אל"מ מיל' טוביה רביב, תושב מודיעין, היה במלחמת יום הכיפורים מח"ט חטיבה 600 של חיל השיריון, אותה הקים והיה מפקדה הראשון. החטיבה הורכבה מחיילי מילואים צעירים שלחמו באמצעות טנקי 'פטון' אמריקאיים – M-60 – שנחשבו אז למתקדמים ביותר בכוח השיריון הצה"לי.
כילד ניצול שואה ופליט מיוגוסלביה, שלחם בכל מלחמות ישראל ונפצע קשה מאד במבצע סיני בשנת 1956, ידע רביב כי רק צבא חזק יבטיח את המשך קיומו של עם ישראל ולכן לא היסס לחתום קבע ולהתנדב לקורס קצינים ולשרת כמפקד קרבי בשלוש מלחמות עקובות מדם: במבצע סיני בשנת 1956, במלחמת ששת הימים ב-1967, ובמלחמת יום הכיפורים ב-1973.
בעיצומו של יום הכיפורים גוייסה חטיבה 600 בבהילות. רביב אסף את חיילי המילואים שלו לאחר שהצטיידו וזיוודו את הטנקים, ויצא לסיני להדוף את המצרים שחצו בכוחות מתוגברים את תעלת סואץ.
הפיח ביטחון
אל"מ רביב וחטיבתו לחמו במסגרת אוגדה 143 תחת פיקודו של אריאל שרון. החטיבה נלחמה בגיזרה המרכזית של החזית המצרית בסיני, בעיקר על מתחמי 'מיזורי', 'חמדיה', 'טלוויזיה' ו'כישוף' – אלה שמות הקוד של גבעות החול שעליהם ביססו המצרים כוחות שיריון וחי"ר גדולים שחצו את התעלה בסיוע אלפי חיילי קומנדו מצויידים בטילי נ.ט, שהפתיעו את השיריון הישראלי.
הלחימה הייתה קשה, החטיבה איבדה לוחמים רבים, אבל הצליחה לעצור את המתקפה המצרית הכבדה. אל"מ רביב בקולו העמוק והסמכותי בקשר, הפיח ביטחון בחייליו למרות המחיר הנורא שהחטיבה שילמה.
החטיבה הייתה מעורבת בקרבות רבים במהלך המלחמה, אבל היו אלה בעיקר שלושה מבצעים מורכבים בהם הכניעה החטיבה את המצרים ולמעשה היטתה את הכף לטובת צה"ל.
הקרב הראשון היה תקיפת ההסחה נגד טנקי הארמיה השנייה המצרית בסיני, שריתקה את המצרים לגיזרת החטיבה ואפשרה לחטיבה 14 הסדירה ולחטיבה 421 להתקרב לקו המים ולהתחיל בצליחת התעלה מערבה.
המבצע השני היה גרירת גשר הגלילים באמצעות טנקי החטיבה, לכיוון תעלת סואץ לקראת הצליחה, תחת אש תופת מצרית. המבצע השלישי הבולט של רביב היה כבר לקראת סיום הקרבות, ב-21 באוקטובר, בקרב על מתחם 'מיזורי'.
הקרב על 'מיזורי'
'מיזורי' הייתה גבעת חול רחבה וארוכה, ממזרח לתעלת סואץ, עליה התמקמו כוחות מצריים בהיקף גדול, ששטפו את השטח מהגשר שעליו חצו המצרים את התעלה לתוך סיני, ועד לגבעות החול בהם שכנה הגבעה, כחמישה קילומטרים מזרחית לתעלה. על פי התכנון המצרים היו אמורים להתמקם בגבעה ולהמתין לטנקים של צה"ל כדי להשמידם תוך שימוש ביתרון המגננה ותנאי השטח, ולאחר מכן לפתוח במתקפה מאסיבית מזרחה לעומק סיני.
הכוח המצרי שהתבצר ב'מיזורי' כלל עשרות טנקים ומאות חיילי קומנדו שהתחפרו על הטרשים ושלטו משם באש יעילה על צירים חשובים שבהם נעו טנקי צה"ל, בסמוך לאזור הצליחה.
רביב קיבל משרון פקודה לתקוף ולחסל את הכוח המצרי, ולמרות שחשב כי הקרב מיותר הסתער על המתחם בראש כוח הטנקים שלו, שכבר היה שחוק ופגוע, והשמיד כוחות מצריים רבים תוך שחטיבתו ממשיכה לספוג אבידות כבדות ועשרות הרוגים, מרביתם מגדוד 410 של החטיבה.
119 לוחמים נפלו בקרב אחד
בחרתי להביא את דבריו של טוביה רביב במסדר הסיום, מייד עם תום הקרבות בסיני, במהלכו פנה לחייליו: "עברנו דרך ארוכה יחד מאז נקראנו אל הנשק ואל הגנת המדינה בעצם יום הכיפורים. לחמנו במערכה כבדה ובקרבות מרים. ידענו את שמחת הניצחון ואת הכאב והיגון על חברינו שנפלו.
כך חיינו ימים ולילות, בלא שינה ומנוחה. כך עברנו קרב אחר קרב. החטיבה הוטלה אל המערכה בפתאומיות, אך ידענו להתארגן במהירות, ופלוגותינו היו מהראשונות שהגיעו אל החזית ותגברו את כוחות הצבא הסדיר שעסקו בבלימה.
משימות כבדות הוטלו עלינו ואנחנו יכולנו להן. עמדנו בגבורה בקרבות הבלימה והיינו מהכוחות העיקריים שהשתתפו במבצע הפריצה ובתפיסת ראש הגשר. מהלך זה הביא לשינוי הגדול ביותר במלחמה זו. בימיה האחרונים של המלחמה לחמנו בקרבות מרים, כדי להרחיב את ראש הגשר צפונה ולמנוע את ניתוקם של הכוחות הצולחים. השמות יישארו חרוטים בזיכרוננו, כי שם היינו עדים לגילויי גבורה והקרבה, שלא ידענו כמותם במערכות ישראל.
בזכות מסירותם והקרבתם של לוחמי החטיבה, התלכדנו כולנו בכור ההיתוך של האש והפלדה והפכנו לגוף אחד של אחווה וגבורת לוחמים. מחיר כבד שילמנו במערכה. 119 מטובי לוחמינו נפלו בקרב. הם נפלו והותירונו אחריהם, כדי להציב גל-עד לגבורתם. נהיה ראויים לזכרם ונישא פועלם בקרבנו לאות ולמופת".
מישהו שיכתב את ההיסטוריה
שנים לאחר הקרבות הועלה ב'יד לשיריון' בלטרון מיצג על מלחמת יום הכיפורים. רביב נדהם לראות כיצד חלקה של חטיבה 600 במלחמה נמחק כמעט לחלוטין, בעוד שלחטיבות אחרות נקשרו כתרים.
רביב דרש את תיקון העוול שלדעתו נעשה לחטיבה ולא נענה, עד שבאפריל 2010 פרסם בעיתון 'מעריב' מכתב מחאה, בו כתב, בין השאר: "אני נאלץ לגנות בכאב גדול את התנהלות עמותת 'יד לשיריון', אשר במיצג אישרו כתיבת תיאור מלחמה מטעה ושגוי, תוך השמטת יחידות ומעשיהן במלחמה ותוך הבלטת יחידות אחרות".
כשגם זה לא עזר עלה בשנה שעברה אל"מ רביב לאתר 'יד לשיריון' עם קבוצת קצינים וחיילים מהחטיבה, לשביתת מחאה. לבסוף המיצג תוקן, וחטיבה 600 קיבלה את מקומה הראוי בהיסטוריה הצבאית של מלחמת יום הכיפורים.
פרידה
לפני מספר שבועות צלצל הטלפון בביתו של רביב במודיעין. מצה"ל בישרו לו כי חטיבה 600 עומדת להתפרק, מסיבות תקציביות. רביב אמר בנימוס "בסדר, תודה ושלום", אבל ידע שבתוך מספר חודשים, עם פירוקה של החטיבה, ייסתם הגולל על פרק מפואר בתולדות חיל השיריון, פרק שנמשך 40 שנים בדיוק, מאז אביב 1973 בו הקים אותה, ועד לפירוקה הצפוי בסוף השנה הנוכחית.
"אני לא מצטער שמפרקים את החטיבה", מפתיע רביב, "אני גאה על כל מה שחטיבה שלי השיגה, ואם אנחנו מגיעים למצב שאפשר לפרק חטיבת טנקים, סימן שמצבנו טוב יותר משהיה". כשביקשתי הסבר, אמר טוביה: "האויב היום מול צה"ל הוא אחר לגמרי, למשל סוריה – אין לה כוח שיריון ממשי שיכול לאיים עלינו, גם מצרים כך, הלוואי ויכולנו לפרק את כל חטיבות הטנקים שלנו".
בכל מקרה המעגל ייסגר סופית בכנס חטיבתי שיתקיים ב-17 באוקטובר לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים: "הכנס יתקיים בבסיס 'נחשולים' ואני קורא לכל חיילי וקציני החטיבה לדורותיהם לבוא למה שיהיה כנראה כנס הפרידה מהחטיבה שלנו", מסכם רביב.
