משימת חיים

גלית מילצ'ן
2014-06-24 01:00:00
2014-06-24 01:00:00

בימים האחרונים, עדי ברונשטיין ממודיעין וחברותיה, העובדות הסוציאליות באגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, עובדות מבוקר עד ערב. קבוצות התמיכה שהן עורכות למשפחות שכולות ממלאות את ימיהן ולילותיהן. 

ברונשטיין (44) נשואה ואם ל-3 בנות, היא עובדת סוציאלית בעלת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית מאונ' העברית בירושלים ופסיכותרפיסטית מוסמכת מאוניברסיטת בר אילן. מעבר לשלל התארים היא נושאת עמה זוג עיניים בהירות, נעימות וחיוך שקט ומרגיע. את עבודתה כעובדת סוציאלית החלה בפנימיית בויאר ומשם עברה לפני 16 שנים לאגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, במסגרתו מטפלים במשפחות שכולות: הורים שכולים, אלמנות, יתומים ואחים שכולים שיקיריהם נהרגו במסגרת שירותם הצבאי. ב-6 השנים האחרונות היא מנהלת צוות של 8 עובדות סוציאליות באגף שמטפל במשפחות שכולות במחוז ירושלים. "אני ומחלקתי לוקחים את האחריות על הטיפול במשפחות שכולות באזור ירושלים", היא מספרת, "מדובר בכ- 1600 בתי אב. בית אב יכול למנות זוג הורים ו- 3 ילדים. מבחינתנו אלו 5 נפשות שיש ללוות אותן בדרך הארוכה של ההתמודדות עם השכול. תהליך האבל הוא תהליך מתמשך שאינו מסתיים, אשר משתנה ומושפע ממספר גורמים: גיל בני המשפחה השכולים, משך הזמן שעובר מהאסון ואירועי החיים. זהו תהליך שמצריך פעמים רבות ליווי ועיבוד רגשי לאורך החיים. למעשה כל משפחה שמגיעה למשרד הביטחון, נשארת אתנו תמיד. אלמנת יום כיפור שהצטרפה למערך השכול בגיל 30, אנו עדיין מלווים אותה כיום, כשהיא מעל גיל 70, בקשיים ובהתמודדויות היומיומיות שלה, שקשורות לגילה, כגון הבדידות, מצב רפואי וכו'."

גשר ליום הזיכרון

עבור משפחות שכולות רבות, הימים שבין פסח, יום השואה ויום הזיכרון הם ימים טעונים במיוחד: פסח הוא חג משפחתי, הסמיכות של ימי הזיכרון והמעבר ליום העצמאות גורמים לכך שעבור משפחות רבות, בתקופה זו מתעצמים הגעגועים ועמם הכאב והצער. "לפני 12 שנה התחלנו לחשוב לעצמנו "מה קורה ביום הזיכרון?" אנשים עולים לקבר, עומדים בצפירה, ואנחנו לא כל כך יודעים מה הם מרגישים", חולקת עמי ברונשטיין את רזי עבודתה, "רצינו לעשות משהו שייתן מענה נוסף לצד הטכסים הרשמיים הגדולים ולכן עלה הרעיון לנסות לקבץ את המשפחות השכולות למפגשים אינטימיים קרובים, שבהם יוכלו לחלוק את תחושותיהם ורגשותיהם לקראת יום הזיכרון. אנו קוראים לקבוצות הללו "גשר ליום הזיכרון", מפגשים חד שנתיים, חד פעמיים לקראת יום הזיכרון. היה ברור לנו שהימים הללו קשים מאד למשפחות השכולות והם זקוקים לתמיכה ואוזן קשבת.

הרעיון החל בירושלים וכיום זהו פרוייקט שמתקיים בכל הארץ. השנה מתקיימות מעל 40 קבוצות בכל הארץ. המנחות של הקבוצות הן העובדות הסוציאליות מאגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, כולן מאד מנוסות ותיקות ומקצועיות, בעלות ניסיון רב בטיפול במשפחות שכולות. המפגש בין השכול החדש לוותיק הוא משמעותי ויוצר פעמים רבות קִרבה, מתוך תחושה של שותפות גורל ושותפות בכאב, ומהווה גם פוטנציאל להיעזרות. למדנו כי ישנם הורים שעבורם כוחו של המפגש הקבוצתי טמון ביכולתם, בין היתר, גם לחזק אחרים. תמונת הבאים נצרבת בזיכרון: הם מגיעים נרגשים, מעט נבוכים, מחפשים מבט מוכר בין המשתתפים, או דמות מוכרת בקרב אנשי הצוות. קשה שלא להזדהות עם הכאב, למראה הצעירים מבין ההורים השכולים. בלתי נמנע לחשוב כי בנסיבות אחרות, יכלו ללוות את ילדיהם אל תחילת חייהם כבוגרים במקום להגיע למפגש זה. קשה שלא לחוש צער למראה ההורים המבוגרים, ההולכים ומזדקנים ולעתים אף  נראים מבוגרים מכפי גילם".

