כשהסרטן נוקש בדלת

יעל ליבוביץ' גרנות
2015-10-21 01:00:00
2015-10-21 01:00:00

לפני כשנה גילתה מרינה ליאם מנשירוב גוש בשד.  מרינה, נשואה, אם לשני בנים וכותבת ספרי שירה, הבינה מיד את המשמעויות. "היתה לי פגישה עם העורך של ספר השירה השני שלי. במקלחת לפני הפגישה גיליתי גוש גדול מאד ופטמה שקועה. הגעתי לפגישה עם העורך ועוד לפני ששיתפתי את בן זוגי, אמרתי לעורך, 'לפני שאנחנו עובדים על העריכה, אתה צריך לדעת שאת העריכה נעשה תוך כדי טיפולים.' הבנתי מיד שאני נכנסת עכשיו לתוך תהליך אם כי לא הבנתי את היקפו ואת ההשלכות שלו." מיד היא החלה את הבירור הרפואי וכבר במעמד בדיקת הממוגרפיה, החליטו הרופאים לערוך ביופסיה במקום. התוצאות לא איחרו להגיע. כעבור עשרה ימים מרינה התבשרה שהסרטן קיים בשלושה מוקדים בגופה."  

למור נקר (38), אם לארבעה ילדים,  זה קרה לפני כשלוש שנים. כשקיבלה את הבשורה סירבה להאמין. "הילד הקטן שלי היה אז בן חצי שנה" היא נזכרת "הפסקתי להניק ואז כשהחזה חזר למימדים הטבעיים שלו הרגשתי גוש." מור התקשרה מיד לאימה שניסתה להרגיעה באומרה :זה בטח רק צינורית חלב סתומה, לנשים מניקות אין סרטן." עם זאת, כבר למחרת, אמה קבעה לה תור במכון פרטי שעורך בדיקות שד. גם כאן, לאחר הממוגרפיה, הוחלט לעשות ביופסיה באותו היום. את ההמתנה לתשובות היא זוכרת כתקופה נוראית. "אלה היו עשרה ימים זוועתים. הקטן היה מתעורר בלילה והייתי אומרת לו 'אתה לא תכיר את אמא שלך, אמא שלך תמות, אתה מבין שלאמא שלך יש סרטן?' היה למור קשה לקבל את התוצאות. "הרופא אומר לי, 'זה לא טוב ,זה סרטן'  ואני מתווכחת 'מה זאת אומרת? אתה אומר לי שאני חולת סרטן? לא יכול להיות, אני צעירה, לא מכירה אף אחד חולה, אין לי במשפחה'. ממש סירבתי להאמין." לאחר בירור מעמיק, התברר שהסרטן התפשט גם לעצמותיה והיא הוגדרה כחולת סרטן שד גרורתית. "לא ידעתי מה זה אומר. הייתי בטוחה שאני הולכת למות מחר. לאחר בירור עם חברות ובקבוצות בפייס הבנתי שזה יכול היה להיות יותר גרוע ושאני אחיה עם זה."

אחת משש

מרינה ומור, שתיהן תושבות מודיעין, הן שתיים מתוך 21,000 חולות סרטן השד שחיות כיום בישראל. בעולם וגם אצלנו, אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. הסיכויים לחלות בקרב נשים, שהוגדרו פעם כאחת מתשע, גדלו עם השנים והיום הם מוגדרים כאחת משש. עיקר התחלואה בסרטן חודרני של השד הוא מעל גיל 50, אם כי 21% מהנשים שאובחנו היו צעירות בגילאי 30-50. 

אין פחד עם קבלת הבשורה אני שואלת ומרינה משיבה: "אין חשש כי אם הטיפולים לא יצליחו ואני אצטרך ללכת אני אלך. אם אני סיימתי את חלקי פה, אמסור את המפתחות ואלך. עם זאת, הייתי בתוך תוכי בידיעה שיש לי מה לומר ומה לעשות וגם יש לי למען מי ולמען מה והצבתי לי מטרות אורוכות וקצרות טווח וזה עזר."

