטרנס הייתה תהליך מאוד קשה. ידעתי שיש סבירות גבוהה שיקבלו יותר הומו מאשר טרנס. כשסיפרתי להורים הרגשתי שם שחרור ובמקביל גם הייתי שבורה. תחושה שנכנסתי לכלא. הבנתי שברגע שאני יודעת מה הזהות שלי ומי אני, אני גם מודעת יותר לכלא שהייתי בו. לאיך שהרגשתי רע עם המראה הגברי שלי. הייתי בבית ובכיתי, קראתי לאבא שלי לשיחה ובכלל לא התכוונתי לספר. זה פשוט יצא והוא ישר אמר שזה לא משנה ושהם תמיד יתמכו בי וידאגו לי להכל ושאהיה מאושרת".

איך היו התגובות בבית הספר לאחר היציאה מהארון כטרנסג'נדר?

"בעירוני א' כבר היה להם קצת ניסיון עם תלמיד נוסף, החבר שהכרתי, שעשה את התהליך הזה שנה קודם. כשהתחילה שנת הלימודים קבעתי פגישה עם המחנכת שלי וגם עם המנהל וסיפרתי להם. המחנכת אמרה שהיא כבר די ידעה את זה לבד ומהרגע שסיפרתי, הם ישר הכילו אותי ושאלו מה הם יכולים לעשות כדי לעזור לי, כדי שיהיה לי קל יותר. דביר (ד"ר דביר שלומי, מנהל תיכון עירוני א'. ע.ק) ישר נתן לי מפתח לשירותי המורים, בכלל בלי שביקשתי. שירותי המורים הם בלי מגדר ונושא השירותים בבית הספר היה אישיו בשבילי. קיבלתי בבית הספר כל מה שהייתי צריכה. הם דאגו לספק לי".

"אני איימי!"

אם בבית הספר זוכה איימי לסביבה תומכת ומקבל ללא סייגים, הרי שהמציאות מחוץ לכותלי עירוני א' מורכבת עבורה הרבה יותר: "יש הרבה מאוד מקרים שאני רואה שצוחקים עלי. אני מקבלת הערות בלי סוף ואפילו פעם זרקו עלי נפץ שהתפוצץ לי על הראש. אלה חיים לא קלים ותמיד שואלים אותי אם זה שווה את כל הסבל הזה שאני עוברת. אני מעדיפה שכל יום יקללו אותי ברחוב מאשר שהמוכר בפלאפל ישאל אותי 'אחי, מה לשים בפיתה?'. אני מוכנה לעבור הכל, אבל לא מסוגלת לחיות בזהות שקרית. בגלל זה גם אני נחשפת ומנסה להעלות את המודעות לעניין. שיבינו מי אני".

מלבד ההתמודדות עם העולם החיצון והתגובות שהן מקבלות, ידוע כי טרנסג'דריות מתמודדות גם עם תהליך פיזי לא פשוט. "התחלתי בדמצבר האחרון לקחת הורמונים. זה קצת משפיע עלי רגשית, אבל לומדים לחיות עם זה. כשאני מסתכלת עכשיו במראה ומשווה את מה שרואה לתמונות שלי מלפני שנה, אני אומרת לעצמי 'וואו, לאן הגעתי'. ברור שאני עוד רחוקה מאיפה שרוצה להגיע, אבל אני מסתכלת ואומרת לעצמי – אני איימי!".


הכל נשאר במשפחה

את דבריו של קובי, אביה של איימי, צריך לקרוא כל הורה בישראל. גם אם ילדיו הטרוסקסואליים מוחלטים. לפניכם תמצית החינוך ההורי על רגל אחת

קובי, אביה של איימי, מספר כי ההבדל היה ברור גם לו ולמשפחתו: "לא מדובר במקרה שלי באבא שמדחיק דברים כאלה. תמיד ידעתי שאיימי, אז אורי, שיש לנו ילד שיגדל ויהיה הומו. תמיד חשבנו כך ואיפשהו ידענו את זה. לא ידעתי על האפשרות שיש לי בבית ילדה שחיה בגוף של בן. זה לא היה לי במודעות ובא לי בהפתעה, אבל ידענו שיש לנו ילד מאוד מיוחד. רגיש מאוד, ורבלי ומאוד עדין".

איך מרגיש אבא ברגע שהבן שלו מספר שהוא בעצם טרנסג'נדר?

"כשאיימי יצאה מהארון כהומו אמרתי לה 'לך תחקור את עצמך, אני כאן'. אחר כך, כשסיפרה שהיא טרנסג'נדר, האמת שלא בדיוק הרגשתי. באותו רגע הייתי יותר כל כולי שם בשבילה. הרגשות הגיעו אחר כך. גם רגשות של אובדן מסויים. עכשיו אני חכם בדיעבד, שיודע שלא איבדתי כלום. אם כבר רק נוסף לי עוד. אבל באותו רגע זה היה 'מה זה אומר? אין לי יותר את אורי?".

מה התהליך שעוברים ההורים?

"ברוב עוונותיי אני מטפל ודווקא מתוך המקום הזה יש יכולת ומסוגלות להיות שם בשביל אנשים, קל וחומר להזיז את עצמי קצת הצידה בשביל ילדי. המשימה הראשונה הייתה לספר על זה לאשתי ולשאת את כל המשפחה לאורך התהליך, כל אחד עם כאביו ופחדיו".

יש פחד שעולה?

"הרגש הראשון שמכתיב הוא הפחד מהלא נודע. מה יגידו? איך זה ייראה? איך איימי תיראה? אז לא ידעתי כלום. זה היה תהליך משפחתי של כולנו, שנתנו הכל כדי להיות במאה אחוז תמיכה".

מה אתה מרגיש מהחוויה המורכבת שאיימי עוברת בכל פעם שהיא יורדת לרחוב?

"היום זאת חוויה ממש לא פשוטה בשבילי כאבא שמשפחתו בראש מעייניו. לחשוב שאיימי חוטפת נאצות וקריאות גנאי. זה בהחלט מדיר שינה. מצד שני, אני לא מוכן לחיות את חיי מתוך דאגה ומתעקש להיות במקום של חשיבה חיובית. אני גם מאוד סומך על איימי. היא חכמה ונבונה ואני מרגיש שהענקתי לה את הכלים להסתדר עם החיים. כולנו עברנו קשיים. עכשיו זה התור שלה להתמודד. גם אם אגונן עליה אז היא לא תגדל".

יש לך מסר להעביר להורים אחרים שמתמודדים עם יציאה מהארון של ילדם?

"הייתי רוצה להגיד להם שלילד/ה שלכם יש דעות, יש חיים ועצמאות משלהם. הם יודעים מה הם מרגישים ומה חווים, בין אם בנטייה המינית או בהגדרה העצמית כאישה או גבר. אתם יכולים להכיל או להתנגד, לקבל או להקשות. האפקט של התגובה שלכם הוא ישיר על הילד. אם אתם רוצים ילד/ה חזקים שיתמודדו איתנים עם החיים, תנו להם את הדוגמה שלכם מתמודדים עם הקושי שלכם מול הבשורה ומכילים ותומכים". 

בתמונה איימי. "אני מעדיפה שכל יום יקללו אותי ברחוב מאשר שהמוכר בפלאפל ישאל אותי 'אחי, מה לשים בפיתה?'"צילום באדיבות איגי

כתבות נוספות

צפירת אמת

פרשת החיילות-סוהרות שהוקרבו בידי שירות בתי הסוהר כדי להשיג "שקט תעשייתי" היא מהחמורות שידעה המדינה

דלתות מסתובבות

אחרי עונה טובה בקריית שמונה נדב נידם, שגדל בעירוני מודיעין, רצה לחזור למכבי תל אביב ואל המאמן שנתן לו צ'אנס ראשון בליגת העל. מבול ההחתמות הביא אותו בסופו של דבר בהשאלה אל הפועל ירושלים

כשמימון וצה"ל נפגשים במודיעין

השבוע בעיר: שירי מימון מגיעה לעיר עם להיטיה הגדולים ובליווי תזמורת צה"ל, לילה של כוכבים בגבעת רגב, חגיגת קיץ במע"ר והופעה של הגרובטרון

טובה לסביבה?

אישור תכנית המתאר החדשה קבע עובדות בשטח גם בנושא סוגיות סביבתיות רבות, ובקרב הפעילים הירוקים הדעות חלוקות

צפירת אמת

פרשת החיילות-סוהרות שהוקרבו בידי שירות בתי הסוהר כדי להשיג "שקט תעשייתי" היא מהחמורות שידעה המדינה

המשך קריאה »

דלתות מסתובבות

אחרי עונה טובה בקריית שמונה נדב נידם, שגדל בעירוני מודיעין, רצה לחזור למכבי תל אביב ואל המאמן שנתן לו צ'אנס ראשון בליגת העל. מבול ההחתמות הביא אותו בסופו של דבר בהשאלה אל הפועל ירושלים

המשך קריאה »

טובה לסביבה?

אישור תכנית המתאר החדשה קבע עובדות בשטח גם בנושא סוגיות סביבתיות רבות, ובקרב הפעילים הירוקים הדעות חלוקות

המשך קריאה »