החיים בידיים שלה

יהודה גולן

"בשניה אחת הכל יכול להתהפך. אף פעם אני לא יכולה לישון בשקט, אלא תמיד עם חצי עין פתוחה כי ההקפצה יכולה להיות מיידית", כך אומרת סגן משנה גל אלבז ממודיעין, שממלאת את אחד התפקידים הכי קשים במערך הרפואה של צה"ל – קצינת הפראמדיקים של החטיבה המרחבית בשומרון.

התפקיד הזה מבחינתה תפור עליה. הבחורה האנרגטית, שיודעת בדיוק מה היא צריכה לעשות ושמתפקדת בתנאי לחץ בצורה הטובה ביותר, "כי תחת לחץ אין לך זמן לפחד או לחשוש, הכל מתוכנת", למדה המון בשלוש שנים שהיא בצבא. היא יודעת היום בביטחון גמור ש"אנחנו צבא הומני, שמעניק טיפול רפואי גם לאוייבים שלנו ברמה המיטבית ביותר".

זה לא פשוט למלא את התפקיד בחטיבת שומרון שאחראית על הגיזרה הרחבה של יהודה שומרון, כולל אזורים בעייתיים במקצת כמו למשל צומת תפוח עתיר הפיגועים, או ההתנחלויות היותר קיצוניות כמו יצהר שם ניקבו רק לפני חודשיים את צמיגי רכבו של מפקד החטיבה.

סיוע תחת לחץ

היא רק בת 21 ומאובזרת בשלושה מכשירי סלולאר שלא מפסיקים לצלצל. למרות גילה הצעיר היא כבר ראתה לידות, התקפי לב, פצועי ירי, פצועים מדקירות, מתקיפות, פצועי תאונות דרכים מרוסקי איברים, שרופים שנפגעו מבקבוקי תבערה וכמובן הרוגים מכל הסוגים. ישראלים ופלסטינים.

התפקיד דורש בעיקר קור רוח ואומץ לב, כי אם כוח מיוחד נכנס למחנה פליטים בשכם "לשלוף" מבוקש מהמיטה, גל נמצאת בסביבה בכוננות עם חוסמי עורקים ביד, מכשיר קשר פתוח ליצירת קשר מיידי עם מסוקים, קסדה עם תאורה מיוחדת לעבודה בתנאי שטח… שלא אחת, הטיפול הרפואי הדחוף כמו עירויי נוזלים או קיבוע חסם עורקים בנקודה מדוייקת, שהיא קריטית להצלת הפצוע, לא בדיוק נעשה בסביבת עבודה ממוזגת.

"להיפך. היו לי כבר מקרים שתוך כדי הטיפול בפצוע פלסטיני הצטופפו סביבי בני משפחה היסטריים ולחוצים, שבודקים בשבע עיניים מה אתה עושה לקרוב משפחתם שנתון בידיך. לפעמים גם מפריעים לעבודה, בוכים, מאיימים ודוחפים".

מפחיד, לא?

"כשאתה בשטח אין זמן לפחד. המוח עובד על אוטומט ועושים את הפעולות הנחוצות. אבל לא פעם במקרים שאני מגיעה לטפל בפצועים, בעיקר בתאונות דרכים, אני רוכנת לעבר הפצוע ומתחילה בטיפול ומסביבי נדחקים פלסטינים, ואני עם נשק ביד, ופתאום בבת אחת עוברת בך מחשבה שהם בשניה אחת יכולים להשתלט עלי מאחור ולחטוף לי את הנשק, כי אני עוסקת בטיפול בפצוע, אבל המחשבה הזאת עוזבת אותי מהר, כי אין ברירה וצריך להמשיך לטפל בפצוע".

אלה המצבים שאתי נתקלת בהם יום יום?

"היום פחות, אבל כשהייתי חובשת בגדוד, לפני שיצאתי לקורס קצינות, זה היה עניין יומיומי. זה מצב די עדין, תחשוב שאני מוקפת בפלסטינים עויינים, באמצע השטח, די לבד, כי אם הוקפצנו לתאונת דרכים, אז לא תמיד יש מיד כוחות במקום".

נתקלת במצב שבו חששת לחייך?