הקיר השקוף

"במהלך השנים, מאז התחלנו בקיום המפגשים" ממשיכה ברונשטיין לתאר "התברר כי אין קבוצה אחת דומה לשנייה. האיכויות והעוצמות הרגשיות שונות בכל קבוצה; האיפוק לעומת הפתיחות, עוצמת הכאב, מידת ההעמקה ורמת השיתוף מתעצבים באופן ייחודי להרכב הקבוצתי. ישנם מפגשים המתאפיינים באיפוק ובצמצום רגשי. לעומתם, ישנם מפגשים מלאי כאב, שבהם משמש המרחב הקבוצתי כמיכל ההולך ומתמלא לאורך המפגש.  מתוארת תחושה החוזרת שוב ושוב כי החיים נעצרו מאז האסון וכי מה שהיה לא יהיה. הורים רבים מתארים את מסלול החיים עד רגע ההודעה, ומרגע קבלתה; חיים שהשתנו ברגע האסון. מדובר ברגע ששינה באופן דרמטי את מהלך חייהם, וממנו לא יוכלו לשוב להיות כשהיו. אב שכול מתאר זאת כך: 'כאילו שיש קיר – ואני עברתי מצד אחד שלו לצדו השני. בצד האחד ממשיכים החיים כרגיל, ואני רואה את כולם שם בצד השני. הם ממשיכים. הקיר שקוף, ואני לא בטוח שהם רואים אותי. אני יודע שאני כבר לא אוכל לחזור לצד השני'. מהמפגשים עולה תמונה נוספת, התברר לנו שעבור חלק מהמשפחות כל ימי השנה הם קשים, מבחינתם הימים הללו אינם שונים מימים אחרים, הם הולכים יום יום שעה שעה עם החלל שלהם בלב, לטענתם יום הזיכרון נועד עבור שאר העם, ביום הזה כל המדינה זוכרת את החללים ומתייחדת עמם".

איך אתן מתמודדות עם המפגשים הללו?

"עבורנו כמנחות, המפגשים אינם פשוטים. העומס הרגשי רב: חוסר האונים אל מול עצמת הכאב והחלל שנותר בקרב ההורים השכולים מועצם ומורגש ביתר שאת, היות ומדובר בקבוצה המורכבת ממספר הורים שכולים. מצד שני חשוב לי להדגיש, כי למרות הקשיים, עוצמתם האינטנסיבית של המפגשים הקבוצתיים והדריכות הרגשית והמקצועית הנדרשת בהם, מדובר בימים משמעותיים ובחוויה רגשית רבת עוצמה. בשל כך, שונים ימים אלה באופיים ובעוצמתם ביחס לשגרת העבודה המוכרת לנו לאורך השנה".

באים בלי הזמנה

התפקיד של העובדים הסוציאליים באגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, רחוק מהעין. עבודתם נעשית בצנעה בחדרי חדרים. "את המפגש הראשון עם המשפחות השכולות אנו עושים מיד לאחר שקצין העיר מודיע להן על מות יקירם. אנו מגיעים לראשונה לבית המשפחה השכולה בשבעה, ללא היכרות מוקדמת, ניגשים להורים השכולים או האלמנה, מביעים את צערנו ומייצגים את המדינה אצל המשפחה. הליווי מתחיל בכך שאנו יושבים ליד האמא או האבא, מניחים עליהם יד ומבקשים להגיע לבקר אותם אחרי השבעה. תחשבי על הסיטואציה, אני מגיעה למשפחה שאיני מכירה והופכת להיות הכתף שתומכת בהם. המטרה שלי ליצור קשר עם האמא, להתחבר אליה ולהציע לה את נוכחותי בצורה הכי קרובה ורגישה, בדרך הקשה שהיא עומדת לעבור. אין עוד שירות סוציאלי בארץ שמזמין את עצמו לבית המשפחה מבלי שיקראו להם, מבחינה זו השירות שלנו ייחודי מאד."

על הקשר הנרקם לאורך הזמן מספרת ברונשטיין: "הקשר בשבועות הראשונים מתקיים בבית המשפחה. העובדת מגיעה לבית השכול, משוחחת עם בני המשפחה הקרובים, האלמנה והיתומים או ההורים והאחים, יש הרבה מאד וריאציות. יש משפחות שהאמא והאבא מבקשים להיפגש אתנו לבד לפני שהם משתפים את הילדים הקטנים. בהמשך כשהם מכירים אותנו הם מצרפים את הילדים. אנחנו יושבים בפורום משפחתי מצומצם, לא בהמולה של השבעה ומשוחחים עם הילדים. אנחנו שואלים אותם איך קיבלו את הידיעה על מות האח/האב? מה הם מרגישים? מתי ראו אותו בפעם האחרונה? מתי הייתה שיחת הטלפון האחרונה? ומתעניינים בשלומם. לעיתים השיחה הזו מלווה בהמון בכי. בהמשך חלק מהמשפחות מעדיפות לחזור לשגרה בשעה שאחרות מעדיפות להסתגר בכאבן. אין נכון או לא נכון. אנו מאמינים שלכל אחד יש את הדרך שנכונה עבורו לחזור לשגרת החיים. התפקיד שלנו לעזור לכל אחד למצוא את הדרך שנכונה עבורו. לפעמים שואלים אותי: "תגידי לי מה לעשות?" ואני אומרת שאין לי פתרון שנכון לכולם, אני מנסה לעזור לכל אחד למצוא את דרכו. המשימה שלנו ליצור קשר ולהתחבר. אם מישהו לא ירצה להיות אתנו בקשר לא אוכל לעזור לו. אנו באות ממקום מאד צנוע, אני חושבת שהתפקיד שלנו סופר משמעותי, אני מתקרבת למשפחה בתהומות הכי גדולים שלה אך אני מנסה להיות עם לב פתוח ורחב. להיות שם עבורם ולהקשיב. זו משימת חיים, לא עוד תפקיד שעושים על הדרך".

"כל עובדת שלי מטפלת בהרבה משפחות ביחד, גם נכנסת למשפחות חדשות ולצד זה נמצאת בקשר ומטפלת בהמון משפחות ותיקות. אנחנו מלווים את המשפחות השכולות באופן אינטנסיבי בשנתיים הראשונות. בהמשך הלווי נעשה על פי הצורך. לדוגמא במקרה ועברו מספר שנים והבן הצעיר צריך להתגייס ויש התלבטות גדולה האם לאפשר לו לממש את עצמו ולהתגייס לקרבי או לבקש ממנו להתחשב בהורים. בשלב הזה העובדת הסוציאלית שמכירה את המשפחה ויודעת כמה השלב אינו פשוט, מגיעה למשפחה ועוזרת להם בהתלבטות הזו, לשאול את השאלות הקשות ולחשוב בינם לבין עצמם על פתרון הסוגיה. היום רוב המשפחות השכולות מעוניינות בקשר עם העובדות הסוציאליות, מרגישות את התרומה, כמה זה מאפשר. לפעמים אני שואלת אותם "מה הדבר שאתם הכי רוצים?" להחזיר את הבן איני יכולה, אך אני כן יכולה לעזור בהתמודדות, להצטרף למסע הקשה שהם עוברים ולהיות לצידם."

הם יכולים לבכות

מעבר למפגשים עם העובדת הסוציאלית מציע אגף משפחות והנצחה למשפחות השכולות השתתפות בקבוצות תמיכה. "יש לנו מערך רציני ומקצועי של קבוצות תמיכה, למשל להורים שכולים חדשים. מאד משמעותי עבורם שהם מרגישים שהם בחברה עם אנשים שמבינים אותם בלי להסביר. הם יכולים לבכות וזה בסדר ולא צריך להסביר למה. לרוב השכולים מתחברים לאחרים באותו שלב של האבל. יש לנו אלמנות צעירות, למשל ממלחמת לבנון השניה, היו שביקשו לפגוש אלמנות ותיקות כדי לקבל פרופורציות. יש קבוצות ליתומים צעירים, יתומים מתבגרים וגם מבוגרים, אחים שכולים ועוד. גם לגבי המשפחות הוותיקות- הבנו שמאד משמעותי לאנשים להיות עם אנשים שחוו את אותו אובדן. לכן בירושלים למשל, הקמנו מועדון להורים שכולים שנקרא מועדון "משי", שמאפשר להורים להיפגש ולהיות ביחד סביב עשייה וחוגים משותפים.  כשאנו מזהים צורך משותף למספר אנשים אנו יוזמים פתיחת קבוצת תמיכה. למשל זיהינו צורך של אחים שכולים שמטפלים וסועדים את הוריהם המזדקנים, שמתמודדים עם בעיות בריאות קשות ובדידות גדולה. במשפחה עם שני אחים שאחד מהם נהרג, האח השני נשאר לבד לתמוך בהורים ויש צורך לתמוך בו, לאפשר לו להתמודד ולחזק אותו. בירושלים זיהינו אנשים שהביטוי המילולי פחות נגיש להם וניסינו למצוא מענה אחר לצורך להוציא את הרגשות ותחושות הכאב היומיומי שאינו מרפה. לכן הקמנו קבוצת ציור אינטואיטיבי שנותן מקום לאנשים, שדרך הביטוי המילולי הייתה פחות נגישה עבורם.

לצד מערך הקבוצות ישנו מערך של מתנדבים ותיק מאד ורציני ובעל תרומה גדולה למשפחות. בכל הארץ יש כ- 1000 מתנדבים, אנשים טובים שמוכנים לתת מעצמם ולבוא לבקר אם שכולה, אב שכול, אלמנה מבוגרת, על בסיס קבוע. גם להם אנו עושים קבוצות תמיכה".

לבד עם הכאב

"אחד הנושאים שעולים בשנים הראשונות, הוא היחס של הסביבה אל האבל של המשפחות השכולות. אנשים אינם יודעים איך להתייחס, האם לשאול או להתעלם. מה מכאיב יותר. לעיתים אנשים מספרים שהם רואים מכרים שעוברים לצד השני של הכביש כדי להימנע מהמפגש. משפחות רבות מתארות תחושת בדידות כאלמנט מוכר ויומיומי בחוויית השכול. בני המשפחה חשים כי הם נשארים לבד עם זיכרונותיהם וכאבם. ככל שחולף הזמן מן האסון, נעשה הזיכרון פרטי ומצטמצם, ללא סביבה זוכרת ושותפה באופן אקטיבי להנצחה ולזיכרון. התמיכה והיכולת של החברה והמשפחה המורחבת להכיל את  כאב ההורים הולכת ומצטמצמת גם היא. זאת, בין היתר, משום שציפיות הסביבה, החברה והקרובים שיתגברו ו"יחזרו לחיים" ולא ישקעו בצער ובכאב, משאירות רבים מבני המשפחות השכולות עם צערם ועם הזיכרונות, בתחושת בדידות קשה ובהרגשה שהסביבה אינה פנויה להקשיב ולהכיל את רגשותיהם. זאת אף שהזמן שחולף אינו מקטין את הגעגועים והבדידות, והם לרוב אף הולכים ומתעצמים.                            

בשבוע שעבר דיברתי עם אם שכולה ותיקה, שאיבדה בן במסגרת שירות מילואים", משתפת ברונשטיין, "האם סיפרה לי: "יש לי חצי כוס מלאה וחצי כוס ריקה. חצי הכוס המלאה, מלאה עד גדותיה.." האושר הגדול שלה הוא על כך שנכד אחד שלה סיים מסלול ביחידת 669 ונכד נוסף סיים טירונות באותה יחידה. תחשבי איזו גדלות רוח זו מצד אותה סבתא. והיא ממשיכה: " לצד זה יש לי את חצי הכוס הריקה שמלווה אותי תמיד והיא תמיד תישאר חצי כוס ריקה ולא תתמלא, ואני כל הזמן לומדת להתמודד איתה."

איך את מתמודדת עם תפקידך, הכולל חיים יומיומיים לצד השכול?

"זו שאלה קשה. אני מרגישה שזו משימת חיים, לא עוד עבודה אלא העבודה בה' הידיעה. ניתנה לי זכות ענקית לעשות את עבודתי. זו מתנה גדולה, אני נותנת הרבה אך גם מקבלת הרבה. לפעמים אני באה למשפחה והם מתחילים לספר ולדבר על הבן שנפל ואני בוכה איתם. אני זוכרת במשפחה שטיפלתי עלתה סוגיה איך להתייחס לתאריך יום ההולדת של הבן שנהרג. אחד הילדים הקטנים במשפחה הציע להביא בלונים לקבר. ישבתי עם המשפחה ובכינו יחד. אני בן אדם, גם לי קשה ההתמודדות וגם לי עצוב, אך ההתמודדות שלי נעשית בעזרת הצוות, אנו משתפות ועוזרות זו לזו, יש לנו קבוצת הדרכה ותמיכה שעובדת באופן קבוע."

את מתחלקת עם המשפחה הפרטית שלך בחוויות מהעבודה?

"בנותיי יודעות מה אני עושה. אני משתדלת לא להרבות בפרטים אך הן לפעמים שואלות אותי: "מה את אומרת? איך את יכולה לעזור?" או מעירות: 'אמא זה נורא עצוב'. אבל המשפחה שלנו אינה עצובה, אני אדם שמח ואופטימי ולכן מצליחה לעשות את עבודתי. אנשים לא צריכים שאתכרבל איתם מתחת לשמיכה ואבכה אלא שאהיה לצידם ואתמוך בהם".

גם מודיעין

במודיעין מכבים רעות ישנם כ- 100 משפחות שכולות, הכוללות אלמנות והורים שכולים. איילת כהן גבאי (33) בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית היא עובדת סוציאלית האחראית בין היתר על אזור מודיעין מטעם משרד הביטחון. ההתערבות שלה כוללת ליווי ותמיכה אינטנסיביים בתהליך האובדן ועיבוד האבל וכן שמירת קשר רציף עם משפחות ותיקות במסגרת פרויקט "מחוז שומר קשר".

חלק מהמשפחות משתתפות בקבוצות התמיכה שמופעלות מחוץ לעיר על ידי אגף משפחות והנצחה. כמו כן ב"יד לבנים" ברעות ישנו חדר הנצחה שניבנה בשיתוף היחידה להנצחת החייל של האגף. כהן-גבאי מגיעה למודיעין מראשל''צ, לאחר שהיתה קבנ''ית וקצינת נפגעים בשירותה הצבאי. בשנתיים האחרונות היא מלווה את המשפחות השכולות דרך משרד הביטחון. למודיעין היא בתדירות קבועה וגבוהה, לביקורי בית וכן נמצאת בקשר הדוק עם המשפחות דרך "יד לבנים".

(צילום : אינגריד מולר)

כתבות נוספות

חגיגה או הסתרה?

את האווירה החגיגית באירוע הגאווה העירוני העכירו טענות מצד עיתונאי הארץ וחברי סיעת מודיעין חופשית, שטענו כי המשטרה הורתה להסתיר את האירוע מהעוברים ברחוב וכי העירייה לא פרסמה מספיק את האירוע, מה שהביא למיעוט משתתפים • העובדות: פריסת בד אטום מאחורי בימת ההופעות היא אחת מהדרישות לקיום אירועים המוניים, והעירייה פרסמה את האירוע בשלטי חוצות ובפלטפורמות הדיגיטליות

הבונוס: מגרש בשווי 125 מיליון שקל

הקרב המשפטי המורכב סביב עסקת רכישת מתחם ישפרו סנטר במרכז עינב במודיעין הושלם בחלקו, וכעת תיהנה חברת ניופורט ממגרש בשטח של 17 דונם שיישאר בידיה ומיועד להקמת מרכז לוגיסטי

נפל קורבן לפוליטיקה קטנה?

רק לפני תשעה חודשים מונה אלעד טנא ממודיעין לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי, אולם עם כניסתו של יאיר לפיד למשרד ראש הממשלה הגיעה ההודעה על החלפתו של טנא בדובר משרד החוץ, הנחשב למקורב ללפיד

חגיגה או הסתרה?

את האווירה החגיגית באירוע הגאווה העירוני העכירו טענות מצד עיתונאי הארץ וחברי סיעת מודיעין חופשית, שטענו כי המשטרה הורתה להסתיר את האירוע מהעוברים ברחוב וכי העירייה לא פרסמה מספיק את האירוע, מה שהביא למיעוט משתתפים • העובדות: פריסת בד אטום מאחורי בימת ההופעות היא אחת מהדרישות לקיום אירועים המוניים, והעירייה פרסמה את האירוע בשלטי חוצות ובפלטפורמות הדיגיטליות

המשך קריאה »

נפל קורבן לפוליטיקה קטנה?

רק לפני תשעה חודשים מונה אלעד טנא ממודיעין לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי, אולם עם כניסתו של יאיר לפיד למשרד ראש הממשלה הגיעה ההודעה על החלפתו של טנא בדובר משרד החוץ, הנחשב למקורב ללפיד

המשך קריאה »

הקרב בצומת שילת

תאונת דרכים ללא נפגעים הובילה במוצאי שבת לקטטה המונית בתחנת הדלק בצומת שילת בין שתי קבוצות צעירים ממזרח ירושלים וממטה בנימין. במהלך הקטטה נפצעו מספר משתתפים ושמונה עוכבו לחקירה

המשך קריאה »

אין כניסה לישראלים

שתי נשים תושבות רחובות שהגיעו לכפר הפלסטיני נעלין כדי לעבור טיפול שיניים, הותקפו בידי צעירים חמושים באלות וחולצו רק לאחר התערבות כוחות הביטחון

המשך קריאה »