שומר על מדורת השבט

ערן קמינסקי, צילום אינגריד

בימים בהם נדמה כי המדינה כולה נעה יותר ויותר לכיוון של קיטוב מחריף בין השבטים המרכיבים אותה – דתיים וחילוניים, ימין ושמאל ויהודים-ערבים, אפשר אם תרצו להסתכל על אדם אלעיסאוי, כבאי ערבי-מוסלמי מרמלה המשרת בתחנת מודיעין, כסמל לדו קיום ואפילו לאפשרות של השתלבות מוחלטת של הציבור הערבי ישראלי עם שכניהם היהודים.

גם לאחר הפגישה והריאיון עם אדם עדיין לא לגמרי ברור לי האם המציאות שהוא חווה כערבי-מוסלמי בישראל של היום היא אכן אוטופית כפי שמצטייר מדבריו, כזו בה לא נתקל מעולם בקשיים ייחודיים או בקיפוח. ואולי יש גבול אותו לא שש אלעיסאוי לחצות וכן לשתף בחוויית הקיום של ערבי-מוסלמי במדינה יהודית, חוויה שמן הסתם חייבת להיות שונה מזה של מרבית הקוראים.

רמלאי מאז ולתמיד

אדם אלעיסאוי בן ה-22 נולד, גדל ומתגורר עד היום ברמלה עם הוריו, שלושת אחיו ואחות קטנה בת 17. משפחתו היא מוותיקות רמלה, עוד מהימים של לפני קום המדינה. "אנחנו ברמלה מאז ומתמיד. אני יודע שבמלחמת השחרור הרבה מאוד מהתושבים הערביים של רמלה ולוד ברחו מהעיר, אבל אנחנו נשארנו. האמת שלא יודע למה ומה בדיוק עבר על המשפחה שלי אז, לא חקרתי".

 אדם אלעיסאוי. הדרך לשילוב ערבים בחברה הישראלית מתחילה כאן

במהלך השיחה מתברר כי אלעיסאוי הוא לא פחות מפטריוט רמלאי אמיתי: "אין על רמלה. לא כל אחד יכול להבין את זה, אם תגדל שם אז תבין. בכלל לא מרגישים שם את ההבדל הזה של זה יהודי וזה ערבי. כולם קמים יחד, עובדים יחד ואוכלים יחד. תלך לחליל (חומוס חליל האגדי ברחוב קהילת דטרויט. ע.ק) בשבת ותראה שכולם יושבים יחד. יהודים וערבים".

מצד שני אנחנו שומעים בתקשורת על בניינים ושכונות בהם מנסים למנוע מערבים לרכוש דירות..

"זה נכון. באמת היו כמה מקרים כאלה. אבל עדיין הכל מעורב יחד ברמלה".

כמו מרבית בתי הספר ברמלה, גם זה בו למד אדם היה בית ספר מעורב בו למדו יהודים וערבים יחד. את הלימודים סיים במגמת תקשוב, ובמסגרת שעות ההתנדבות אותן נדרשים תלמידי התיכונים לבצע, הגיע אדם אל תחנת הכבאות ומאז נשאב לתחום. "מאוד נקשרתי לתחנה ומשם זה המשיך", הוא מספר.

לאחר שסיים את התיכון החליט אדם להתנדב לשנת שירות בכבאות מרחב איילון, בה הוא עובד כיום בתחנות מודיעין ולוד לסירוגין. השנה הפכה לשנתיים, שבסיומן התקבל למערך הכבאות לאחר שעבר את המיונים בהם התקבלו רק מאתיים מועמדים מתוך אלפים שניגשו לתהליך. "כבר בשנת שירות הבנתי שאני רוצה להמשיך כאן בתחנה. מאוד נקשרתי. בהתחלה אתה לא מוצא את עצמך, אבל אחר כך כשאתה נכנס לעניין אתה מגלה שהתחנה פה זה כמו משפחה, בלי דיסטנס".

אילו תגובות קיבלת על ההחלטה ללכת לשנת שירות מהמשפחה והחברים?

"קודם כל, לא כל כך מעניין אותי מה אנשים אומרים. אישית אני חושב שכל אחד צריך לעשות את זה וללכת לשנת שירות. כל אחד צריך לתרום מעצמו ולתת למען אחרים. המשפחה שלי מאוד מיוחדת. יש לי הורים מלכים ואנחנו משפחה מאוד חמה שעושים הכל יחד. הם תמכו ברעיון של שנת שירות. מה חשבו בסביבה שלי? שוב, זה לא כל כך מעניין אותי מה אחרים חושבים. החברים שלי שאלו שאלות. איך זה ולמה בעצם הלכתי לשנת שירות, אבל בסך הכל הם מפרגנים. אפילו אמרו שזה צעד שלא כל אחד עושה, שהם היו עושים את זה אם לא היו חוששים מהתגובות. לגבי שנת שירות ושירות בצה"ל, אצל הערבים בצפון ובדרום זה מאוד מקובל להתגייס היום. אצלנו באזור זה לא מקובל ללכת לצבא. אבל יש המון חבר'ה שהולכים לשירות לאומי בכבאות ובמשטרה ובעוד מקומות. אני חושב שלא נתקלתי בכלל בתגובות שליליות. אם אחותי הקטנה תחליט גם ללכת לשנת שירות ברור שנתמוך בה. זה רק יועיל ויתרום לה בחיים".

לא היססת? בכל זאת החברים שלך מתחילים את החיים ואתה הולך להתנדב לשנתיים?

"היתה מחשבה על זה שהם יוצאים ומתחילים לעבוד ואני לא. הקטע הקריטי מבחינתי היה עניין המשכורת, שבשנת השירות היא רק 800 שקל לחודש. אז הלכתי לעבוד בפנצ'ריה של אבא כעבודה שנייה. אבל אתה מתמכר לעבודת הכבאות. פה בתחנה מלמדים אותנו שהמשכורת היא רק בונוס. אם אתה מתחיל עבודה מאהבה ופחות בגלל הכסף, אז כבר מצבך יותר טוב. גם לעשות שנת שירות זה משהו שיש לו הרבה בונוסים, כמו הזכויות שמגיעות לך בתור חייל משוחרר. חוץ מזה שאין לך מה להפסיד אם אתה בא ותורם מעצמך. אפילו בלי קשר לתשלום, סתם לעזור למישהו ברחוב זה מספיק".

להתקדם במעלה הדרגות

עם כל הקושי והעבודה הלא פשוטה, נראה שכמו שאדם הוא פטריוט רמלאי, כך גם הוא נלהב לגבי עולם הכבאות: "להיות כבאי זה מרגיש כמו שליחות, מרגיש שאתה לא בא לפה כדי סתם לעבוד. צריך לאהוב את זה כדי להיות כבאי טוב. כן, זה קשה, אבל הכל בחיים קשה וצריך ללמוד איך להסתדר עם זה. צריך להיות טיפוס שאוהב לעבוד קשה".

אמנם אלעיסאוי רק בתחילת הקריירה, אבל הוא כבר חושב על העתיד ומכוון אל קורס מפקדי הצוותים ולאחר מכן אל קורס הקצינים של מערך הכבאות. בינתיים יש גם הווה, בו נאלצו כבאי תחנת מודיעין להתמודד לא מזמן עם מותו הטראגי של רב כבאי אלעד יצחקי, שנהרג לאחר שהחליק ונפל מגג ביתו. אדם: "זאת הייתה מכה רצינית, לכולנו. כשזה קרה מפקד התחנה שלח גיוס כללי לכל כבאי התחנה, וכולנו הגענו והלכנו יחד ללוויה ולנחם את המשפחה. אנשים פה קיבלו את זה ממש קשה וזה היה מעשה חכם לגייס את כולנו יחד באותו יום. אלעד נהרג על שטות, זה להפסיד בן אדם סתם".

עוד התמודדות לא פשוטה אותה חווים אדם ושאר חבריו לכבאות היא ההתמודדות עם המראות הקשים אותם הם פוגשים בזירות אירועים ועם החזרה לחיי השגרה לאחר מכן: "אתה מדחיק, פשוט מדחיק. אין ברירה אחרת. נהיית לך כזאת שיטה בראש שאני אפילו לא יודע להסביר איך עושים את זה. הייתה לא מזמן את התאונה בכביש 1 עם האוטובוס והמנוף, היו שם מראות קשים. אין טעם להמשיך לחשוב על זה אחר כך כשאתה חוזר הביתה. האמת, אם לא היית שואל עכשיו על זה בכלל לא הייתי זוכר את התאונה ההיא".

"לא קופחתי!"

כמו שצויין בפתיחה, המציאות שאדם חווה לדבריו כערבי-מוסלמי בישראל שונה מהסטריאוטיפים שעוברים לנו בראש באופן אוטומטי: "בגדול אני לא מרגיש שום קושי. להתלונן על זה שקשה, זה לא הדבר החכם לעשות. צריך לדעת להתמודד וללמוד לחיות עם מה שיש. את זה קיבלתי מהבית, מההורים שלי שתמיד ידעו איפה להיות ומתי להיות. אני חושב שלא משנה איפה בן אדם יהיה, ברגע שהוא יחשוב על הצד השלילי הוא לא יצליח בחיים. הכל תלוי בגישה שלך ולא משנה אם אתה ערבי או יהודי".

תמיד כשמדברים על המגזר הערבי בישראלי זה מוזכר בנשימה אחת עם קיפוח וחוסר שיוויון בהזדמנויות. באמת אתה אף פעם לא הרגשת את זה?

"שוב פעם, להתלונן זה לא אני. אף פעם לא הרגשתי שאני לא מקבל את אותן הזדמנויות כמו היהודי. גם ברמלה לא מרגישים את זה כי זאת עיר מעורבת לגמרי. לא משנה על איזו תקופה מדובר, ברמלה לא מרגישים את החיכוך. אתה שואל אם עושים עלי חיפוש מיוחד בנתב"ג כי אני ערבי? לא נתקלתי בדברים כאלה אף פעם. אולי כי אני פחות נראה מאיים".

כלומר פחות נראה ערבי..?

"כן..(צוחק)".

ומה קורה בזמנים סופר מורכבים כמו אינתיפאדת הסכינים לאחרונה?

"זה מצב לא נעים, ברור. אני נמצא באמצע. אני ערבי אבל נמצא עם חברים יהודים, אז אני כאילו באמצע. אבל מצאנו כאן בתחנה את הדרך שלנו לצחוק על זה עם בדיחות כמו 'שלא תדקור אותי פתאום…'"

 

* * *

רגע לפני סוף השיחה אני מנסה שוב להבין מעט יותר לעומק את התחושה של להיות ערבי במדינה הנמצאת בהלך רוח ייחודי כמו שלנו, ושואל את אדם על היחס שלו ומשפחתו לפלסטינים ולנושא הנכבה: "מה זה משנה אם הנכבה עוד יושבת לנו בלב חזק או חלש? ממילא שזה לא באמת משנה כבר. אף אחד כבר לא יודע מי היה איפה וקודם ומי לא. ברור שמעניין אותנו מה קורה בצד הפלסטיני, אבל בסופו של יום אתה כן חי את החיים שלך פה ולא משנה כמה תבין אותם. אני בפינה שלי, לא מעניין אותי פוליטיקה. אני אפילו לא מנסה להיכנס לזה". 

כתבות נוספות

גם להם מגיע בית

סניף איחוד הצלה במודיעין זכה סופסוף למבנה קבע משלו, הודות לתורמים מארה"ב, שישמש להכשרות מקצועיות

על הצד השקוף

זוג זקנים שמנסים להיאחז בחיים מול חברה שרואה בהם מיותרים. קומדיה אנושית ומרגשת עם ציניות, הומור ומחשבה לעתיד

100 אלף תושבים, סניף דואר אחד

המשבר בדואר ישראל פוגע גם בתושבי מודיעין: הסניף בסולומון סנטר נסגר, זה שברעות עומד בפני סכנת סגירה ולתושבים נותר רק הסניף בקניון • אבל יש גם בשורות טובות: בעירייה מנסים למנוע את סגירת הסניף ברעות, ובדואר מתכננים פתיחת סניף חדש בשכונת מוריה

על הצד השקוף

זוג זקנים שמנסים להיאחז בחיים מול חברה שרואה בהם מיותרים. קומדיה אנושית ומרגשת עם ציניות, הומור ומחשבה לעתיד

המשך קריאה »

100 אלף תושבים, סניף דואר אחד

המשבר בדואר ישראל פוגע גם בתושבי מודיעין: הסניף בסולומון סנטר נסגר, זה שברעות עומד בפני סכנת סגירה ולתושבים נותר רק הסניף בקניון • אבל יש גם בשורות טובות: בעירייה מנסים למנוע את סגירת הסניף ברעות, ובדואר מתכננים פתיחת סניף חדש בשכונת מוריה

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך