צפיחית בדבש

יעל גרנות ליבוביץ'
2015-11-22 00:00:00
2018-01-01 00:00:00

את זהבית דבש אני פוגשת בשעת ערב מאוחרת, בה רוב האמהות נראות מותשות, אבל היא קורנת למרות שהגיעה אחרי אירוע והיא בדרך לאירוע נוסף. "הכל שאלה של גישה" היא אומרת לי, ואני נפעמת מכמה המשפט הזה משקף את כל מי שהיא ואת דרך ההתמודדות שלה עם מה שעברה.

חיידק בפגייה

היא בת 33, תושבת מודיעין, נשואה לדני ואמא לארבע בנות. היא גדלה במשפחה, אותה היא מגדירה כחרדית ליברלית עם אמא גננת ואבא מורה לחינוך מיוחד. בגיל 17 חזרה בשאלה. בגיל 20 נישאה לדני (אף הוא חילוני שהגיע מבית חרדי), והם מתגוררים בראש העין, שם נולדות להם שתי בנות (בגילאים 8 ו-5) בלידות רגילות. לפני כשלוש שנים, בהריון השלישי, כשזהבית נשאה ברחמה תאומות זהות החליטה המשפחה לעבור למודיעין.

הרופאים הכינו את זהבית ללידה לפני הזמן, אבל לא למה שקרה אחר כך. בינואר 2013, בתחילת שבוע 35, החליטו הרופאים שאחת התינוקות לא מתפתחת בבטן ושיש להוציאן. התינוקות נולדו בניתוח קיסרי, בשבוע לא מוקדם מדי ובמשקלים סבירים – 1700 ו-2300 גרם. אולם, פז, התאומה הקטנה מבין השתיים, הובהלה מיד לטיפול נמרץ. יממה לאחר הלידה, זהבית נכנסה לפגייה ואת המראה שראתה לא תשכח לעולם. "כשנכסתי לפגייה קיבלתי את שוק חיי." היא נזכרת "לא הייתי רגילה למראות האלה. תינוקות קטנטנים שבקושי נראים כמו תינוקות, באינקובטורים. הגדולות שלי נולדו במשקלים גבוהים בסביבות השלושה ק"ג."

בתחילת האשפוז בפגייה נאמר לבני הזוג שתוך שבועיים, כשפז תעלה קצת במשקל, הם צפויים להשתחרר הביתה. בפועל זה לקח ארבעה חודשים. ביום התשיעי לחייה, נדבקה פז בחיידק שתקף את המעי. בעקבות כך, נכנסה לתהליך קשה של טיפולים וניתוחים. "בהתחלה הזינו אותה כחודש דרך הווריד" , מספרת דבש "אני לא רוצה לתאר לך איך זה נראה תינוק שלא אוכל. זה נורא." באחד הבקרים קיבלה זהבית טלפון מוקדם בבוקר מהפגיה ובו נאמר לה שהמצב מתדרדר והיא התבקשה להגיע במהרה. "אמרו לי שהיא כרגע במצב השרדותי ושצריך להכניס אותה באופן דחוף לניתוח. היא היתה רק בת חודש וחצי. הכינו אותנו לכך שהמעי פגוע וככל הנראה יצטרכו לכרות חלק ממנו כדי לתת לשאר המעי להחלים. זה נקרא נק – נמק במעי שמגיע מחיידק."

תוך חודש ניתוח שני

ארבע שעות אחרי הניתוח יצא המנתח אל בני הזוג עם בשורה לא טובה. "הוא הסביר שהוא לא תיאר לעצמו שיש נזק כזה גדול במעי. בניתוח הם בעצם הבינו שהמצב הרבה יותר חריף ממה שחשבו ונאלצו לכרות את רוב המעי הגס." למרבה הצער, פז  גם לא התמודדה טוב עם הניתוח ולא הצליחה להזין את עצמה ולאגור אוכל. כעבור חודש היא נותחה שוב לכריתה מלאה של המעי הגס וכריתה של חלק מהמעי הדק. "נאמר לי שעם הזמן, המעי הדק ילמד לעשות את העבודה של המעי הגס. זה לא היה פשוט בכלל. התחלנו עם שלושים יציאות ביום ולאט לאט זה פחת."

במשך ארבעה חודשים חיה משפחת דבש על הקו בין הפגיה למודיעין. עם שתי בנות גדולות, תינוקת בריאה ותינוקת בפגייה. "הייתי נוסעת כל בוקר ולוקחת את נוי איתי. הייתי משאירה אותה בעגלה מחוץ לפגייה, יוצאת ונכנסת כל הזמן. בצהריים בעלי היה מגיע עם הגדולות, נשאר איתן שם עד הערב ובלילה אני הייתי חוזרת הביתה לישון. עד היום כולם זוכרים אותי בפגייה. הם לא תיארו לעצמם שבשבוע לידה כזה ומשקל כזה יכולים להגיע למצב סוער כל כך."

זה הופך את החיים לגמרי, לא?

"כן, אבל את לא חושבת על זה, פשוט מתפקדת באוטומט. היה לי קשה לשבת בבית ולשחרר את המחשבות מבית החולים. חשבתי עליה כל הזמן, יש פה ילדה שזקוקה לי. כל הזמן רצות המחשבות שמה יקרה אם היא תבכה באינקובטור ואף אחד לא ישמע. היתה סיטואציה שפז היתה בפגייה, נוי בטרמפולינה בבית, והגדולות מתחפשות ומתכוננות לפורים. זה ממש מטורף, לעבור בין הקצוות האלה. את צריכה לעשות את הסוויץ כל הזמן".

"מי שלא נמצא בפגייה לא יכול להבין מה זה. זה זוועה. זה לבוא בוקר אחד ולראות את האינקובטור לידי מכוסה בפרדוג כי התינוק לא שרד. זה אמהות שאת נקשרת אליהן, הן חוות אובדן ואת יודעת שזה יכול לקרות גם לך. אני הייתי במקום של לנסות כל הזמן להיות בצד התומך ולא הנתמך. זה עזר לי לקום. פתחתי קבוצות וואטסאפ של ההורים בפגייה וכך שלחנו תמונות אחד לשני. יש ליד הפגייה חדר הורים. זה חדר המתנה שאפשר לשתות בו קפה, ספה לנוח ומיקרוגל. זה היה מקום הנחמה שלנו, הפורקן של כל ההורים. זו היתה סוג של קבוצת תמיכה. ניסינו לשמור על שפיות בתוך הכאוס. הבנות היו צמודות אלי כל הזמן. לאמצעית היה יותר קשה. היו פעמים שהן אמרו, זה לא פייר, למה את שם כל הזמן. את מתפקדת באמת בצורה מטורפת בלי לשים לב. תקתקנו דברים. לא היה זמן לעצמנו. גייסנו את עצמנו בצורה של 200 אחוז לבנות."

נשמע קשה מאד

"הכל יחסי. קשה היה אם היינו מאבדים אותה. בפגייה הכל מאבד פרופרוציות. קשה היה ללכת קשה להשאיר אותה שם.

עם זאת, האמנתי בה. ידעתי שאנחנו נלחמים וזו היתה מלחמה. תימרנו בין הכל, השתדלתי לא להרגיש שאני מזניחה מישהי אבל הדבר הכי קשה היה המחשבה על לאבד את פז."

איך התנאים בפגייה?

"יש שם אחיות מדהימות שעובדות שם יום יום בתנאים לא שפויים. עצם זה שאין מספיק תקנים של אחיות, אין מקום להכיל כמות כזו של פגים. המרחקים בין האינקובטורים לא סבירים וקטנים מדי, מה שגורם לריבוי חיידקים, וזיהומים שהיו יכולים להימנע אם היו כספים וזה בדיוק המקרה של פז. במשפחתון רגיל, מעל שישה ילדים צריך סיוע. בפגייה, אם ילד מוריד נשימה והאחות מאכילה מישהו אחר אין הרבה מה שהיא יכולה לעשות. אלה דברים שהם ברי שינוי, הכל עניין תקציבי. בסופו של דבר, החיים של הילדים בפגייה הם כסף וזה מה שקובע אם הילדה שלי תחייה או לא."

נס גדול קרה

בגיל ארבעה חודשים השתחררה פז מהפגיה, עובדה שמבחינת זהבית מוגדרת כנס. "עד לאותו הזמן  אמרו לי שהיא כנראה תצטרך להיות מוזנת מעירוי. הכינו אותי למצב כזה. כשבועיים לפני השחרור, באופן לא ברור, פז תלשה מעצמה את העירוי המרכזי ולא הצליחו למצוא לה וריד אחר. חוררו לה כל וריד ואני לא הייתי מוכנה לזה יותר. החלטתי להפסיק את זה. הרופאים ניסו לעשות מעקב סוכר ולראות אם היא תתמודד. באותו לילה נשארתי לישון ברכב כדי לראות מה יקרה. לפנות בוקר נכנסתי וכשהרופא הגיע הוא אמר שבדרך לא ברורה היא מצליחה לייצב את הסוכרים בדם שלה."  הרופאים הגדירו את השיפור של פז כנס. בסופו של דבר היא השתחררה הביתה ללא כל עירוי. "ראיתי את השיפור אבל לא האמנתי שאנחנו משתחררים. זו היתה הפתעה מטורפת. כולם התרגשו והתלהבו."

בבית החל המסע האמיתי של משפחת דבש. "בהתחלה זה היה בדיקות ומעקבים פעמיים בשבוע בבית החולים. הייתי נוסעת עם שתיהן. זה היה תהליך ארוך של פיזיותרפיה, טיפולים בהפרעות אכילה, מרפאה להתפתחות הילד, בעצם להבין עם מה הגענו הביתה. רק בשנה האחרונה חל איזשהוא מיתון.

תיעוד שהוביל לקריירה חדשה

בגיל חצי שנה ערכה המשפחה סעודת הודיה לשתי התאומות. "זו היתה סעודה לשתיהן כי בזמן שפז נלחמה נוי היתה בלי אמא. היתה לה אמא שלא היתה 100 אחוז איתה ולכן גם היא גיבורה בפני עצמה. גם אצלה זה לא פשוט, זה חסך. אף אחת מהן בעצם לא היתה מאה אחוז איתי."

במסיבה הוקרנה מצגת תמונות שזהבית הכינה. אז הסתבר שבמשך כל אותה תקופה היא צילמה ואגרה כ- 3000 תמונות. "בעצם תיעדתי כמעט כל שנייה מהתקופה הזאת. צילמתי אפילו את הרגע שהמנתחים מובילים אותה לחדר ניתוח. הייתי יושבת מעל האינקובטור ומצלמת כל דבר. לפני שהן נולדו,  חלמתי שאעשה להן צילומי ניו בורן. כנראה בגלל שלא אני ולא הן זכו לזה, פשוט תיעדתי כל דבר. הפריט היחיד שמותר לשים בפגייה זה כובעים. אז לפז היה ארון שלם של כובעים. כל יום הייתי מחליפה כובע ומצלמת, כאילו היא בבית. אני חושבת שזה גם קשור לחשש הזה שמשהו יקרה ולא ישאר לי משהו, לא תשאר לי מזכרת. כשהייתי מגיעה בערבים הביתה, הייתי מסתכלת על התמונות וזה היה משאיר אותי קרובה אליה."

את הצילום מתארת זהבית כדרך להתמודד עם מה שעברה בפגייה. "לא נראה לי שבאמת הייתי שם. המצלמה היתה סוג של חוצץ ביני לבין המציאות.  העדשה עשתה לי מעבר קל יותר. היום, כשאני מסתכלת על התמונות, אני לא זוכרת שהיא נראתה ככה. לא זוכרת שזה היה כל כך מזעזע ולא מצליחה להבין איך יכלתי לגעת בה עם כל התפרים והצינורות. אני מתארת לעצמי שאם לא הייתי מצלמת, לא הייתי נשארת שפויה."

בעקבות האשפוז, זהבית לא חזרה לעבודתה בתחום בטיחות אש, והצילום החל לבעור בעצמותיה. "בגיל שנה לקחתי את התאומות לצילום. שם בסטודיו, נפל לי האסימון, שהצילום הוא מה שהרים אותי ושזה מה שאני הולכת לעשות בחיים." היא החלה ללמוד צילום ומתכננת לפתוח עסק לצילום תינוקות ."מאז הפגייה, נפתח אצלי משהו. נהיתה לי סבלנות לאמנות. התחלתי ליצור, לתפור, לצלם המון." כחצי שנה לאחר סיום לימודיה, פנו אליה מעמותת לה"ב (העמותה למען הפגים) לפרויקט צילום פגים לקליפ של העמותה והיא התנדבה בשמחה "צילמתי פגים בפגייה של איכילוב. הרגשתי שזה מעין תיקון. הגעתי לשם ממקום אחר, בריא יותר, מבין יותר. הרגשתי שאני יכולה לתפוס תמונות שחופשות את מה שאני הרגשתי כאמא. גם הגעתי לשם ממקום אופטימי יותר – הילדה שלי חיה, יצאה מזה. אמרתי לכל פג שראיתי,  יש לך סיכוי. צילמתי ודיברתי עם האמהות, שהתחזקו מזה. אחר כך לשבת בבית ולראות את התמונות של הפגים זו תחושת ניצחון." 

בספטמבר האחרון נכנסו התאומות נוי ופז למסגרת בפעם הראשונה בחייהן. לפז יש הפרעות אכילה, היא אוכלת מעט מאד ועדיין לא נכנסה לאחוזוני משקל התקינים. יש לה עדיין סיבוכים עם המעי. אבל זהבית מאושרת "למרות שאין לסיפור הזה סוף טוב, הוא נגמר בטוב. היא איתנו וזה מה שחשוב. היא יצאה עם נכות וזה אמנם ילווה אותה ואותנו לעד אבל  צריך לקחת את זה בצורה נכונה. היו לי שם חברות שאיבדו את הילדים שלהן. הדברים הם לא קלים זו התמודדות מטורפת".

בימים אלה היא אמורה ללדת את בתה החמישית. כשאני שואלת איך היא מגיעה ללידה, היא מרגיעה. "בתחילה חששתי שזה יהיה תאומות אבל ברגע שראיתי שמדובר בעובר יחיד, וידעתי שלא אלד מוקדם, הוקל לי. זה מקום אחר, זה רוגע נפשי שאי אפשר להסביר בכלל."

ומה אחרי זה?

"אני מתכננת לפתוח עסק לצילום תינוקות. אני רוצה הפעם לצלם תינוקות בריאים, שמחים ומאושרים".


למען הפגים בישראל

עמותת לה"ב- למען הפגים בישראל היא עמותה כלל ארצית שהוקמה ע"י הורים לפגים ופגים בעברם למטרת קידום ושיפור מצב הפגים בארץ, משפחותיהם, הפגיות בישראל ולמען הפחתת מספר הפגים הנולדים בכל שנה והגברת המודעות לסכנות הפגות. בתאריך 6.12 יתקיים אירוע התרמה לעמותה (ביהוד) במסגרתו תופיע הזמרת קרן פלס. פרטים נוספים על האירוע בטלפון 03-9533935

בתמונה: זהבית והתאומות כיום. צילום אינגריד מולר  

כתבות נוספות

משוגעים עליכם

גם על במת התיאטרון מצליח הצמד עמיר את סביון להפגין כשרון גדול בקומדיה המשובחת "משוגע עליה". משחק מעולה של כל הקאסט. שאפו.

חגיגה או הסתרה?

את האווירה החגיגית באירוע הגאווה העירוני העכירו טענות מצד עיתונאי הארץ וחברי סיעת מודיעין חופשית, שטענו כי המשטרה הורתה להסתיר את האירוע מהעוברים ברחוב וכי העירייה לא פרסמה מספיק את האירוע, מה שהביא למיעוט משתתפים • העובדות: פריסת בד אטום מאחורי בימת ההופעות היא אחת מהדרישות לקיום אירועים המוניים, והעירייה פרסמה את האירוע בשלטי חוצות ובפלטפורמות הדיגיטליות

משוגעים עליכם

גם על במת התיאטרון מצליח הצמד עמיר את סביון להפגין כשרון גדול בקומדיה המשובחת "משוגע עליה". משחק מעולה של כל הקאסט. שאפו.

המשך קריאה »

חגיגה או הסתרה?

את האווירה החגיגית באירוע הגאווה העירוני העכירו טענות מצד עיתונאי הארץ וחברי סיעת מודיעין חופשית, שטענו כי המשטרה הורתה להסתיר את האירוע מהעוברים ברחוב וכי העירייה לא פרסמה מספיק את האירוע, מה שהביא למיעוט משתתפים • העובדות: פריסת בד אטום מאחורי בימת ההופעות היא אחת מהדרישות לקיום אירועים המוניים, והעירייה פרסמה את האירוע בשלטי חוצות ובפלטפורמות הדיגיטליות

המשך קריאה »