מאז פרוץ המלחמה נפצעו ונזקקו לשיקום ממושך אלפי חיילים ואזרחים, שחלקם נשארו נכים, ובצה"ל הבינו שמי שיבין אותם ואת הקשיים העוברים עליהם הכי טוב הם נכי צה"ל "ותיקים". לתוך הצורך הזה נכנסה תוכנית "ממשיכים לחיים", אותה מוביל סא"ל (במיל') יריב לב ארי ממודיעין, ומשתתף בה גם סגן ראש העירייה עמיעד טאוב (ראו מסגרת).
במסגרת התוכנית, של ענף ליווי פצועי ונכי צה"ל במערך הנפגעים, מותאם לכל פצוע חדש פצוע ותיק שסבל מאותה פגיעה, והפצוע הטרי זוכה למעטפת מקצועית ורפואית ולמנטור המלווה אותו למשך שנה, ונפגש עימו פעמיים-שלוש בשבוע. את התוכנית, שהוקמה למעשה לפני כשנתיים ויצאה לדרך באופן רשמי חודשיים לפני פרוץ המלחמה, מוביל לב ארי, נכה צה"ל קטוע רגל, שמכיר מקרוב את הקשיים הכרוכים בפציעה כזאת ובשיקום הממושך והמורכב.
לב ארי, בן 52 אב לארבעה, שירת במשך 26 שנים באגף המודיעין בצה"ל, ובתפקידו המבצעי האחרון היה קמ"ן חטיבת גבעתי בתקופת ההתנתקות. בשנת 2012 השתנו חייו, כאשר נפצע באורח אנוש בתאונת דרכים בצומת גימזו לאחר שמשאית דרסה אותו. רגלו השמאלית נקטעה, הימנית נפגעה באורח קשה, ואל שולחן הניתוחים הוא הגיע ללא דופק. שלושה חודשים וחצי הוא שהה בבית החולים, ולאחר מכן בילה במשך למעלה משנה באגף השיקום.
"אמרו לי 'אתה תשב בכיסא גלגלים'", הוא נזכר, "אני סירבתי לקבל את זה. הוכרתי כנכה צה"ל ויצאתי למסע של שנה וחודשיים במנהטן, שם עברתי את כל הניתוחים המורכבים. זאת הייתה תקופה מאוד קשה. הייתי בלי הילדים כי בדיוק התגרשתי תוך כדי, ובעצם לא נשאר לי שום דבר להיאחז בו מהחיים הקודמים". תהליך השיקום של לב ארי נמשך על פני חמש שנים וחצי, וכלל חמש קטיעות, 40 ניתוחים והחלפות מפרקים. רק בשנת 2017 הוא מתחיל לראשונה ללכת בעזרת פרוטזה.
"אני איתך, לא עוזב"
את השנים הבאות מעביר לב ארי בלימודים אקדמיים, ושם גם מתחיל לדגדג בו הרצון לעיסוק יותר חברתי-קהילתי. לאחר לימודי אימון אישי הוא מנהל חברת סטארט אפ שפיתחה כיסא גלגלים חדשני המאפשר עלייה במדרגות, והתחנה הבאה שלו היא בניהול עמותת "אופק לחיים", אותה הקים טאוב. נקודת מפנה נוספת בחייו של לב ארי הייתה לאחר המקרה בו הצית את עצמו איציק סעדיאן, הלום קרב. "זאת הייתה נקודת שבר. עזבתי את הכל והיה לי ברור שאני חייב להגיע לענף שיקום במערך הנפגעים בצה"ל. ביקשתי להגיע לשם והתחלתי תפקיד כיועץ בכיר בענף ליווי נכי צה"ל. במקביל לכל זה למדתי NLP וריפוי בטראומה, שפות שהיה לי ברור שאני רוצה ללמוד אותן".
בשלב הבא, באפריל 2022, פוגש לב ארי את הפצוע הראשון שילווה, בחור בשם שחר שני שנפצע באורח אנוש בתאונת דרכים. "אמרתי לו 'שחר, אני איתך ואני לא עוזב אותך', ולא ידעתי מה אני אומר. החלטתי לעשות מחקר אם מה שאני עברתי זהה למה שפצועים אחרים באורח אנוש עוברים. בשורה התחתונה, הבנתי שצריך להקים תוכנית מנטורים שמדברת בשפה שאף ארגון לא מדבר. יצרתי מודל שמגייס נכי צה"ל, מעלה אותם על מדים, מכשיר אותם במשך שנה לתפקיד משמעותי כמנטורים, ונותן להם ליווי של מטה הכי מקצועי שיכול להיות".
לאחר שיצר את התוכנית וליווה את אותו פצוע במשך כשנה וחצי, מגיע לב ארי אל ראש אכ"א ויוצא ממנו עם אישור רשמי להקמת יחידת "ממשיכים לחיים". בתוך זמן קצר מוכשרים כ-12 מנטורים, ואז פורצת מלחמת "חרבות ברזל". "לפני המלחמה היינו במספרים של עשרה פצועים במשך חמש שנים, ומאז המלחמה עברנו למספרים של עשרה פצועים ביום", הוא אומר ומוסיף כי בימים אלו הם עובדים כבר עם 50 מנטורים, שמוכשרים על פי סוג הפציעה ומלווים בידי מעטפת מקצועית מלאה.
על המפגש עם הפצועים הוא מספר כי "כשהפצוע מבין את חומרת הפציעה, מבין שהוא על כיסא גלגלים משותק מהאגן ומטה, ופתאום הוא רואה מישהו בן 38 על כיסא גלגלים שחי חיים מלאים עם משפחה וילדים ומאושר, זה עוזר לו מאוד. גם המשפחה של הפצוע רואה בעצם את הבן שלהם בעוד 15 שנה וזה נותן להם הרבה תקווה. זה משהו שאי אפשר להסביר אותו או לעבור אותו בלעדי אותו מנטור. הוא יודע לדבר את השפה ולגרום לתחושת מסוגלות פיזית ונפשית לפצוע, להורים או לאישה".
עוד במהלך אותם חודשים מאז פרוץ המלחמה מבין לב ארי כי נדרשת כאן התייחסות גם לפוסט טראומה שחווים לא מעט מהפצועים. "ניגשתי ליורם בן יהודה, פסיכולוג קליני ומומחה לטראומה ששכל את הבן שלו במלחמה וחי ונושם את תחום הפוסט טראומה, וביחד הגענו לאגף השיקום, יצרנו שותפות עם צה"ל ואגף השיקום ופתחנו את הקורס הראשון באפריל למנטורים הלומי קרב שנקרא 'עמיתי שיקום'. מכשירים אותם במשך עשרה שבועות והם מלווים ומהווים את המודל לחיקוי לפצועי הנפש שאנחנו מקבלים".
אחד המקרים שנחרטו בלבו הוא סיפורו של יואב אנגל, לוחם שריון בן 20, שנפצע קשה מאוד. "הייתה לו קטיעה מאוד חריגה ברגל, פגיעת אגן, פגיעה בידיים, בראש ובחזה", הוא נזכר, "עוד כשהוא היה בטיפול נמרץ היה ברור שהשיקום שלו הולך להיות שיקום של שנים. הצמדתי לו מנטור בן 63, שלמה נמרודי, קטוע רגל, איש משפחה, מנכ"ל חברה. היה לי ברור שצריך מישהו עם המון ניסיון חיים שיכול להגיד לו 'הכל אפשרי'. לכאורה, זה לא מתאים לקחת מישהו בן 19 עם מישהו בן 63, אבל ברגע שהוא נכנס כל כולו היה שם. הם ביחד כבר חצי שנה ואפשר לראות את ההוקרה של המשפחה ושל הפצוע למנטור עצמו. והוא גם נתרם מזה. זה משנה לו את החיים כי יש לו הזדמנות לעשות תיקון שלא עשו לו".
יחד עם לב ארי מוביל את היחידה סרן (במיל') אהרון קרוב, פצוע הראש הכי קשה ממבצע "עופרת יצוקה", שמוביל את תחום פגועי הראש. "אני מעריץ אותו. פגיעות ראש הן מאוד קשות", מסביר לב ארי, "פגוע הראש הראשון במלחמה היה אוהד קדמי מיחידת מגלן, והצמדנו לו מנטור בשם רפאל פרץ. הייתה להם פגיעת ראש כמעט זהה במאה אחוז, והיה ברור לנו שאנחנו שמים אותו עם הפצוע. בהתחלה הבאנו אותו להורים ואחרי שתי דקות של שיחה האבא קם, לקח לו את היד ואמר לו 'אתה תשב עם הבן שלי'. ההתאמה הייתה מאוד מרגשת ועד היום הם לא נפרדו. הוא סיפר לי שאחד הדברים שהכי מעניינים את הפצועים אלו הפרטים הקטנים, כמו איך לאכול סטייק ואיך להסתדר בדברים הקטנים של החיים. השיחה הקטנה הזאת מספרת את כל הסיפור. הבחור התחיל להתחזק וגם המשפחה נהייתה יותר רגועה. המנטור מדבר איתו את השפה שהוא צריך לשמוע".
כאמור, גם סגן ראש עיריית מודיעין משתתף מזה חודשים רבים בתוכנית. "ברגע שפצוע חוזר הביתה אתה מבין שאין מי שדואג לו בעיר", מסביר לב ארי, "היה ברור לי שאני אקח את עמיעד שהוא איש עשייה, וביקשתי ממנו שינהל את כל קשרי הקהילה מהרגע שהפצוע מגיע הביתה. מבחינתנו מודיעין היא הפיילוט הראשון של ליווי הפצועים. העירייה נרתמה וביבס מעודכן וגם ביקר את אחד הפצועים. עכשיו לפצועים יש כתובת בעיר".
מחורבן לתקומה, דרך הגבורה
החיוך של ארי שפיץ כבש השבוע את מסדרונות מחלקת השיקום בתל השומר, כשנעמד לקראתנו בכוח רצון מטורף במסיבת פרידה לחברו עוז, פצוע אנוש ששוחרר לשיקום יום, ופרידה מאמיתי ארגמן, הגיבור לוחם מגלן שחזר לארץ ב-7 באוקטובר, עלה על מטען ואיבד את שתי רגליו, ויצא ביום חמישי האחרון לארצות ברית להתאים פרוטזות.
שפיץ, כשמו כן הוא, לוחם גבעתי בן 22 שהתנדנד בין חיים למוות במשך חודש וחצי לאחר שאיבד בקרב בשכונת זייתון כמה מחבריו וגם את שתי רגליו וידו שנקטעו. הוא אחד האנשים עם כוח הרצון והחיוך הכי גדולים שפגשתי. לוחם אמיתי שמתקדם יותר מכל צפי רפואי והפך למנטור חיובי לכל פצוע חדש.
ארי הוא רק אחד מבין עשרות מופלאים שאני זוכה ללוות בחודשים האחרונים. לפני חודשים רבים התבקשתי להתגייס ליחידה, וגיליתי מחדש משמעות ואופטימיות באחת השנים הכי קשות בתולדות העם והאומה. מרתין לותר קינג אמר פעם כי רק בחשיכה ניתן לראות כוכבים באפלה. באפלה הישראלית הנוכחית, הכוללת הנהגה לא ראויה, מאות נופלים, אלפי פצועים, עשרות אלפי מפונים, איומים משבע זירות שונות וחוסר ודאות מוחלט בנוגע לעתיד הקרוב והרחוק, אנו חייבים להביט רחוק אל הכוכבים הישראליים בבתי החולים ולשאוב עידוד מעוז רוחם ואמונתם. מי שבדמם הלכה למעשה קונים לנו את הזכות לחיות במדינה ריבונית. ילדי מלח הארץ של דור הניצחון שלנו הם גם אלו המרשים לנו לחוש אופטימיות בנוגע לעתידנו כעם וכמדינה.
ההחלטה שקיבלתי על עצמי ב-7 באוקטובר הייתה שלא לעסוק בנושאים שאין לי עליהם השפעה, ולא לקחת חלק במחלוקות שעל סדר היום הציבורי הקורעות אותנו מבפנים, זאת מתוך הבנה שבעידן חסר קשב צריך לדבר פחות ולעשות יותר, כל אחד בחלקת ההשפעה הקטנה שלו.
אני לא מוכן לקבל את הפער הבלתי נתפס במעבר מבתי החולים, בהם נאבקים ומנותחים מיטב בנינו ובנותינו, אל הרחוב הישראלי וכיכר העיר ברשתות החברתיות בהם אחים קורעים אחים לגזרים. די להביט אל אלו הנלחמים עבורנו זה לצד זה – דתיים וחילונים, מצביעי שמאל ומצביעי ימין, אנשי הדרום ואנשי הצפון מכל הגוונים, הדעות והאמונות – על מנת לזכור את המחויבות שלנו להיאבק במציאות הרעה הנגלית ביציאה מחניוני בתי החולים וברשתות החברתיות.
אלו שמסרו את גופם למעננו, ולא כקלישאה, ונאבקים יום-יום להחלמה, ראויים לכך שגם מחוץ לכותלי מחלקות האשפוז לא ניקח חלק בשיח הצודקים והמשוכנעים, המחלקים והמקטבים, השיח הרדוד והרע השולט בעם וברשתות כמעין מראה רעה של נבחרי ציבור לא ראויים. כל אחד מאיתנו חייב לקחת אחריות על עצמו, על מעשיו ודבריו, וכולנו חייבים להיות ראויים לצעירים המדהימים האלו. הצעירים המאושפזים של היום יהיו המנהיגים בעתיד הקרוב, ואנו חייבים להשאיר להם מדינה.
עמיעד טאוב, סגן ראש עיריית מודיעין