מחשש להתפשטות, המליצו הרופאים למרינה להתחיל מידית בטיפולים כימותורפים וכך היה גם אצל מור. מרינה: "הטיפולים היו מאד קשים. היתה הקרחה והיה לי נימול בידיים וברגליים. בהתחלת הטיפולים היו גם הקאות." ומור מוסיפה: " אני קיבלתי טיפולים מהסוג שנחשב לפחות נורא, וגם לי זה עשה נימול, קרחת, בעיות בשיניים ובציפורניים. זה היה קשה כי הייתי צריכה לטפל בתינוק ובילדים."

איך מתמודדים עם הטיפולים?

מרינה: "עוברים את זה כמו שנכנסים לתהליך מתודי. למדתי הרבה על הגוף שלי, על הילדים שלי, על כושר ההתמודדות שלהם. היו רגעים של בכי אבל הילדים לא אפשרו לקיים אותם. 'אמא לא מתאים לך, צאי מזה' הם אמרו. בהתחלה חברים נטשו אבל אחרי כך הבנתי שאני זקוקה לעזרה ואז  חברים החלו לזרום עם סירים וכל מה צריך. ידעתי שאני נזקקת לאוזן קשבת, לתמיכה, לאוכל לנוכחות חברתית . פניתי לאילן בן סעדון (סגן ראש העיר והממונה על שירותי הרוווחה – י. ל.ג ) והוא עשה עבודה יוצאת מהכלל בתאום עם ארגונים ועמותות  שעזרו. אבי נפטר מסרטן ריאות לפני שנתיים, ואיבדתי שני חברים מסרטן וידעתי שאני צריכה לצאת מזה. ידעתי שאני רוצה עוד להתפתח. זה מה שדירבן אותי לקום בבוקר. היתה לי מוטבציה ואינרציה מאד גדולה. ציירתי, פיסלתי והנחתי קבוצות שירה תוך כדי הטיפולים."

גם מור מתארת בריחה של חברים במהלך הטיפולים. "זה היה לי הגיוני. גם אני בזמנו לא רציתי להתעסק עם אנשים חולים. המבטים ונסיונות העידוד של החברים שיגעו אותי. לא רציתי עזרה מאף אחד. לא רציתי שירחמו עלי."

מרינה: "הם לא ריחמו, הם רצו להיות שם יש הבדל בין רחמים לחמלה."

מור:" אולי, אבל אני עושה הכל לבד. הילדים לא עושים לי הנחות. אני מקבלת אותם צהריים חוגים, הסעות. ישנה רק בלילה. זה מה שגרם לי להיות שפויה. אני חולה גרורתית. זה נשאר לי לכל החיים דברים השתנו אבל אני לא מאמינה בלתת לזה מקום. הרבה אומרים הסרטן נתן לי דברים. אני לא רואה את זה כמתנה."

מרינה: "אני לא מסכימה. אני רואה את המחלה כהזדמנות למידה על הגוף שלי, למידה על זה שעומד מולי, זה שיושב לידי. יש השקפת עולם שצריך לעבור דרך מנהרה כדי לראות אותה. אני לא ממליצה את הסרטן, כמובן, אבל מי שחווה את הסרטן רואה דברים בצורה אחרת הייתי צריכה לעבור את הכימו, את הכריתה, את המקלחות שבעלי קילח אותי בשביל להיות שם. בן אדם שיודע לשחות חווה את המים אחרת. ברגע שאתחיל לשחות לא אפחד ממים עמוקים. היום אני לא מפחדת מדברים אחרים."

בזמן שמרינה מדברת על ההתמודדות, הזוג שיושב לידנו בבית הקפה קם ועובר למקום מרוחק מאיתנו. ועל זה אומרת מרינה "בדיוק כמו הזוג שקם עכשיו, שהסרטן מפחיד אותם ולא רוצים לשמוע כל זה."

איך מתמודדים עם הילדים?

מור: "זה קשה. ילדים שאחד ההורים שלו נפטר נשרט בדרך כלשהו. אנחנו מדברים על הסרטן באופן חופשי בבית כדי שהם לא יפחדו מזה. הילדים שלי יודעים שאני עושה את הבדיקה כל שנה ומרגישים את המתח שלי לקראתה. אסור שהילדים יחיו בחרדות למרות שאני מתארת לעצמי שהם חוששים. אני לא יכולה להבטיח להם שאהיה תמיד בשבילם שם ולכן גם לא מבטיחה. אומרת להם את האמת – שאעשה כל מה שאני יכולה בשביל להיות פה איתם".

נעזרות ועוזרות

מור ומרינה נעזרו בקבוצות תמיכה של האגודה למלחמה בסרטן, בליווי של עמותת "מנדלת הלב". היום גם הן עוזרות לחולים ולחולות אחרות בהתמודדות שלהן.  מרינה: "אני הצטרפתי למערך המתנדבים של 'עמותת חסד' שמביאה אוכל למשפחות שזקוקות להן ואחת לחודש אני גם עוזרת. בנוסף אני מתנדבת כרגע ב'יד שרה' ו'יד לתומך' שנותנים תמיכה במטפל העיקרי בבית וזה לא משנה אם זה סרטן או טרשת נפוצה. ההנחה היא שהמטפל העיקרי זקוק לתמיכה מתוך הבנה שהמטפלים הופכים להיות שקופים והם כל הזמן במצב של נתינה. בנוסף אני מסייעת ב'אגודה למלחמה בסרטן'."

מור : "לפני שנתיים חיפשתי קבוצת תמיכה. ידעתי שאני רוצה רק צעירות סרטן שד גרורתיות שמתמודדות עם מה שאני מתמודדת. קשה לקבל את העובדה שאת הולכת לחיות כל החים עם סרטן לא צפוי. קשה להבין למה אני. למה כל החיים" קבוצה כזו מצאה מור בגבעתיים, בה משתתפות צעירות חולות גרורתיות. "יש שם מנחות של האגודה שמצילות לכולנו את הנפש. מכניסות לפרופורפציה. הן למדו מקצועית את הנושא. הן יודעות לכוון בכל הזויות. אני הולכת כל יום רביעי. לא מפסידה." בעקבות כך החלה גם להתנדב. " לפני שנתיים החלטתי להתנדב ולא רציתי שזה יהיה בפן אישי לא לחוות עוד קשיים וצרות של מישהו אחר. התחלתי להתנדב במרכז ההשאלה של 'יד שרה'. זה נותן לי תחושה שאני נותנת לחברה שאני חיה בה. במסלול שני, מפנים אלי חולות גרורתיות ואני מלווה אותם בהתחלה בשיחות. אני מסבירה להן מה צריך לעשות. מסבירה שאפשר לחיות עם זה,  מראה לה איך ולוקחת איתי לקבוצת תמיכה. המענה לגרורתיות מצומצם ולכן אני מנסה להעלות את העצה בתמיכה נפשית ".

מרינה: "אני חושבת שהמערכת האנושית היא מערכת אקולוגית לכל דבר, סוג של תמסורת אנרגטית בין הפרטים. ברגע שלוקחים צריך גם לתת ולאפשר לאחר לתת. כשהייתי זקוקה לעזרה אז אמרתי לאנשים – יש לכם הזדמנות לעזור למישהו כרגע ואני מאפשרת לכם להעביר מערך אנרגטי שבאיזשהו שלב אעביר אותו הלאה. זה כמו מערכת מטבולית, משהו שעובר הלאה מאדם לאדם ולכן אני שמחה לעזור."

לכו להיבדק

בעקבות מה שעברו, מור ומרינה שוב מדגישות את החשיבות שבללכת להבדק. מור: "המסר שאני רוצה שיצא מהכתבה הוא שתלכו, תבדקו ,שלא תהיו גרורתיים כמוני. נכון יש לי הרבה כעס, הרבה מרמור על המחלה, אבל רק בגלל הילדים שלי. ולכן אני אעשה הכל כדי להיות שם בשבילם, כל מה שאני יכולה."

מרינה : חשוב להיות בהקשבה תמידית לגוף. לא רק למחלות אלא גם לגוף ולנפש. כשאתה כל הזמן עסוק ולא מקשיב לגוף שלך מתרחשים בו תהליכים ואז אתה מגלה אותם כשכבר מאוחר. להקשיב לגוף זה בעיני להבדק אבל גם לעשות מדיטציות, לצייר, לפסל ללכת לחדר כושר ומה שעושה לכל אחד טוב." לסיום מרינה מבקשת להעביר מסר נוסף ואומרת: "נכון, קרה וחלינו אבל החיים עוד לפנינו ולא משנה אם קצבו לנו חצי שנה או עשרים או שלושים שנה. אני חושבת  שמוטלת עלינו חובה לעשות את המיטב כדי להתקיים וכדי לאפשר קיום של אחרים. להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק גם לגבינו וגם לגבי הסובבים אותנו. המחלה לא מנעה מבעדי מלעבוד, מלצייר, מלקיים יחסים עם המשפחה הבנים שלי, מלכתוב."


ב-26 לאוקטובר, יתקיים בכפר המכבייה יום עיון של האגודה למלחמה בסרטן  בשם 'לחגוג את החיים', המיועד לחולות סרטן שד ולמחלימות. 

(צילום: אינגריד מולר)

כתבות נוספות

עוד דירות קטנות במרכז העיר

ועדת המשנה לתכנון ובניה של עיריית מודיעין אישרה להפקדה את התכנית להקמת 42 יחידות דיור חדשות במקום מבנה בזק ההיסטורי, כאשר 60% מהן יהיו בגודל של עד ל-80 מ"ר

עברו למרכז

חברת פירספוט, המספקת סקירות וחוות דעות על מוצרים טכנולוגיים לחברות ענק בעולם, העבירה לאחרונה את משרדיה מהפארק הטכנולוגי לבניין דונה 2 במע"ר

ברחה וניגחה

תושבת רחובות שהייתה מעורבת בתאונת דרכים קלה באזור מודיעין נמלטה מהמקום, פגעה במספר רכבים, ביניהם גם ניידת משטרה, ונעצרה לבסוף רק בכביש 6

צפירת אמת

פרשת החיילות-סוהרות שהוקרבו בידי שירות בתי הסוהר כדי להשיג "שקט תעשייתי" היא מהחמורות שידעה המדינה

עוד דירות קטנות במרכז העיר

ועדת המשנה לתכנון ובניה של עיריית מודיעין אישרה להפקדה את התכנית להקמת 42 יחידות דיור חדשות במקום מבנה בזק ההיסטורי, כאשר 60% מהן יהיו בגודל של עד ל-80 מ"ר

המשך קריאה »

עברו למרכז

חברת פירספוט, המספקת סקירות וחוות דעות על מוצרים טכנולוגיים לחברות ענק בעולם, העבירה לאחרונה את משרדיה מהפארק הטכנולוגי לבניין דונה 2 במע"ר

המשך קריאה »

ברחה וניגחה

תושבת רחובות שהייתה מעורבת בתאונת דרכים קלה באזור מודיעין נמלטה מהמקום, פגעה במספר רכבים, ביניהם גם ניידת משטרה, ונעצרה לבסוף רק בכביש 6

המשך קריאה »

צפירת אמת

פרשת החיילות-סוהרות שהוקרבו בידי שירות בתי הסוהר כדי להשיג "שקט תעשייתי" היא מהחמורות שידעה המדינה

המשך קריאה »