הקרב והטבח ש(כמעט) איש לא שמע עליהם

זוהר ברעם

יש מקומות שבאופן מקרי, כמה דברים ואירועים קשורים אליהם. כך גם אפשר להתייחס לגבעה 219, הנמצאת צפונית ל"קברות המכבים" שביער בן שמן, סמוך לכביש 443.

בשנת 1980, זמן קצר לאחר התיישבותי בשילת, התוודעתי לכך שבכל שנה, בתאריך העברי החל בכ' בחודש אלול, מתאספת קבוצת אנשים לאזכרת נשמות הלוחמים שנהרגו שם. בשנות השמונים של המאה הקודמת עדיין הגיעו לאזכרות רבים מהלוחמים וילדיהם. אולם ככל שנקפו השנים, באופן טבעי נתמעטו הלוחמים ואת מקומם ממלאים ילדיהם, נכדיהם ואף ניניהם. האזכרה נערכת תמיד בעצבות רבה מאוד ובאווירה עצורה.האנשים ממעיטים בדיבור. מי מהלוחמים שמגיע לשם באותו יום, הבעת פניו מעידה עליו שהוא נמצא שוב במקום מאוד טראומטי לגביו בעברו הפרטי. אחרי האזכרה מדברים ומדברים, ואני שואל אותם שאלות ושומע תשובות.

לפני סיפור הקרב מוגש רקע כללי באופן תמציתי מאוד: תכנון מבצע "דני", שהתבצע בתאריכים 10-18 ביולי 1948, היה מתנתו האחרונה של האלוף דוד ("מיקי") מרכוס, לפני שנהרג בלילה בקריית ענבים בתקרית ירי. יש הטוענים כי מקור הירי היה בהתנקשות בחייו על פי הכדורים שנמצאו בגופו ולא בטעות של שומר, שחשב שהוא חייל אוייב שהגיח מהחשיכה. אבל זהו כבר סיפור אחר. מבצע "דני" שתיכנן מרכוס נועד יחד עם מבצע "ההר "בהרי ירושלים לכבוש שטחים מהשפלה ועד יהודה ושומרון. אולם מנגד עמדו הירדנים בכוחות חזקים ביחד עם כוחות פלסטינים. מעבר לזה היה איום בריטי צבאי שנמסר לדוד בן גוריון, ראש הממשלה הזמנית, שלא יעז להתקדם עם כוחותיו מזרחה.

למרות המגבלה תוצאות המבצע היו חיוניות לקיום המדינה היהודית שזה עתה נוסדה במאי 1948. 460 קמ"ר נכבשו מידי הירדנים . קו החזית נדד מזרחה מתל- ליטוינסקי (תל השומר) לאיזור קיבוץ נען. בוצע כיבוש שדה התעופה לוד הערים לוד ורמלה, נכבשו המושבה הגרמנית וילהלמה (היום בני עטרות) ודיר טריף (היום שוהם). משם נעשתה תנועת כוחות לכיוון גבעות מודיעין המזרחיות – שילטא (היום שילת), אל בורג (היום גבעת התיתורה)  ביר מעין (היום רעות) וסלביט  (היום שעלבים). צפונה משם, במסגרת אותו מבצע, נכבשו ע"י לוחמי חטיבת אלכסנדרוני מקורות הירקון בראש העין. בהרי ירושלים נכבשו האזורים שנקראו (בצדק) עד שנת 1967 "פרוזדור ירושלים". מיד לאחר סיום שלב התנועה במבצע "דני" הועברו הכוחות המסתערים דרומה לחזית המצרית. לרבות חטיבה 8 המשוריינת, חטיבת יפתח, כוחות גבעתי ואחרים. כדי לאייש מיד את קו הפסקת האש מול הירדנים – שזה עתה נוצר, מלטרון וצפונה לכיוון כוריכור (לפיד וכבר האורנים כיום), נעלין מידיה ובודרוס – נשלחו כוחות מחטיבה 4 ששמה היה "קרייתי", לאייש את הגבעות השולטות על אזור מודיעין  וצופות מזרחה.