"היתה לפני כמה חודשים תאונת דרכים בין שני רכבים פלסטינים על ציר חווארה ליד שכם. הגענו למקום וזיהיתי חמישה פצועים קשה. זו היתה תאונה חזיתית בה שני הרכבים פגעו בעצמה זה בזה. הפצועים שכבו בזירה, חלקם פגועי ראש וליד הרכבים כשהתקרבנו נקלענו לקרב חמולות בין שתי המשפחות, אני התחלתי מיד לטפל בפצועים והתחלתי להרגיש שמנסים לקחת לי את הנשק. עכשיו תתאר את הסיטואציה שלי: אני עם אפוד קרמי ונשק עלי, רוכנת מעל פצוע ומאחורי נוגעים בי הפלסטינים, דוחפים אותי וממש מנסים לקחת את הנשק שלי. זה היה רגע מאד מאד מתוח".

ומה קרה?

"המצב היה לחוץ מאד, הכנסנו את הפצועים לאמבולנס ופתאום כל האנשים סביבנו התחילו לרוץ משם. אני הייתי בטוחה שהכניסו מטען חבלה לאמבולנס וכולם בורחים, אמרתי לפראמדקית שהיתה איתי 'בואי נתחפף מכאן'. אחרי כמה שניות הבנו ששתי החמולות הולכות מכות רצח במורד הרחוב וכולם הלכו להרביץ. בקיצור הרגשתי מאד מאויימת באותה תקרית, בני משפחה צרו עלי ממש, וכל הזמן צועקים לי 'אל תטפלי בפצוע הזה, טפלי בפצוע השני'. פשוט כל אחד רוצה שתטפלי בבן המשפחה שלו".

וכשאת מגיעה לזירת אירוע עם פצועים את חושבת על כך שאת בעצם מטפלת באויב?

"אני לא עושה אבחנה בין פצועים יהודים ופלסטינים. בשבילי פצוע הוא בן אדם והוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר שאוכל לתת לו, בלי קשר לכך שכמה דקות קודם, הוא ירה על חיילים שלנו ורצה להרוג אותם".

לחיות בשטח, לא בחמ"ל

היא היתה יו"ר מועצת התלמידים במודיעין וכבר אז ידעה שהמנהיגות והניהול הם הצדדים החזקים שלה. בוגרת בית הספר התיכון עירוני ב' ע"ש רבין, מתגוררת עם ההורים בשכונת הנחלים, בשנת 2011 התגייסה לצה"ל כשהמסלול ברור: פארמדיקים.

לאחר קורס חובשים, תחנתה הראשונה היתה גדוד 601 של הנדסה קרבית. אחרי קורס מפרך של שנה וחצי הוסמכה כפראמדיקית, עברה את כל שלבי ההכשרה במד"א, אפילו יילדה בשטח, טיפלה בפצועי ירי, פצועי תאונות והתקפי לב. "מד"א זה בית הספר הכי טוב. אתה באינטנסיביות של עבודה ברמת ריכוז גבוהה כל כך, ונתקל בכל כך הרבה סוגי פגיעות, שכבר אין פציעה שלא ראית", היא אומרת.

מגדוד ההנדסה 601 יצאה גל לקורס קצינות וכבר שבעה חודשים מאז סיימה את הקורס שהיא בחטיבה המרחבית שומרון. פחות באירועים בנקודת הקצה של הטיפול בפצועים ויותר בניהול מערך הרפואה של החטיבה. כלומר, שליטה על צוותי החובשים שבשטח, ניהול והפעלה של מערך הפינוי, חבירה בין האמבולנס הצבאי לאמבולנס של מד"א בנקודות שנקבעו, קשר עם מסוקים לצורכי פינוי: "זה יותר ניהול וראיה רחבה של הצרכים בשטח ומתן פתרונות רפואיים ולוגיסטיים", היא מסבירה.

אבל למרות זאת, עדיין השטח קורץ לה וגל האנרגטית ממש לא יושבת בחמ"ל כדי לנהל את העניינים דרך מכשירי הקשר ומסכי הפלאסמה. להיפך, היא מסתובבת הרבה בשטח, מגיעה למוצבים נידחים, ונוסעת על הצירים ברחבי יהודה ושומרון שאותם היא כבר מכירה כמו את רחובות מודיעין .

יש שיתוף פעולה עם שירותי הרפואה הפלסטינים?

"בגדול יש, אבל זה מעט מאד. ובכלל, הפלסטינים מסתמכים בעיקר עלינו. הם ממש בלי ציוד. הסהר האדום שלהם לא ממש מסוגל לתת מענה וגם בבתי החולים שלהם זה לא בדיוק כמו אצלנו. גם התושבים הפלסטינים יודעים את זה היטב. את זה ראיתי מיד כשנכנסתי לתפקיד. איך הפלסטינים  מסתמכים על הרפואה שלנו. הם יודעים שנעזור להם בכל מצב ויש הרבה מקרים שבהם הם מביאים פצועים וחולים לשער של בסיסי צה"ל ופשוט משאירים אותם שם כדי שנטפל בהם. הם בפירוש מסתמכים על האמבולנסים שלנו ועל הצוותים שלנו".

ספרי על תקרית מול מחבלים שהיתה לאחרונה...

"לפני חודש וחצי נכנס כוח של  דובדבן למחנה הפליטים עסכר שליד שכם כדי ללכוד פלסטיני בחשד שהיה מעורב ברצח של אזרח ישראלי תושב הבקעה כמה חודשים לפני כן. הכוח הגיע בשעת לילה לשכם נכנס למחנה הפליטים וכיתר את הבית, אלא שהמבוקש הצליח לברוח כשהוא חמוש באקדח".

ומה קרה?

"הוא ברח מהבית ותוך כדי הבריחה שלו הוא ניסה לירות בחיילים. הכוח של דובדבן זיהה שהאיש חמוש וצלף ירה בו בירך שני כדורים שנכנסו בירך אחת, יצאו מצידה השני של הירך וחדרו ופגעו בירך השניה. מהרגע הראשון היה ברור שמדובר בפציעה קשה. הייתי בזירה והודיעו לי שמביאים פצוע, שאותו הביאה אלי הרופאה של דובדבן שהיתה בתוך מחנה הפליטים. הפצוע היה כבר עם חסמי עורקים. מיד ראיתי שהפגיעה היתה משמעותית. הכנתי פלאסמה והתחלתי לטפל בו בשטח בניסיון לייצב את מצבו".

והצלחת?

"כן. עליתי עם הפצוע לאמבולנס והתחלנו בנסיעה לכיוון בילינסון. לוחם דובדבן היה איתנו כמאבטח. הפצוע בהכרה, ומפצעי הירי השפריץ דם בכמויות גדולות, כמו מברזים. אלה היו חורים ממש. הכנסתי לו חבילות של פדים וצמר גפן לפצע בניסיון לחסום את הדם, והפצוע צועק מכאבים. עד שהגענו לבילינסון והוא הוכנס לחדר ניתוח מיד".

ואיך זה נגמר?

"אחרי הניתוח שאלתי את הצוות מה קורה איתו והם אמרו לי שהוא במצב יציב. שבוע אחר כך שלחו אותי עם אמבולנס לבילינסון להעביר פצוע לכלא בטחוני. ואת מי מעלים לי לאמבולנס? את המחבל שטיפלתי בו. והנה עכשיו אני עושה לו הובלה מנהלתית מבילינסון לכלא, כאילו אנחנו מונית שירות! זה קצת מצחיק, לא? כמו הסעות".

מלחמות היהודים

איך האינטראקציה עם האוכלוסיה היהודית?

"ביצהר היתה מלחמה בין המקומיים והצבא, פינצ'רו למח"ט את הגלגלים. זה מעולם לא מנע מאיתנו לתת את הטיפול לפצועים שם. אבל המצב העדין ביותר הוא כמובן עם הפלסטינים".

כמו למשל…

"לפני זמן לא רב פלסטינים חסמו כביש באזור צומת תפוח כדי לפגוע ברכבים ישראליים, אלא שרצה הגורל ורכב פלסטיני עלה על מחסום האבנים ונפגע והתהפך וחמישה פלסטינים נפצעו בהם גם לכוד אחד ברכב. הוזנקנו למקום, הקפצתי בדרך תאג"ד כי ידעתי שיש כמה פצועים במקום, חברתי עם מסוק חיל האויר שזה נוהל קבוע כשיש לכוד שעוד לא יודעים מה מצבו".

ולמה הסהר האדום לא בא לאירוע כזה?

"הגיעה לזירת התאונה ניידת של הסהר אדום, אבל לא היה להם את הציוד מתאים, כמו במרבית המקרים, בקיצור הכנסנו פצועים לסהר האדום ואני נכנסתי לתוך האמבולנס של הסהר האדום כדי לטפל בפצועים, בתום הטיפול הפצועים פונו לבית החולים רפידיה בשכם, אבל לא לפני שהתברר לנו שהפצועים במצב שניתן להעבירם לשם. אם הם היו פצועים קשה יותר, היינו מעבירים אותם לבתי חולים בארץ".

יש הנחיה כזאת?

"כן. יש הנחיות מלמעלה שאומרות בבירור שאם בית חולים פלסטיני לא יכול לטפל בפגיעה חייבים להעבירו לישראל. אין ברפידיה נוירולוג למשל, או נוירוכירורג, אז כל פגיעת ראש אוטומטית אנחנו מעבירים לבילינסון".

הפלסטינים מקבלים את העזרה שלנו בתחום הרפואי בהבנה?

"לא תמיד. בסהר האדום הם די מתעצבנים שאנחנו מטפלים בפצועים שלהם, כאילו הם רוצים להפגין עצמאות בתחום הרפואי, וזה כאילו חלק מהפגנת העצמאות שלהם. אבל אנחנו לא מוכנים להפקיר פצועים ולא משנה לנו אם הם פלסטינים או אחרים, לכן לפעמים יש חיכוכים עם הסהר האדום, כשיש אירוע שרק פלסטינים מעורבים בו, הם לפעמים חוטפים את הפצוע ומעבירים אותו למרפאה שלהם, רק כדי שלא נטפל בפצוע ולא נעביר אותו לבית חולים בישראל".

והפצועים עצמם?

"להיפך. הפצועים הפלסטינים יודעים טוב מאד מי יכול לטפל בהם בצורה הכי טובה ומעדיפים אותנו, זה ברור. היה לנו מישהו שעצרנו שזרק בקבוק תבערה ותוך כדי המעצר שלו הוא הרגיש לחץ בחזה. הוא היה אדם מבוגר יחסית, לקחנו אותו לבילינסון והוא עבר צינתור לב והצילו את חייו למרות שכמה שעות קודם הוא רצה להרוג ישראלים".

(צילום דובר צה"ל)

2014-06-17 01:00:00
2014-06-17 01:00:00

כתבות נוספות

למה? ככה!

מה אומרים לאלפים, ויתכן אף שמדובר ברבבות, שריצו עונשי מאסר על פרומיל מהאישומים נגד ביבי?

נשארים בצמרת

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה את נתוני מכירות הדירות החדשות בחודשים ספטמבר-נובמבר, מהם עולה כי מודיעין ניצבת במקום ה-4 בארץ עם מכירה של 842 דירות

תנו ללמוד בשקט

סטודנטים תושבי העיר שרכשו מנוי לתקופת המבחנים במתחם חללי העבודה של העירייה הופתעו לגלות כי שעות הפעילות השתנו ללא התראה: "הבטיחו לנו משהו ופתאום החליטו לשנות"

למה? ככה!

מה אומרים לאלפים, ויתכן אף שמדובר ברבבות, שריצו עונשי מאסר על פרומיל מהאישומים נגד ביבי?

המשך קריאה »

נשארים בצמרת

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה את נתוני מכירות הדירות החדשות בחודשים ספטמבר-נובמבר, מהם עולה כי מודיעין ניצבת במקום ה-4 בארץ עם מכירה של 842 דירות

המשך קריאה »

תנו ללמוד בשקט

סטודנטים תושבי העיר שרכשו מנוי לתקופת המבחנים במתחם חללי העבודה של העירייה הופתעו לגלות כי שעות הפעילות השתנו ללא התראה: "הבטיחו לנו משהו ופתאום החליטו לשנות"

המשך קריאה »

שעתם הקשה של המנהלים

הגל הנוכחי של הקורונה מעמיד את מנהלי בתי הספר במצב בלתי אפשרי, בו מלבד המאומתים והמבודדים נעדרים מהלימודים גם תלמידים רבים שהוריהם חוששים לשלוח אותם ללימודים • מנהלי בתי הספר במודיעין מספרים איך בכל זאת מצליחים לשמור על שגרת לימודים כאשר רבע מהמורים נעדרים

המשך קריאה »

הפתרון למחסור בסייעות?

עיריית מודיעין תשיק בקרוב קמפיין פרסומי לגיוס חיילים משוחררים כתומכי הוראה בגני הילדים והצהרונים, ותעניק להם מלגה של עד ל-8,000 שקל בתום שישה חודשי עבודה

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך