"ואיך בכלל אפשר להספיד את מלכת שמחת החיים, זו שפניה תמיד זורחות, החיוך שלה כובש והצחוק שלה מתגלגל? הרי את והמוות הם שני הפכים. המוות כל כך לא מתאים לך, גילי. מה פתאום אנחנו נדרשים להספיד אותך?", כך פתח את ההספד שלו אלדד אדר, אביה של גילי, תושבת לפיד שנרצחה במסיבת הטבע ברעים.
הידיעה הקשה על מותה של אדר, "ילדה שאנשים אהבו" כדברי המשפחה, הגיעה ליישוב לאחר מספר ימי חרדה בהם לא היה ברור מה עלה בגורלה של הצעירה החייכנית. לאחר מכן, בדרך להלווייתה, רשם היישוב השקט את אחד הרגעים המרגשים בתולדותיו, כאשר מאות תושבים יצאו לרחובות, נשאו דגלי ישראל וליוו את בני המשפחה בדרכם להביא למנוחות את בתם הצעירה.
"זאת הייתה מחווה מאוד מרגשת", סיפרו השבוע הוריה של אדר למודיעין NEWS, "וזה נמשך גם במהלך ימי השבעה. היישוב כולו התגייס. הם התחילו להזרים ציוד, כל יום משפחה אחרת הכינה לנו אוכל, בדקו מה יש ומה אין. חבר'ה התחילו להביא לפה את מה שצריך עוד לפני שהבנו מה קורה. כל יום בבוקר באו שתי נשים מלאכיות מהיישוב וארגנו את הכל, ובצהריים באו נשים אחרות. זאת לפיד בגדולתה".
לא נכנעים לחושך
השבוע, בביקור בבית משפחת אדר, נשמעו ההורים אורנה ואלדד נחושים להמשיך ולחיות, למרות היגון הכבד. "חרב עלינו עולמנו, אבל לא נכנע לחושך. אנחנו נדליק את האור. לא נכנע לעצבות, אנחנו נקדש את השמחה".
משפחת אדר הגיעה ליישוב הסמוך למודיעין כבר בשנת 1996, ובו גם נולדה גילי. מכל מקום בביתם ניבטות תמונותיה של גילי, ילדה חייכנית, בעלת שיער זהוב וחיוך כובש. "גילי היא אדם עם אנרגיות לא נורמליות", מספר אביה אלדד, "החברים שלה יעידו. ילדה שגם 24 שעות ביממה לא הספיקו לה. מעולם לא פגשתי אדם עם כל כך הרבה חברים. היו לה כמה מעגלים של חברים. היא הייתה ילדה עם אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה. ההתלבטויות תמיד היו לאן ללכת משלל הפעילויות והחברים שהיו לה, והיא תמיד הייתה מספיקה הכל. החברים שלה תמיד קראו לה 'קרן אור' ו'שמש', כי כזאת היא הייתה".
עדות נוספת לכך קיבלו הוריה לאחר הגעת הבשורה המרה. "במהלך חייה הקצרים הספיקה גילי להיות שלוש פעמים בשליחויות בארצות הברית. פנו אלינו מהקהילות שהיא הייתה בהן", מספר אלדד, "וביקשו להעביר את הלוויה בזום. מסתבר שהיו מאות אנשים בחו"ל שצפו בזה".
עוד במהלך הלוויה שמעו בני משפחתה של אדר על אותם רגעים נוראים במסיבת הטבע שהפכה לזירת טבח. אחת מחברותיה הטובות, שחגגה עימה במסיבה, סיפרה כי אדר הצילה את חייה. "גילי הספיקה להזהיר אותה ואמרה לה לברוח כי יש מחבלים", מספרים הוריה, "היא גם סיפרה שהיו לה עם גילי המון שיחות נפש. הן היו בגרעין ביחד וטיילו ביחד בדרום אמריקה. היא סיפרה שבאחת השיחות גילי אמרה לה 'זאת לא סימולציה, זה לא משחק תפקידים. אלה החיים האמיתיים, אלה החיים עצמם תתמקדי בזה'. הן היו בגיל של הרבה התלבטויות, וגילי מאוד עזרה לה להתאפס. את רואה ילדה בת 24 שיש לה תובנה כזאת, שהחיים הם כאן ועכשיו, והיא באמת מימשה את זה".
