רס"ל יונתן סביצקי, בן 21, שירת ביחידת אגוז של חטיבת הקומנדו, ונפל בקרב על מוצב כיסופים ביום הראשון של המלחמה. השבוע סיפרו הוריו, גרשון ובלה, למודיעין NEWS כי בזיכרון של כל מי שהכיר את יונתן יישאר החיוך שלו וטוב לבו.
יונתן נולד בשנת 2002 ביישוב נעלה ומשנת 2017 התגוררה המשפחה במודיעין, בה הוא סיים את לימודיו בתיכון עירוני ג'. הוריו סיפרו כי כבר מגיל 14 החל להכין את עצמו לגיוס לשירות קרבי, עסק בפיתוח גוף והשתתף בחוג כושר קרבי, שם גם הכיר את בת זוגו עדי.
בבוקר ה-7 באוקטובר הוקפצה יחידתו של סביצקי למוצב כיסופים שהותקף, ונלחמו במשך שבע שעות בהן שחררו את החיילים במוצב ללא פגע. המחיר היה כבד: יונתן וחבריו עמית פלד ואלעד ששון נהרגו בקרב. "המפקד העיר אותם בבוקר ואמר להם 'תקומו, יש מלחמה'", מספרת בלה, האם השכולה, "ואז התקבלו שם החלטות מי נוסע לאן, כי לא היו הרבה כוחות שהיו זמינים. הוחלט ששולחים אותם למוצב בכיסופים, עם מטלה לשחרר את המוצב שהיה תחת שליטת מחבלים. הוא שלח את הודעה האחרונה שלו ב-11 בבוקר, שבה הוא כתב שהם בדרך לדרום אבל לא פירט לאן, והבטיח ליצור קשר בהקדם האפשרי".
"באותו זמן במוצב היו 32 תצפיתניות", ממשיכה סביצקי, "חלק מהן היו בחמ"ל וחלק היו במגורי בנות. במוצב היו גם 14 חיילי גולני, רובם פצועים, שלוש נשים שבאו לביקור אצל הבעלים שלהן, והיה גם תינוק. כולם ננעלו בכל מיני חדרים, כי המוצב נשלט על ידי מחבלים. הדלתות של החמ"ל לא היו נעולות כי המחבלים נטרלו את החשמל בבסיס. הבנות כבר התקשרו להיפרד מהמשפחות שלהן".
בצל הכאוס שהתחולל באותה שבת קיבלו הוריו של סביצקי את הבשורה המרה באיחור, לאחר שבמשך יומיים לא ידעו מה עלה בגורלו של בנם. "יומיים לא ידענו מה קרה לו. ניסינו ליצור קשר עם גורמים שונים אבל לא היה עם מי לדבר, עד שהגיע הצלצול בדלת בתשיעי לאוקטובר בערב. גם הבשורה הקשה הייתה מאוד חלקית. הם לא ידעו באיזה נסיבות הוא נפל ומתי הוא נפל. פשוט באו להודיע שהוא מת, ללא כל פרט נוסף".
באותו שלב מתחיל הקרב הבא של משפחת סביצקי, בניסיון לבצע שאיבת זרע מגופתו של הבן, כדי שיוכלו בעתיד לזכות בנכד ממנו. "בגלל האיחור במעמד ההודעה", מספרת אמו, "כאשר ביצעו את התהליך כבר לא היה זרע חי, כי שלושה ימים זה יותר מדי. מאז התחלנו להיאבק עבור הורים אחרים, כדי שלא יקרה להם מה שקרה לנו. השבוע אנחנו הולכים לישיבה של ועדת הכנסת. יש התנגדות לא מובנת מצד משרד הביטחון להפריד את החיילים מהתהליך האזרחי של החקיקה בנושא. אנחנו מבקשים להפריד את החיילים משאר האזרחים, כי זה דחוף וכי המלחמה נמשכת. זה לא דורש שום השקעה כספית, רק להכניס שאלה נוספת בתהליך החיול, כך שניתן יהיה להעביר את הגופה לשאיבת זרע בלי לחכות להודעה להורים. למה לחכות אם אפשר פשוט לבצע? בינתיים החיילים ממשיכים להיהרג".
עד כמה היה חשוב לכם לזכות בנכד מיונתן?
"מה שקורה עכשיו זה שאין המשכיות. אם היית רואה את יונתן, כזה ילד מדהים, לא הייתה בעיה למצוא אישה שתרצה להביא ילד מהזרע שלו, ולקבל גם סבא וסבתא אוהבים. אני בטוחה שהוא היה משאיר צאצאים אחריו, למרות שנהרג בגיל כל כך צעיר. חוק ההמשכיות שנמצא היום בתהליכי חקיקה ארוכים, חל על כל תושבי ישראל ואנחנו מנסים להחריג את החיילים בגלל הדחיפות. חובתנו היא לדאוג להם בהיבט הזה עכשיו. לנו זה כבר לא יעזור, אבל אנחנו מנסים בשביל המשפחות הבאות, כי תחושת הפספוס היא בלתי נסבלת ומוסיפה לעומס הנפשי".
איזה ילד היה יונתן?
גרשון: "הוא היה ילד רזה ולא גבוה ורגיש מאוד. אני דחפתי אותו לכל מיני פעילויות אתגריות כמו שייט וסקי, ובגיל 14, גם בעקבות המעבר למודיעין, הוא פתאום פתח מבערים והמציא את עצמו מחדש. הוא החליט שהוא יילך רק לקרבי והתחיל להכין את עצמו".
בלה: "התכונה הכי בולטת של יונתן הייתה טוב הלב שלו כלפי כל העולם. הוא ראה את האנשים השקופים, את עובדי הניקיון ואת בודקי התיקים. לכולם אמר שלום, מה נשמע, תמיד הכיר את כולם, תמיד נתן מילה טובה. הוא היה מדהים, תמיד עזר ותמך, ותמיד עם חיוך".
איך מתמודדים עם האובדן הגדול?
בלה: "גרשון חזר לעבודה, ואולי החזרה לשגרה מאלצת אותך לחזור לחיים. אני מרצה במכללה ולכן עדיין לא חזרתי לשגרה. מאוד קשה לי ואני נעזרת הרבה בתמיכה של החברים שלי, שמוכנים לבוא בכל שעה ולהיות איתנו. יש לנו במודיעין רשת של חברים והזמינות שלהם הייתה מאוד גבוהה. הייתי במצב שלא יכולתי להישאר לבד במשך תקופה ארוכה, ותמיד היו איתי אנשים. בכל שעה ביום הייתה איתי חברה אחת לפחות".
כעת, חודשיים לאחר מותו של הבן, מתכננים במשפחת זביצקי גם את הדרכים להנציח את זיכרו. "חוץ מהפרויקט של נושא שאיבת הזרע שאנחנו עסוקים בו, עיריית מודיעין עושים עוד מעט חנוכה של משעול לזכרו. אנחנו נדאג בנוסף לעשות פינות הנצחה לזכרו בכמה פינות שקשורות אליו, כמו חדר הכושר שהתאמן בו, החנות שעבד בה, בנעלה היישוב שבו הוא גדל ובבית ספר שלמד בו. החברים שלו מחפשים מקום למצפה באזור מודיעין שיקרא על שמו, וכמובן שנעשה אנדרטה במקום שבו הם נפלו בכיסופים. בנוסף, פתחנו אתר לזכרו שנקרא 'תנתן', שזה הכינוי שאבא שלו נתן לו. רצינו מקום שירכז את כל מה שהוא היה, שיהיה המקום לכתוב עליו ולכתוב לו וירכז את כל התמונות שלו. תודה רבה לגיל דור שהקים לנו את האתר ללא תשלום ועשה עבודה מאוד יפה. יונתן נפל בקרב גבורה, חשבתי שסיפורים כאלה יש רק בספרי ההיסטוריה. לא חשבתי שנמצא את עצמנו בסיפור כזה".
