"מעולם לא ידעתי כמה אני אופטימית, עד שהתחלתי את ההתמודדות עם מחלת הסרטן", כך פותחת את הראיון שרון פלורנטין (40) ממכבים, נשואה ואם ל-2 ילדים. פלורנטין, עורכת דין במקצועה (והיועצת המשפטית של חברת "דרך ארץ" הזכיינית של כביש 6), היא חיפאית במקור. אשה רבת עשייה וחריפת שכל. בגיל 19 כבר פיקדה על קורס קצינות עם 80 צוערות, 8 קצינות מדריכות ו-2 רס''פים. היא בעלת תואר ראשון ושני במשפטים ומאז התנהלה כל חייה בעולם מאד גברי עם תדמית של עורכת דין עניינית ומקצועית. כל אלו התנפצו אל מול המציאות, ביום בו גילתה את הגוש בשד. "זה היה בחודש יולי לפני 7 שנים, כחצי שנה אחרי שעברנו למכבים", היא נזכרת, "הרגשתי כאב בשד השמאלי וגם נפיחות. חשבתי שזהו שריר שנתפס או שמתחתי משהו. אחרי כמה ימים כשהכאב לא עבר הלכתי לרופאה ששלחה אותי לאולטרסאונד, אך בבדיקה לא מצאו שום ממצא". שרון מנסה להזכר בפרטים, "אני לא משקיעה אנרגיות בשימור הזכרונות, לא זוכרת למה, רופאת המשפחה ככל הנראה שלחה אותי לבירור נוסף אצל כירורג שד, ששלח אותי לביופסיה בהדסה. כשהגיעו התוצאות הרופא הזמין אותי לבוא אליו להדסה לצפות בתוצאות. עד כדי כך לא הבנתי במה מדובר שכשבעלי הציע להצטרף אליו טענתי שאין צורך."

צריכה את עזרתכם

"כשהתיישבתי מול הרופא הוא הסביר לי שמדובר בגוש ממאיר מהסוג האלים והפנה אותי לסי.טי כדי להבין עם מה מתמודדים, 'שנדע אם אנחנו נלחמים על השדיים או על החיים שלך' אמר. הרופא המשיך לדבר על הפרוצדורה שעליי לעבור, אך אני כבר הייתי עם דמעות בעיניים. אני זוכרת שביקשתי ממנו לכתוב לי את כל הפרטים כי קרוב לוודאי שלא אזכור את הסבריו. למזלי לא היו לי דעות קדומות על המחלה, לא חשבתי על הקרחת, לא קישרתי למוות וזה מזל גדול, כי כל כך הרבה פעמים הדעות הקדומות הן שקובעות איך נתמודד עם החוויה".

פלורנטין מציינת שגם תוך כדי התהליך היא היתה במקום לא רע בכלל, "לא ידעתי כמה אני אופטימית. יש מגוון בשורות שגורמות להרגשה שהשמיים נופלים עלינו. בעיניי אלו סיטואציות עם המון פוטנציאל, כי אלו רגעים מאד מזוקקים ובהירים שקשה לנו להגיע אליהם במציאות היומיומית. לפחות אצלי כשישבתי אצל הרופא כל המסיכות נפלו, הייתי שרון האותנטית שנכנסת למלחמה על החיים. איך שיצאתי משם עשיתי 4 שיחות טלפון לבעלי, להוריי ולמנהלים בעבודה. בישרתי לכולם בלי שום היסוס ואמרתי להם "עכשיו אני צריכה את העזרה של כולכם". פרץ ממני אינסטינקט בלי שבכלל הפעלתי מחשבה, לא חשבתי מה יגידו ומה יחשבו ואם זה נעים או לא נעים, מחשבות שעולות ביום יום וגורמות לנו לא לממש את הפוטנציאל שיש בתוכנו. לא בזבזתי רגע, לא עברתי אפילו תהליך. אני טוענת שסיטואציות הקיצון מאפשרות לנו לממש יכולות שקיימות בנו אך לא תמיד מתממשות. החוויה שעברתי סדקה תדמית שבניתי במשך שנים, של אשה שמתנהלת בעולם מאד גברי שאין בו מקום לרגשות. פתאום גיליתי שלא תמיד הבעת רגשות מחלישה אותך."

הבדיקות המקיפות שעברה פלורנטין העלו שעליה להתמודד עם שני גידולים גדולים בשני השדיים. "הפרוגנוזה הרפואית היתה שיש לי 40% סיכוי לשרוד את 5 השנים הבאות. במשך השנים עברתי ניתוחים רבים, טיפולי כימותרפיה והקרנות. מהרגע הראשון עלתה בי ידיעה פנימית שהמחלה היא סימן, ולא גזר דין. לרגע לא עלו המחשבות "למה זה קרה לי"? או "מה  עשיתי לא בסדר"? אני לרגע לא שואלת את השאלות האלו משום שאין להן תשובה. זו השקעת אנרגיה בשאלות שלא יועילו ולא מובילות לשום מקום. אני משתדלת להשקיע את האנרגיה שלי במקומות שיקדמו אותי"

להפוך את החיים

 "כשהבנתי שאלו הקלפים שבפניי ישבתי לחשוב מה אני עושה איתם" ממשיכה פלורנטין לספר. "היתה לי ידיעה פנימית, פוטנציאל מטורף להפוך את החיים שלי למה שעד היום פחדתי לעשות. היו לי רצונות ושאיפות וחלומות אבל תמיד היו התירוצים למה לא, "כי יש ילדים ועבודה ואין מספיק כסף". בפן הביצועי היה לי ברור שאעבור את כל התהליך הטיפולי ואהיה מסוגלת לכך, לרגע לא היה לי ספק שלא אעבור אותו, הרי אחרים כבר עברו זאת לפניי. אלא שבאותו רגע ידעתי שאני הולכת להשתמש במחלה כדי להפוך אותה לקטליזטור להתנהגויות ומעשים שלא הייתי מאפשרת לעצמי לפני כן. והנקודה הזו מאד ריגשה אותי, פתחה לי פתח לפוטנציאל עתידי. הצלחתי תוך כדי הטיפולים להחדיר לעצמי התרגשות לקראת העתיד. ולהתרגשות הזו אני קוראת אש החיים. המשפט של ויקטור פרנקל "מי שיש לו "למה" למענו יחיה, יכול לשאת כמעט כל "איך", קיבל משמעות חדשה. מאז ועד היום אני בתהליך לא נגמר של מיצוי ויצירת משמעות, שימור ההתרגשות של החיים".

תהליך ההחלמה לקח כתשעה חודשים, מה ששרון מכנה "תהליך לידה מחדש". ארבעה חודשי כימותרפיה, חודש וחצי הקרנות וניתוח. "בתקופה הזו הפסקתי לעבוד ולראשונה בחיי שמתי את עצמי במרכז. גיליתי שזה לא אגואיזם, שאין ברירה ואני חייבת לדאוג לעצמי ולהתמודד עם המחלה ממקום שכשלי טוב אז גם טוב לאחרים. היה לי ברור שכדי לשרוד את 5 השנים הקרובות אצטרך לדאוג לעצמי ולאהוב את עצמי ולרצות מאד לחיות. זה לא דבר שקל לעשותו אחרי שכל כך הרבה שנים הייתי במקום לא גבוה ברשימה. אחד הדברים שעזר לי לעשות זאת, היה להתחיל להתייחס לעצמי כאילו  שאני הבת השלישית שלי, שצריך לדאוג לה. כמו שאני דואגת ואוהבת את ילדיי ללא תנאי כך עליי לדאוג גם לעצמי, כי חיי שווים לא פחות. זו אמירה שלהרבה אמהות קשה לקבל."

מבט חדש על החיים

יחד עם הטיפולים הקונבנציונאליים לפלורנטין היה ברור שעליה לעשות משהו מעבר, לערוך שינוי בחייה. "אי אפשר לעשות את אותם המעשים ולצפות לתוצאה שונה. התחלתי לחקור מה מאפיין אנשים ששרדו כנגד כל הסיכויים שנתנו להם. נכנסתי לאינטרנט, יצרתי קשר עם אנשים בארה''ב שערכו מחקרים בנושא, קראתי המון וסימנתי בספרים המון משפטי מפתח שהבהירו לי את הדרך. החומר שאספתי מאד מקיף, ממש מיני מחקר. לשמחתי גיליתי שהתברכתי בהרבה מהמאפיינים ומה שלא איפיין אותי אני עדיין בתהליך של אימוץ מחשבה חדשה. כל התהליך הזה פתח אותי לעולם חדש ולהסתכלות אחרת על החיים. אמנם חיצונית הייתי עם קרחת וסבלתי מכאבים ומתופעות לוואי קשות אך בפנים התמלאתי אנרגיות ואופטימיות רבה. הפוקוס שלי היה על העולם המדהים שניגלה אליי."

הסובבים והמכרים קיבלו משרון את האופטימיות שהיא שידרה. "הם קיבלו את העובדה שגם אם קשה עכשיו זה יעבור. סחפתי אותם עם ההתרגשות והאופטימיות הזו. כמובן שהיו לילות בלי שינה, עם פחדים ואימה נוראית, הייתי שם ולא ברחתי מכך. גם השאלה אם לא פחדתי למות עלתה. בהתחלה מפחדים ועולות המחשבות "אוי ואבוי, הילדים יישארו בלי אמא ומה יהיה עם כל הדברים שלא הספקתי. וכשהשאלות הופכות לכדור שחור של אימה שחונק בגרון מרב פחד, פתאום עולה ההבנה שאוקיי אם אני אמות אני אמות, אבל אי אפשר לחיות באימה הנוראית הזו, ואז זה מפסיק להיות מפחיד. ברגע שחציתי את הפחד, פתאום התגלה האור וזה קורה מאליו, בלי יכולת להסביר. כשזה קרה לי לראשונה גיליתי את משפט המפתח שלי – "אני רוצה לחיות יותר מכפי שאני מפחדת למות". ברגע שעושים פעם אחת את התהליך של להיות בפחד עד שהוא מתפוגג אפשר לעבור זאת".

"לשמחתי למרות שלא ידעתי איך אני בנויה, לא ויתרתי וצלחתי את הקושי. ברגע שהבנתי את המהות, כל הראייה שלי היתה לכוון הבחירה בחיים. אפשרתי לעצמי ללכת ללא פאה, רק עם מטפחת, שזה אומר לצאת מאזור הנוחות, להיות במקום הפגיע וגם להיות פתוחה לקבל את אהבת האנשים. כשאנו עסוקים במה יגידו אנחנו חוסמים את אהבת הסובבים. וכשאנחנו פתוחים וחשופים אנחנו מאפשרים לאנשים להתקרב, לעזור, לעטוף ולאהוב."

לאתגר את אזורי הנוחות

בעקבות התהליך שעברה, החליטה שרון גם להגשים את חלומותיה ולאתגר את עצמה. "3 ימים אחרי סיום הטיפולים הייתי בהודו לבדי. זה דרש ממני להודיע בעבודה ולבעלי שאני נוסעת לתקופה, ומאז אני מאתגרת את אזורי הנוחות שלי. אני מעבירה הרצאות על התהליך ועל המחקר שעשיתי, על מאפייני האנשים ששרדו נגד כל הסיכויים. העניין מצריך ממני להחשף עם סיפורי, מה שלא מובן מאליו. חזרתי לעבוד, לכאורה הכל חזר להיות אותו דבר אך בעצם שום דבר לא אותו דבר. משהו בהסתכלות שלי על החיים השתנה. המשכתי לעשות אותם דברים, היו לי עסקאות בעבודה של מאות מיליוני דולרים, עשיתי אותם כעורכת דין מקצועית אך עם פוקוס שונה, בעיקר על הטוב."

בשנים האחרונות שרון למדה אימון אישי והיא מתנדבת עם חולים קשים בעמותת 'מנדלת הלב'.  "אחת השאלות שאני מאד אוהבת לשאול היא 'מה טוב במצב שלך עכשיו?' והחולים מסתכלים עליי במצב לא מבין. הם הרבה פעמים אחרי ניתוחים במצב גופני לא קל, אך מספיקה השאלה הזו כדי לשנות את החשיבה. פתאום מופיע חצי חיוך, הם מזדקפים ואין אחד שלא מוצא תשובה. מבחינתי חיפוש הטוב זהו שריר שצריך לאמן. ככל שמסתכלים על הדברים הטובים בחיים כך זה הופך להיות חלק מאתנו באופן טבעי ללא מאמץ.

כחלק מהיציאה מאזור הנוחות שלי התחלתי לכתוב, אהבה גדולה שלי עוד מגיל צעיר. התחלתי לכתוב בדף הפייסבוק סיפורים קצרים על סיטואציות יומיומיות, שיש להן שורה תחתונה מקורית, שאמורה ללוות את הקורא עוד אחרי שסיים לקרא ולתת לו את הראייה האחרת לחיים. לפתע החלו להגיע תגובות נלהבות, גם של אנשים שאני לא מכירה. במשך כשנתיים העליתי סיפורים רבים ובעקבות לחץ הקוראים והתגובות האוהדות קיבצתי כ- 90 סיפורים קצרים לספר שעומד לצאת לאור בימים אלו בעריכת שלומי חסקי, שנקרא "יותר מהנראה לעין". הסיפורים עצמם אינם עוסקים בנושא המחלה אלא בסיטואציות יומיומיות שכולנו חווים".

מתרומה לתרומה

בספר מתארת פלורנטין בשפה קולחת ועשירה מפגשים קטנים בתור למסעדה, לקולנוע, בחנייה, בטיול בחו''ל, ועוד. "החלטתי שהגשמת החלום שלי להוציא את ספרי תהיה משולבת עם תרומה לחברה, כי אני מאד מאמינה בלקבל ולתת. את הפרויקט העליתי לאתר מימון ההמונים headstart  וביקשתי עזרה במימון הספר כשהיעד היה גיוס 18,000 ש"ח." תוך 4 ימים מומש היעד אך עיקר גאוותה על כך שנתנה אפשרות לתמוך בספרה יחד עם אפשרות לתרום ספר לנשים המתמודדות עם הסרטן. "נכון להיום יש לי 105 נשים שיקבלו ספר בחינם בזכות נדיבות ליבם של התורמים".

עתה יש גם שלושה אנשים שפלורנטין אינה מכירה, שביקשו לתרום סכום גבוה יותר בתמורה לכך שתיפגש באופן אישי בארבע עיניים, איתם או עם קרוב החולה במחלה קשה. מאחר והסכום כולו כבר גויס, הספר יצא בוודאות וכעת נותרה הזדמנות לתרום לנשים נוספות החולות בסרטן. עד ה- 31 בדצמבר אפשר להיכנס לפרוייקט באתר  headstart, תחת קטגורית כתיבה, לתמוך ולתרום דרכו. www.headstart.co.il/project.aspx?id=11661

(צילום: אינגריד מולר)