הגזרה מתחממת

בלילה שבין 20-21 ביולי 1948 שלחה חטיבת קרייתי מחלקה של לוחמים מגדוד 44  מדיר אבו –סלמה (מצפה מודיעים ברבות השנים) לתפוס את משלט 219 שנמצא בקבר שייך אל-ערבאווי (קבר ששרידיו קיימים עד היום). חשיבותה של הגבעה הייתה בכך שהייתה במקום גבוה וממנה ניתן היה לצפות לכפרים הערביים בודרוס , נעלין ואל מידייה ולדרך המקשרת ביניהם. נח בן עמי תפס עם מחלקתו את הגבעה ללא קרב בשעה 04:15 של ה-21 ביולי. זה היה ארבע יממות לאחר כישלון הקרב על כוריכור, שבו נהרגו 45 לוחמים.

כבר באותו יום אחר הצהריים נפתחה אש על הלוחמים הישראלים שתפסו את הגבעה מכיוון מידיה ונעלין. בדיעבד היה זה אות מבשר רעות, שהצד השני לא ישלים עם תפיסת הגבעה על-ידי הכוחות הישראלים. לאחר מספר ימים הגיעו שתי מחלקות במקום הראשונה ובתוך מספר ימים הושלמה נוכחות החיילים לפלוגה שלמה, שמנתה 78 לוחמים ועוד  צלפי פלמ"ח. בסך הכל 83 חיילים. הפלוגה התפרשה לאורך שלושה משלטים במקום, כאשר משלט קבר השייך ערבאווי היה הדרומי שביניהם. השטח סלעי מאוד ולכן ההתחפרות בו הייתה קשה מאוד. למרות זאת חפרו הלוחמים תעלות הגנה היקפיות לאורך משלטיהן, ככל שיכלו עד שהגיעו לשכבת הסלע.

החיילים עצמם היו ברובם מבוגרים, תושבי גבעתיים ורמת גן. רבים מהם היו מסורתיים (כמאפיין רבים מהם, שהיו חברים "בהגנה" טרם הקמת המדינה). הערה זאת חשובה במובן שנכונה העובדה שבעת הקרב הם היו מבוגרים יחסית כבני 40, במיוחד בהשוואה ללוחמי הפלמ"ח שהיו בני 17-18 בלבד בתש"ח. אולם המוטיווציה שלהם הייתה גבוהה מאוד. הם הבינו היטב כי חרף התנאים הקשים מאוד – חיים  בפיסות קרקע בין סלעים ללא  צל מינימלי באוגוסט ספטמבר (יער קק"ל עוד לא ניטע שם) וחוסר הגנה ראוייה – הם מגינים בגופם על גוש דן מפלישה ירדנית, בעוד הכוחות המסתערים של צה"ל הצעיר הדפו את הפולש המצרי הרחק דרומה לסיני.

תוך זמן קצר ביותר החלו צליפות יומיומיות, בעיקר בשעות אחר הצהרים, להיות חלק משיגרת חיי לוחמי הפלוגה. הם למדו להיזהר מהן וכמעט לא נפגעו. הירדנים עברו לטווח את הרכבים שנעו בדרך  מזרחה אל הפלוגה מדיר אבו סאלם. ניתנה הוראה לרכבים לנוע רק בלילות באורות כבויים. כלומר, היה ברור שזה לא מצב רגיל של "תפיסת קו" בלבד. בשבת, 31 באוגוסט 1948, נפגע רכב המ"פ צבי אברמסון ממארב ליד דיר אבו סאלם. הוא ונהגו נפצעו והובלו לבית החולים תל-השומר. אברמסון כבר לא חזר לפלוגה. הפיקוד עליה עבר לדוד מאניפז.

הקרב והאסון

אנשי הפלוגה, שתיצפתו כל אותם ימים לפני האסון שהתרחש ב-24 בספטמבר 1948 על הגיזרה שמולם, דיווחו על הגעת כוחות רבים למידיה ונעלין. כולל משאיות עם לוחמי הלגיון הערבי (הירדני), תותחים ופריטי נשק מובלים גדולים. ככל הידוע, התרעותיהם של לוחמי משלט 219  נענו בתשובות בנוסח "תוך חצי שעה, אם יהיה צריך, נבוא לעזור לכם… ברור שירו עליכם ולא צריך לפחד".

מהפרטים שנודעו עד כה עולה גם כי לא נעשתה תכנית חילוץ ונסיגה לכוח ולא תכנית לחיפוי באש תותחים במקרה של התקפה, או חבירה אליו. האסון העתיד להתרגש עליהם מצא 83 אנשים בשטח, מחלקים ביניהם את חששם שמשהו גרוע מתרקם ויפגע בהם בקרוב. היו להם מרגמות, מקלע, רובים ורימונים, אולם הם היו לבדם במרחב עויין רוחש רעות.

לקראת בוקרו של ה-24  לחודש ספטמבר נסע מפקד הפלוגה מאניפז לדווח על התארגנות בלתי  סבירה מול פלוגתו. הוא בא לדיון  במפקדה של הגדוד במחנה ישראל (מול הכניסה המזרחית לנתב"ג כיום) ולא הספיק לחזור לפלוגה. את הפיקוד על הפלוגה העביר ליעקב רביד.

ב-24 בספטמבר, בשעה עשרה לשש בבוקר, עדיין שררה חשיכה. ואז החלה הרעשה ארטילרית חזקה מאוד באופן פתאומי על שלושת מוצבי הפלוגה. המפקד בשטח דיווח בטלפון הקווי למג"ד שאמר לו שישאר במקום. הלוחמים והקשר דיברו בטלפון שלא נקרע עם הפקידה הגדודית שישבה בבית נבאללה (ששמה היה כנראה שוש). היא אמרה להם כי מארגנים להם תיגבורת והפקודה היא שלא יסוגו  מהמשלט. בשעה 07:30 החלה התקפה קרקעית עליהם בכוח של ארבע מחלקות לגיון מסודרות מאוד ובצירוף לוחמים פלסטינים מקומיים. הם הסתערו על המגינים בצרחות, כשבראשם בדואים יחפי רגליים שרצו מהר מאוד וירו בלוחמים הישראלים. הישראלים ירו בהם בחזרה באומץ רב ולא נסוגו.

כל זה נמשך במשך שעה וחצי וב"מרחק אפס". היו לא מעט מעשי גבורה כבירים, כמו של הסמל מרדכי האריס (ששרד את הקרב) ושל משה (מקס) שטרן שלא שרד. כולם היו גיבורים בקרב הזה. דווקא בגרותם ונסיונם ב"הגנה" גרמו להם לא לפחד וללחום כאריות, ללא מליצות. מהשעה 08:20 , תוך כדי הלחימה על המשלט, הוחל בחטיבת קרייתי בארגון סיוע לכוח המותקף. אולם התגבורת בוששה לבוא. ובינתיים – אף אחד מהלוחמים  (למרות שהיו רק "מבוגרים חסרי נסיון") לא נסוג ולא ברח. הלוחמים נכנסו לקרב שהפך מיד לקרב מגע, ירי זה בזה ממרחקים של מטרים ספורים.

ראשון נפל המשלט הצפוני ולאחריו הדרומי ואז נאלצו לוחמי "מחלקת הקבר" (על שם קבר השייך) לסגת. הנסיגה של חיילי הפלוגה נעשתה ללא חיפוי יעיל, למעט לוחם בשם פסח פוקס, שנשאר על עומדו שם בגבעה עד שנהרג. בשעה 09:00 נותק הקשר עם הפלוגה ועם המוצב. אנשיה נסוגו פרטנית ככל שיכלו. פצועים והרוגים נשארו על הגבעה ללא מגן. הירדנים והאחרים לא ריחמו וכל מי שנשאר שם נהרג. עשרים איש בסך הכל. שני שבויים מהפלוגה הובלו חיים מזרחה לכיוון אל-מידיה.

בשלב זה החלו תותחי חטיבה 4 לירות על המשלט, מה שגרם לנפגעים ירדנים והם ברחו. כוחות חילוץ וכיבוש הגיעו לגבעה בשעה 15:45. המשלט היה שוב בידיים ישראליות מיד נעשתה ספירת ההרוגים, שחשפה את עשרים החללים. רובם במצב שהעיד כי התעללו בגופם. בוצעה תצפית מיידית מזרחה, שגילתה בוודאות ששני שבויים מהפלוגה מובלים על רגליהם מזרחה, בשיירה בואדי לכיוון אל מידייה בין שוביהם הירדנים. הצופים ראו כי השבויים מוכים ואחד הלוחמים הישראלים פתח מיד באש מקלע על שיירת השובים  הירדנים, מתוך כוונה להניסם. הוא פגע במספר חיילים ירדנים וגם מפקד הבדואים – עבדאללה אל צוורמין – נהרג. זו היתה הפעם האחרונה שהשניים – ישראל גליקזם ויעקב בטלהיים – נראו בחיים. כמה ימים לאחר מכן מת מפצעיו עוד לוחם ובמהלך החודשים הקרובים נהרגו שם עוד שלושה לוחמים מצליפות הירדנים. בסך הכל נפלו במשלט 219  26 חיילים.

סוף דבר

יומיים אחרי האסון, ב-26 בספטמבר כינס בן גוריון את הממשלה הזמנית לדיון בנושא. מעבר לכעסו היה לו גם עצב אישי: אחד ההרוגים היה יהודה מונבז לייב, בן דודה של זוגתו פולה. בן גוריון ביקש לשגר מיד כוחות כיבוש ליהודה ושומרון, כי אז הוא כבר לא פחד מהבריטים, ומפני שצעירים רבים שהגיעו מאירופה הצטרפו ללוחמי תש"ח. אולם ברוב של שישה נגד חמישה סוכם לבצע רק פעולות עונשין ולא לכבוש את יהודה ושומרון. בן גוריון כינה את ההחלטה "בכייה לדורות" עד 1967.

כפי שהיה בקרב המ"ה בחרבת כוריכור, גם הקרב על משלט 219 כמעט שלא נחקר. במהלך השנים רבו השמועות ונפוצו גם סיפורים כאילו הלוחמים ישנו בשמירה וחלקם שיחקו בקלפים. היה זה דוד שניר שהחליט להשקיע את כל משאביו בסיפור ולמעשה טיהר את שמם של הלוחמים בכל הפורומים האפשריים. גם הטקסט על האנדרטה לזכרם תוקן, כראוי לגיבורים. עם השנים נודע גם כי תחקיר שביצע צה"ל בכל זאת גרם לשני בכירים לסיים את השירות.

(צילום: זוהר ברעם)

2015-01-22 00:00:00
2015-01-22 00:00:00

כתבות נוספות

הביאו לנו נחת

תלמידי מודיעין רשמו השבוע הישגים מרשימים במיוחד: מדליית ארד באולימפיאדת הכימיה ומקום רביעי בתחרות מדעים בינלאומית

שיטת בן סעדון

מאז פיטוריו ממשרת סגן ראש העירייה בשכר מטיח אילן בן סעדון בעירייה האשמות חמורות, שאף גובלות בפלילים, מבלי שיציג ראיות כלשהן או שיגיש תלונה לגורמים הרשמיים כפי שמצופה מנבחר ציבור • בשבוע שעבר חשף את עצמו לתביעת דיבה, לאחר שהאשים בפומבי את מהנדס העירייה כי היטה את המכרז על מגרש בזק, ואף טען כי בעירייה "טיפלו" בתיעוד הישיבה בה תמך בשינוי ייעודו של המגרש

גם להם מגיע בית

סניף איחוד הצלה במודיעין זכה סופסוף למבנה קבע משלו, הודות לתורמים מארה"ב, שישמש להכשרות מקצועיות

הביאו לנו נחת

תלמידי מודיעין רשמו השבוע הישגים מרשימים במיוחד: מדליית ארד באולימפיאדת הכימיה ומקום רביעי בתחרות מדעים בינלאומית

המשך קריאה »

שיטת בן סעדון

מאז פיטוריו ממשרת סגן ראש העירייה בשכר מטיח אילן בן סעדון בעירייה האשמות חמורות, שאף גובלות בפלילים, מבלי שיציג ראיות כלשהן או שיגיש תלונה לגורמים הרשמיים כפי שמצופה מנבחר ציבור • בשבוע שעבר חשף את עצמו לתביעת דיבה, לאחר שהאשים בפומבי את מהנדס העירייה כי היטה את המכרז על מגרש בזק, ואף טען כי בעירייה "טיפלו" בתיעוד הישיבה בה תמך בשינוי ייעודו של המגרש

המשך קריאה »

על הצד השקוף

זוג זקנים שמנסים להיאחז בחיים מול חברה שרואה בהם מיותרים. קומדיה אנושית ומרגשת עם ציניות, הומור ומחשבה לעתיד

המשך קריאה »

100 אלף תושבים, סניף דואר אחד

המשבר בדואר ישראל פוגע גם בתושבי מודיעין: הסניף בסולומון סנטר נסגר, זה שברעות עומד בפני סכנת סגירה ולתושבים נותר רק הסניף בקניון • אבל יש גם בשורות טובות: בעירייה מנסים למנוע את סגירת הסניף ברעות, ובדואר מתכננים פתיחת סניף חדש בשכונת מוריה

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך