מהצד השני

שלומית דותן

מירב פולק מטפלת שנים רבות בחולי סרטן עד שלפני כשנה וחצי המחלה תקפה גם אותה ועליה היה לטפל גם בעצמה. "יש לי גנטיקה משפחתית של סרטן. למרות שאנחנו לא נשאיות של הגן שיש בו סיכון מוגבר לחלות באחד מסוגי הסרטן ה"נשיים" בכל זאת אני בקבוצת סיכון שמצריכה מעקב צמוד. במסגרת המעקב אני נבדקת בקביעות ומספר פעמים אף עברתי ביופסיות ותמיד התוצאות היו תקינות. לפני כשנה וחצי עברתי בדיקת MRI וביופסיה במרכז 'מירב' בתל השומר ומיד אמרו לי שזה לא טוב. רופאת הרנטגן בישרה לי את זה, היא קולגה שלי ומיד אמרו לי שזה סרטן כי מהיכרותם אתי במשך השנים הם ידעו שאפשר לומר לי. הבשורה היא כמובן לא קלה אבל עבורי חוסר ידיעה הוא יותר מפחיד ולכן היה לי קל יותר כשידעתי מהם השלבים והתהליך שלקראתם אני הולכת. לכן, מהרגע שנודע לי שחליתי התחלתי לחשוב באופן תכליתי מה עושים עכשיו".  

פולק החליטה שהיא רוצה להיות כמו כל מטופלת אחרת ולא להיות מטופלת ב"רפואת מסדרון". היא לא רצתה לקבל יחס מיוחד וגם חשוב היה לה לעבור את התהליך שעוברות החולות האחרות. "לפני ההקרנות נכנסתי כמו כולן להדרכה ולפני הניתוח היה חשוב לי שיסבירו לי בדיוק את כל השלבים. נכון שאני מכירה את כל הרופאים והאחיות ואני קולגה שלהם ובהחלט יש בזה הקלה אבל דאגתי לכך שעכשיו אהיה מטופלת. היתרון שלי היה שמאחר ואי אפשר למכור לי סיפורים דאגתי להיבדק וידעתי שעלי להיות קשובה לגוף שלי ולהקפיד על מעקב ולכן הסרטן התגלה אצלי בשלב מאד מוקדם שזה דבר קריטי. עברתי כריתת שד חלקית ו-32טיפולי הקרנות, חמישה ימים בשבוע במשך חודש וחצי. לאחר התאוששות של חודש מההקרנות עברתי ניתוח נוסף להוצאת השחלות".

במשך כל תקופת הטיפולים הקפידה מירב לשמור על שגרה: "עברתי את ההקרנות בכל בוקר בשעה 7:20 ובשמונה כבר הייתי בעבודה. השגרה הקלה עליי מאד, למרות שהייתה לי עייפות מצטברת מהטיפולים וכאבים מהניתוח. בכלל, אני תמיד מסתכלת קדימה במחשבה חיובית, כל הזמן חשבתי איך ממשיכים הלאה".

באים גם בשביל החיבוק

מירב, כמעט בת חמישים, נולדה וגדלה בקרית אונו. בצבא שירתה בנח"ל בקיבוץ גלעד, שם פגשה את בעלה צביקה, שהיה המדריך. לאחר מספר שנים בהן התגוררו כחברי משק בקיבוץ נסעו לשליחות חינוכית בבוסטון, שם נולדה בתם הבכורה, כיום בת 24. לאחר ששבו לארץ נולדו שני הבנים (22, 16). "כל השנים לא הלכתי בתלם וחיפשתי משהו עם עניין" היא מספרת "לא למדתי בתיכון בקרית אונו כמו כולם אלא אמנות, ציור ועיצוב תכשיטים בבית ספר קטן ברמת גן. אלו היו שלוש שנים של חגיגה. לאחר השחרור למדתי במדרשה לאמנות ברמת השרון, לימודים שנפסקו עם הנסיעה לבוסטון. בזמן שהותנו שם המשכתי ללמוד עיצוב תכשיטים ובמות ועסקתי בהדרכת בני נוער בשילוב של חינוך ואמנות". לאחר ארבע שנים שבו מירב והמשפחה לארץ, היא עבדה במועדונית טיפולית של משרד הרווחה כמדריכת אמנות ובמקביל החלה לעבוד מטעם האגודה למלחמה בסרטן במחלקה האונקולוגית בתל השומר. "זה התחיל במספר שעות מצומצם אך בהמשך המערכת הרפואית הבינה את החשיבות של השיקום באמנות בתוך הטיפול הרפואי, כי לאחר הטיפול הרפואי מתקדמים בעבודת השיקום מכאן והלאה. אני עובדת שם כבר 21 שנים".