אדר למדה בבית הדמוקרטי במודיעין, כשחבריה לספסל הלימודים הגיעו לנחם במהלך השבעה, ולאחר מכן עשתה שנת שירות בתנועת הצופים. "גילי הייתה כל השנים בצופים", מספרים הוריה, "היא הייתה מורעלת וזה הוביל אותה הלאה, לכיוון של המשלחת של הצופים לחו"ל. זה היה מאוד קשה ויוקרתי להתקבל. היא התקבלה ונסעה לארצות הברית והדריכה במחנות הקיץ. זה נתן לה בוסט לחיים וזה כיוון אותה. אנחנו מקבלים כל הזמן סרטונים ומצגות מאוד מרגשים מקהילת סנט לואיס שבה היא הייתה. הם זוכרים אותה ועשו טקסים לכבודה".
את שנת השירות עשתה אדר גרעין "עתיד", במסגרתה התגוררה בדירה של התנועה בתל אביב ועבדה עם ילדים בסיכון. אחד המספידים בהלווייתה היה מנהלה בתוכנית. "הוא הספיד אותה הספד מאוד מרגש", סיפרו בני הזוג אדר, "הוא אמר שגילי באה מאהבה ושהייתה כמו קרן אור ושמש. בימי השבעה הפתיע אותי לגלות על ההשפעה שהייתה לילדה הזאת. לא ידעתי עד כמה".
לאחר שנת השירות התגייסה אדר לצה"ל, שם שירתה בבסיס שבטה בדרום כמדריכת תותחנים. לאחר מכן אף הספיקה לעשות שירות מילואים. "גם בצבא נוצרו לה חברויות נפלאות. היא תמיד בחרה לעצמה חבורה מאוד משובחת. היו לה חברים שבאמת היו חברי נפש שלה לאורך זמן. מאז המקרה הם לא עוזבים אותנו. הם כל הזמן בקשר איתנו ועסוקים עכשיו באיך להנציח את גילי".
"היריות קרובות, מאוד קרובות"
אחרי שחרורה מצה"ל, ולאחר תקופה בה עבדה במועדון ההופעות הגריי במודיעין, המריאה אדר לטיול הגדול, תחילה לארצות הברית ולאחר מכן למקסיקו, שם גם הכירה את אברהם, חבר שנרצח יחד איתה במסיבה ברעים. הוריה סיפרו כי הקשר ביניהם היה ייחודי: "הם טיילו ביחד במשך חמישה חודשים, הייתה ביניהם כימיה מיוחדת. הם לא היו זוג, אבל מהרגע שהם נפגשו הם היו כל הזמן ביחד. הם הבינו אחד את השנייה".
בחודש מאי השנה שבה אדר מהטיול הגדול, והתחילה לעבור כמדריכה בגרעין של חיילים ממשפחות שעזבו את הארץ, ושבו לכאן כדי להתגייס. בערב המסיבה קבעו אורנה ואלדד להיפגש עם גילי בבית לפני שהיא יוצאת למסיבה, ובשעה 06:50 בבוקר, עם הבשורות הראשונות על המתרחש בדרום, הם היו איתה בקשר בהודעות בוואטספ. "זאת הייתה התכתבות מאוד אינטנסיבית. ידענו מה עובר עליה וידענו מה קורה איתה בזמן הזה. היא שידרה ביטחון עצמי ואמרה 'אל תדאגו'. כל הזמן דובר על צבע אדום ועל טילים. מעשרה לשבע עד שמונה פלוס מה שעניין אותה היה להחליט לאן נוסעים ואיפה יש מרחב מוגן. בשלב מסוים היא הבינה שיש חדירת מחבלים והודיעה לחברה שלה שתברח מהר, ובכך היא בעצם הצילה אותה. באותן דקות, בגלל שהמחבלים הגיעו לנקודה שגילי הייתה בה, המשטרה אמרה להם לחזור למתחם המסיבה ולהתחבא. גילי שמרה על קור רוח. היא אמרה לנו שיש קרב יריות וחשבה לתומה שכל היריות זה קרב בין המחבלים לצבא. בשלב מסוים, לקראת הסוף, היא כתבה לנו שהיריות מאוד קרובות. ממש קרובות".
דקה לפני שהיא הפסיקה לענות להודעות הוריה המפוחדים, כתבה גילי בפעם הראשונה שהיא מפחדת. "ההודעה האחרונה ממנה הייתה בשעה 09:15", משחזרים הוריה, "המחבלים כבר היו מאוד קרובים. ידענו איפה היא מסתתרת, היא התחבאה בבר עם אברהם, בין המקררים. זאת הייתה ההודעה האחרונה ממנה".
בשלב הזה אלדד אביה החליט לרדת בעצמו לדרום, ולנסות לחלץ את גילי. "לקחתי אקדח", הוא מספר, "הבנו שמשהו רע מאוד קורה והחלטתי לנסוע דרומה עם חבר שהצטרף אליי. הגענו לדרום, ראינו בדרך מלא פטריות עשן. היו אי אלו מחסומי משטרה, שאת חלקם הצלחנו לעקוף. הגענו לדרום ואז נודע לנו שבמושב פטיש יש ניצולים. הגענו לשם אבל לא מצאנו אותה. אורנה סיפרה לנו שהחברה של גילי שהצליחה להימלט נמצאת בצאלים, אז דהרנו לשם. בינתיים בבית עדי, אחותה של גילי, פתחה חמ"ל. היא הצליחה להשיג תמונות של גילי מהמסיבה, וככה ידענו מה היא לבשה. התחיל להצטבר המון מידע. הגעתי לצאלים ופגשתי את חברתה של גילי, שהייתה בטראומה. במקביל, קיבלנו הרבה מידע מהפייסבוק. עדי הגיעה לאנשים שהיו במסיבה והתחילו לשתף. לאט-לאט התמונה התבהרה, התחילו להגיע ניצולים והתחילו לספר יותר ויותר ככל שהשעות נקפו".
בזמן שאלדד היה בצאלים, הגיע למקום כוח קרקל שסיפר להם שהם בדרך לרעים. "הם מספרים לנו שהם בדרך לרעים לחפש את הסמג"ד שלהם שנהרג", מספר אלדד. "הצטרפתי לשיירה של קרקל בדרך לרעים, והמראה לא היה מלבב. רכבים הפוכים ושרופים בצידי הדרך. אווירת מלחמה. הגענו לכניסה לקיבוץ, שנראה רע מאוד, חזרנו לצאלים, דיברתי עם יאיר גולן והוא ביקש שאשלח לו נ"צ של המיקום של גילי".
אל הבית בלפיד חוזר אלדד רק בשעת לילה מאוחרת, ומשם הוא ממשיך לתת דגימת DNA במוקד הנעדרים שנפתח. במקביל, בחמ"ל הביתי ממשיכים בני המשפחה והחברים לנסות ולאסוף עוד ועוד פיסות מידע, מבצעים איכון לטלפון שלה ומוצאים סרטונים מהמסיבה בהם תועדה הבת הנעדרת. "אספנו המון פרטים, אבל עדיין לא היה לנו שום מושג איפה גילי", סיפר השבוע אלדד. "ככל שעבר זמן התחילה לחלחל ההכרה שהרע מכל קרה. ביום שלישי בבוקר זיהו אותה והגיעו להודיע לנו".
ככל הנראה נרצחה גילי באתר המסיבה, אולם גם עכשיו, שלושה שבועות אחרי האירוע, הפרטים המדוייקים לא ברורים. "הרבה נהרגו באתר המסיבה", הם מספרים, "חלקם נהרגו כשניסו לברוח, חלקם נהרגו במכוניות, אחרים תחבאו במיגוניות ונורו שם והיו גם מי שהוחזרו על ידי המשטרה למתחם ושם נהרגו. אין לנו מידע מוסמך מהמדינה איפה היא נהרגה, יש לנו יכולת להסיק איפה היא הייתה. היחידים שעזרו לנו הם אזרחים טובים. אין ממשלה, אין עם מי לדבר. עד היום אף אחד לא דיבר איתנו. לא משרד הביטחון, לא משרד הפנים. המשטרה העמידה חוקר לכל ילד שנעדר, ואנחנו עדיין מחכים לחוקר. ביקשתי דוח פתולוגי ועדיין לא קיבלנו. אין עם מי לדבר. זאת אחת התחושות היותר קשות שאנחנו חווים במקביל לאבל".
איך עוברים את השעות האלו?
"אתה נורא מקווה ונורא מתפלל. אבל בתוך כך, ככל שהשעות נוקפות אתה מבין שמשהו רע הולך לקרות. כל האיכונים הראו שהטלפון שלה בישראל באזור רעים. עדיין לא מצאנו את הטלפון שלה, אבל עדי אחותה, ברוב כשרונה, הורידה את כל הטלפון שלה עוד בזמן שהיא הייתה נעדרת והשתלטה עליו, אז יש לנו את כל החומרים שהיו לה בטלפון. זה נותן הרבה מידע וחיות לגילי"
ואיך מתמודדים עם אובדן כל כך גדול?
"זה אובדן נוראי ועצב אדיר. אתה לאט-לאט מבין שכל הפוטנציאל הזה, כל מה שיכולנו ליהנות מגילי, כבר לא יקרה. היא לא תלמד באוניברסיטה, לא תהיה לה זוגיות, היא לא תתרום את מה שיכלה לתרום. זאת אבידה עצומה, עולם ומלואו. היא הייתה רק בת 24. היא אישיות שיכלה לתת כל כך הרבה. יש תחושה של חוסר אונים, של מדינה שלא דאגה להם ולא שמרה עליהם. זה משהו שמאוד קשה לעיכול. הפקירו את הילדים שלנו. בסופו של יום, אם נוריד את כל המילים הגדולות, בסוף-בסוף, מדינת ישראל קמה למטרה אחת – שמה שקרה בשואה לא יחזור יותר. שיהודים לא יישחטו והאירוע הזה של 1,400 איש, והסיפורים של מה שקרה, אומרים שהניסוי נכשל. מדינת ישראל כשלה במשימה הראשונה שלה – שיהודים יוכלו לחיות פה. מה שקרה שם זה לא נתפס".
איך ממשיכים מפה?
"אנחנו שילמנו מחיר עצום, אני לא יודע איך להתרומם מפה. גילי הייתה סמל של חיים ואושר, קרן שמש, אור. לכן אמרתי שהצוואה של גילי היא שנרים את הראש, נמשיך לצחוק, נמשיך לשמוח. כי זאת הייתה גילי. איך עושים את זה? אין לי מושג. כל יום זה נראה יותר קשה. אחרי השבעה הרבה יותר קשה, כי בשבעה אתה כל כך עטוף. אנחנו עדיין עטופים, יש הרבה חברים ומשפחה סביבנו, אבל הריק הוא ריק. המחשבה הבלתי נסבלת שהיא לא פה ושהיא לא תעשה את כל מה שתכננה, שלא נראה ממנה נכדים ושהיא לא תפרח, זה בלתי נסבל. זה עצב קשה. אנחנו יודעים מה מחכה לנו. כל אחד יחזור לשגרת יומו, הילדים יגדלו, יתפתחו, יתחתנו, ואנחנו נישאר עם תמונה של גילי בת 24".
