האמרה הידועה ש"הורה לא אמור לקבור את ילדו" מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בסב או סבתא, אבל מלחמת "חרבות ברזל" צירפה למעגל השכול במודיעין עשרות סבים וסבתות כואבים שאיבדו את נכדיהם.
בשבוע שעבר התקיימה בבית יד לבנים פגישה ראשונה של קבוצת תמיכה ייעודית לסבים וסבתות כאלו, המשך של מיזם שהחל להתגבש עוד במהלך מבצע "צוק איתן" לפני כעשור. את הקבוצה החדשה מובילה טלי ציטרון, תושבת מודיעין, מנחת קבוצות ומטפלת רגשית, שסיפרה השבוע למודיעין NEWS: "אני עוסקת בהנחיית קבוצות ומתמקדת בגיל השלישי, שזאת אוכלוסייה שאני מאוד אוהבת ומחוברת אליה. במהלך העבודה שלי הכרתי סבתות שאיבדו נכדים בסיטואציות שונות – מחלות, תאונות דרכים, צבא – ומהר מאוד לצערנו היה את מבצע 'צוק איתן' ופנו אלי סבתות וביקשו להקים קבוצת תמיכה.
מה ייחודי בעצם באבל של הסבים והסבתות?
"הסיפור של הסבתות והסבים הוא שהם חווים שכול כפול – הם אבלים גם על הנכד וגם על הילד שלהם שאיבד ילד. בהרבה מקרים הם כבר לא בקו הבריאות, הם לא עובדים ואין להם שגרה לחזור אליה, והם זקוקים למקום של שיתוף. אני גם מציעה לכל משפחה רעיונות לתעסוקה, כמו חוגים והתנדבויות, כדי שלא יישבו מול הטלוויזיה וישקעו בכאב. בין האנשים בקבוצה יש תחושת הזדהות ושותפות גורל. החברים בחוץ לא תמיד מבינים אותם".
ומה עושים במפגש?
"בקבוצה משתפים בתחושות ובקשיים. הם מאוד רוצים לשתף, ואין להם את מי כי ליד הילדים והנכדים הם משתדלים להיות חזקים. הם חוששים מהחגים המתקרבים ומימי ההולדת, הם מספרים על הקשר ועל הגעגוע, מספרים על הקשר עם הנכדים. חלקם גידלו אותם והיו מאוד פעילים. הם מרגישים שקופים, כי את ההורים והאחים משרד הביטחון מכיל ונותן מענה, והם כאילו לא באבל, למרות שדווקא הם אוכלוסייה שממש צריכה עזרה. גם הבריאות שלהם לא תמיד טובה, ולכן חשוב לחזק אותם ולעודד אותם לצאת להתנדב ולצאת לחוגים. זאת אוכלוסייה לא פשוטה, לא כולם יכולים לצאת ולא כולם ניידים. חשוב רק להקשיב להם. הם מוציאם תמונות וסטיקרים ומספרים על הנכד. אי אפשר לעצור אותם. קשה להם, הם אבלים גם בשביל הילד שלהם. זה קושי כפול. לצערנו, במדינה שלנו יש גם סבתות שאיבדו ילד במלחמות ויודעות מה זה ואיזה דבר נורא הילד שלהם עובר. חלק מהן אומרות: 'אני לא יכלה ליפול על הבת שלי עם הכאב שלי'. יש כאלה שאיבדו גם ילד וגם נכד או אח ונכד. אלה סיטואציות מורכבות. עוזר להם השיתוף, לדעת שיש עוד אנשים במצבם. עוזר להם שהם יכולים לדבר בקבוצה ולא להוסיף קושי לילד שלהם".
להרפות ולא להתערב
מי שכבר חוותה לפני עשר שנים את הכאב הזה והקושי הכפול היא רבקה שילוני, סבתו של אלמוג שילוני שנרצח על ידי מחבל פלסטיני בתחנת הרכבת בתל אביב ההגנה ב-2014. רבקה הגיעה למפגש הראשון של הקבוצה במודיעין כדי לסייע ולתת עצות מניסיונה לסבים השכולים הטריים.
"קשה להתמודד עם השכול. אני בדרך כלל טיפוס מאוד שמח, הילדים גדלו באווירה של סבתא כייפית, כל יומולדת אני זוכרת ושולחת ברכה. לאלמוג היה לב של זהב. הוא לא יכל לסבול שמישהו היה ברוגז לידו, תמיד הוא היה עושה סולחה", סיפרה השבוע.
על הקשר עם אלמוג היא מספרת: "היה לנו קשר מאוד טוב. בגלל שאני הייתי הסנדקית של אלמוג הרגשתי אליו קשר מיוחד, כאילו הוא חלק מהלב שלי. ובאמת לאלמוג היו תכונות דומות לשלי, כמו רוחב לב ויד, סבלנות ואיפוק ולדעת להקשיב".
על הרגע בו הצטרפה אל מעגל השכול היא מספרת: "כולם ישבו אצלי בבית והוא היה בבית חולים. צלצלו להודיע שזה נגמר בתשע בערב, שאגתי צעקה גדולה למרום 'לא, לא'. הביאו לי מים והרגיעו אותי. פרצנו כולנו בבכי. הוא היה ילד דתי מאוד, למד בישיבה. הייתה לו נתינה מיוחדת. הוא היה אוהב צדק".
איך התמודדת עם השכול?
"לקחתי על עצמי להמשיך להתנדב במועדון לגיל השלישי. כשנגמרה השבעה חזרתי מיד למועדון. ההתנדבות עזרה לי להתמודד עם השכול. הגעתי לקבוצות תמיכה ועזרתי לכולם. האופטימיות שלי עזרה להם. יש לנו חלק גדול בחינוך של הילד, ואחרי מקרה כזה הסבא והסבתא נשארים בצד. הגעתי לקבוצה במודיעין כדי לנסות לעזור מהניסיון שלי. אמרתי להם לעשות הכל כדי לשמור על יחסים טובים עם ההורים, שלא על מנת לקבל פרס. נתתי להם עצות כמו להרפות ולא להתערב. הם נמצאים בצער גדול. ייעצתי להן לא להתערב ולא לצפות לתמורה. זה כאב כפול, הם גם מתאבלים על הנכד שלהם וגם כואבים את הכאב של הילד שלהם. הלב נקרע".
מה את מציעה להם?
"אני ממליצה להם לא לשקוע באבל. צריך לדעת לרפא את הלב לאט-לאט ולהשלים עם המצב. אני עסקתי עשר שנים בהתנדבות, ואני ממליצה להם לייצר לעצמם תעסוקה".