מה בעצם את עושה?

"אני נמצאת בבית החולים בכל יום, באשפוז יום, במחלקה האונקולוגית ובמחלקה הגינקואונקולוגית. בכל מחלקה יש לנו סוג פעילות אחר לפי מצב המטופלים. במחלקת אשפוז יום החולים יותר ניידים וזמינים לעבודה. החדר שלי תמיד פתוח, לעיתים אני עובדת עם מטופל אחד ולעיתים עם חמישה, תלוי ביום. בכל יום בא מי שבא. אני מנסה להתאים את סוג העבודה למטופל עצמו, אני מכירה אותם כי הם מגיעים בכל שבוע ולפעמים אפילו מידי יום. בין היתר אני מארגנת גם עבודות קצרות שניתן לסיים כי יש משמעות לסיים משהו, לצאת עם משהו ביד. סביב השולחן נוצר תמיד שיח וטוב שיש עם מי לחלוק טיפים ולהביע רגשות. אני נמצאת איתם תמיד ויודעת לנווט, לא לכולם זה מתאים, יש כאלו שהם יותר סגורים ופחות רוצים להיחשף. למטופלים כדאי לבוא לא רק כדי לעבוד אלא גם עבור החיבוק של הבוקר. הקבוצות משותפות לגברים ולנשים.

במחלקה האונקולוגית יש מאושפזים, סוג המטופלים יותר מורכב, זמן האשפוז לעיתים ארוך, אפילו חודשים, ויש גם חולים סופניים. עם אלו אני עוברת את תהליכי הפרידה, תלוי כמובן בקשר שנוצר ועד כמה האדם מוכן ורוצה להיפתח. הייתה לי מטופלת שידעה שהיא לקראת הסוף והייתה מוכנה לזה אז היא הכינה לכל אחד מהמשפחה משהו מיוחד, עברנו ביחד תהליך מדהים. כשאנשים מאושפזים למשך תקופות וגם כשהם במצב לא טוב, המטרה שלי היא, בשיתוף עם הצוות הרפואי, להוציא אותם מהמיטות ולהגיע לפינת היצירה. אחת המטופלות רצתה לצאת מן החדר אבל לא הייתה מסוגלת, הוצאנו אותה עם המיטה והיא שכבה ועבדה בפינת היצירה. עם חלק מהמטופלים אני עושה עבודות מתמשכות, כל אחד הוא עולם בפני עצמו, אין עבודה מובנית אחת לכולם וצריך להיות קשובים לצרכים של כל אחד ולהתאים לו את ה'חליפה' שלו. אני עובדת גם במחלקה הגינקואונקולוגית, זו מחלקה קטנה ואינטימית שהיא חלק ממחלקת הנשים. מגיעות אלי לפינת היצירה נשים באמצע טיפול, עם הכימותרפיה, ומידי פעם האחיות מגיעות כדי להחליף להן. העבודה איתן יותר אינטימית כי אלו נשים בלבד, הן כמו משפחה קטנה".

באיזה שלב של הטיפול או של האשפוז מגיעים אליך?

"מהתחלה. אני תמיד עושה בבוקר סבב, מציגה את עצמי בפני החדשים והחדשות ומזמינה אותם לחדר. הנשים מזמינות זו את זו. למרות שזו מחלקה של מבוגרים לקראת כל חג מכינים קישוטים. במחלקה לאשפוז יום לקראת החגים אנחנו משנים אווירה ומכינים כל מיני דברים שקשורים לחג עצמו, זה כיף לראות כמה שזה עושה להם טוב".

מן הסתם יש גם חולים סופניים שנפטרים?

"כן, ואז אתה חווה אובדן וקושי ומלווה את המשפחות. אני מכירה את המשפחות ועם חלקן אני בקשר. מי שלא רגיש אין לו מה לעשות במקום כזה, אף פעם לא מתחסנים נגד זה אך אני אומרת תמיד שבורכתי במקום עבודה שטוב ונעים לי לבוא אליו. צריך לזכור שאני חווה גם את כל אלו שהבריאו ויש להם שמחות, חתונות. אני איבדתי במחלקה את אבא שלי לפני עשר שנים, הוא היה מאושפז שם וגם הוא שיתף פעולה עם היצירה בחלק מן הזמן. אתה לא יכול להיות אטום במקום כזה ובמשך השנים נוצרו קשרים עם הצוות הרפואי ועם השירות הסוציאלי ואפשר תמיד לדבר על הקושי, אחרת קשה להתמודד עם זה לבד. זה לא משהו מסודר אבל אם צריך תמיד יש עם מי לדבר. יש לי המון סיפוק בעבודה, כמה שאני נותנת אני מקבלת הרבה יותר. התרפיה באמנות נותנת למטופלים הפוגה וכוחות, זה משנה אווירה ומוציא אותם מסדר היום של הטיפולים. בטיפול כל הזמן מישהו מחליט עבורם, לאיזה טיפול ללכת ולאן לעבור, ואצלי זה הזמן שלהם להחליט מה טוב עבורם".

יישמה על עצמה

בני משפחתה של מירב, המורגלים לעבודתה עם חולי סרטן, נאלצו לפתע להתמודד עם כך שהמחלה הגיעה גם אליהם הביתה.

איך הגיבה המשפחה לכך שאת חולה בעצמך?

"סרטן זה דבר שמדברים עליו אצלנו בבית, זה שיח חופשי. הילדים הגדולים היו שותפים ולקחו חלק. את הבן הצעיר שיתפנו באופן שמתאים לו. ההסתרה לפעמים יותר מפחידה ודורשת יותר מדי אנרגיות. למזלנו עלינו על זה בזמן ולכן יש פתרונות והיה טיפול. קיבלתי המון תמיכה ועזרה מן המשפחה, מהחברות ומן הקולגות בעבודה. אני מאמינה שזה נכון לבקש עזרה".

נעזרת גם בתרפיה באמנות?

"כן, עשיתי לעצמי תרפיה באמנות. יש מרכז 'אורנית' של 'עזר מציון' בפתח תקווה שנותן תמיכה למשפחות של חולי סרטן. יש שם חדר אמנות ולשם הלכתי כמטופלת. עשיתי לעצמי שם תרפיה באמנות ונעזרתי גם בהם. היה לי מפגש עם עצמי ויישמתי עליי את כל הטיפול".

יש חולים שמגדירים את המחלה כ"מתנה" שנותנת פרספקטיבה אחרת על החיים. איך היא שינתה אותך?

"המחלה היא צל שהולך איתך כל החיים, אך אתה צריך להוביל אותו ולא הוא אותך. זו לא מתנה לחיים אך זה כן אומר לעצור ולחשוב מה אתי עכשיו. המסר שלי הוא: רק להסתכל קדימה. זה כמובן תלוי באדם, בסביבתו התומכת, בעד כמה אתה יכול להכיר את עצמך ולהמשיך הלאה. ההכשרה נתנה לי את הכלים לעשות את העבודה על עצמי, ידעתי מה נכון בשבילי. ידעתי שאני צריכה לתת לעצמי את הזמן, שזה הזמן שלי, כאן ועכשיו.

הגילוי נתן לי עצירה קטנה והתחלתי לחשוב מה עוד רציתי לעשות ולא עשיתי והתשובה הייתה לחזור ללמוד. פתאום הרגשתי שחסר לי לשבת וללמוד. כעת אני לומדת אמנות משקמת בתוכנית בית איזי שפירא באוניברסיטת בר אילן, זו תוכנית של שנה פעמיים בשבוע. זה נותן לי הרבה ואני נהנית מן הלימודים. הלימוד נותן היבט אחר, לראות את הדברים גם מהצד השני, זה מחדד הרבה דברים".

את חושבת שהעובדה שחלית בעצמך עוזרת לך להבין טוב יותר את צרכי המטופלים?

"תמיד הייתי מאד רגישה וקשובה למטופלים. הניסיון האישי אולי חידד לי קצת לראות את זה אחרת, מהצד השני, ולהבין שכמה שאתה שותף להם אתה בכל זאת לא חווה את זה על עצמך. התחלתי השנה במקביל לעבוד גם עם ילדים, מדובר בבית ספר שפועל מטעם משרד החינוך בתוך מחלקת אונקולוגיה ילדים. כל השנים נמנעתי לעבוד עם ילדים כי ילדיי היו יותר קטנים ולא רציתי לעשות השלכות על הילדים שלי. השנה החלטתי שאני רוצה ואני מאד שמחה שעשיתי את זה. שם האשפוזים לרוב הם יותר ארוכים. הילדים משתפים פעולה באופן מדהים, עם כל טיפולי הכימותרפיה ועם כל הקושי הם באים ועובדים. העבודה איתם מאד מגוונת כי יש ילדים שמגיעים מהרשות הפלשתינאית, יש תיירות מרפא וכמובן ישראלים. צריך לנסות לעבוד עם כולם ביחד. גם אם הם לא יודעים עברית נוצרת תקשורת לא מילולית דרך היצירה והחיבוק. בעבודה עם ילדים יש גם את הקשר עם המשפחות וצריך גם להרגיע את ההורים. ההתמודדות כהורה לילד חולה היא קשה מאד כי אין משהו שאתה יכול לעשות".

 עכשיו כשהחלמת יש עדיין פחדים, חששות?

"עכשיו אני בסדר, יש כמובן מעקבים ותמיד, לפני כל  MRI ולפני כל בדיקה, יש חשש. אני רוצה להדגיש את זה שחייבים להיות קשובים לגוף שלנו ובכל חשד ללכת ולהיבדק ואם התשובה לא מספקת להמשיך ולבדוק. צריך להתעקש ולא להרגיש נודניקים ואם יש תשובה שלא נראית לנו ומרגישים לא נוח צריך לבקש חוות דעת נוספת. אם רופא אחר היה אומר לי לחכות ולא שולח אותי לכל הבדיקות אי אפשר להבטיח שהסרטן לא היה מתפשט ומגיע גם לבלוטות. הגילוי המוקדם הציל אותי וגם חסך לי טיפולי כימותרפיה. אני היום בטיפול תרופתי של כדורים לחמש שנים ומבחינתי זו תקופה שעברה ומסתכלים קדימה".

בתמונה.מירב פולק. "ידעתי שאני צריכה לתת לעצמי את הזמן, שזה הזמן שלי, כאן ועכשיו"צילום אינגריד מולר

2016-02-10 00:00:00
2016-02-10 00:00:00

כתבות נוספות

הפתרון למחסור בסייעות?

עיריית מודיעין תשיק בקרוב קמפיין פרסומי לגיוס חיילים משוחררים כתומכי הוראה בגני הילדים והצהרונים, ותעניק להם מלגה של עד ל-8,000 שקל בתום שישה חודשי עבודה

שנת שיא

רגע לאחר סיומה של שנת 2021 חושפים מתווכי הנדל"ן המקומיים את העסקאות הגדולות של השנה: וילה במכבים שנמכרה בקרוב ל-9 מיליון שקל, עסקת השיא לדירת 3 חדרים והדירה הכי יקרה במגדלי דמרי

חותכים את התור

מתחם בדיקות נוסף החל לפעול בעיר, בחניית הספריה העירונית, ובעירייה מקווים כי יחד עם השקת מתחם הדרייב אין בפארק הטכנולוגי יצומצמו העומסים הכבדים שנרשמו בשבוע שעבר

הפתרון למחסור בסייעות?

עיריית מודיעין תשיק בקרוב קמפיין פרסומי לגיוס חיילים משוחררים כתומכי הוראה בגני הילדים והצהרונים, ותעניק להם מלגה של עד ל-8,000 שקל בתום שישה חודשי עבודה

המשך קריאה »

שנת שיא

רגע לאחר סיומה של שנת 2021 חושפים מתווכי הנדל"ן המקומיים את העסקאות הגדולות של השנה: וילה במכבים שנמכרה בקרוב ל-9 מיליון שקל, עסקת השיא לדירת 3 חדרים והדירה הכי יקרה במגדלי דמרי

המשך קריאה »

חותכים את התור

מתחם בדיקות נוסף החל לפעול בעיר, בחניית הספריה העירונית, ובעירייה מקווים כי יחד עם השקת מתחם הדרייב אין בפארק הטכנולוגי יצומצמו העומסים הכבדים שנרשמו בשבוע שעבר

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך