רשימת תושבי מודיעין ויישובי הסביבה שנפלו במלחמה הולכת ומתארכת מדי שבוע, ואיתה מתרחב מעגל השכול. מרב תשומת הלב התקשורתית והציבורית מופנית, באופן טבעי, אל ההורים השכולים שכבר לא יזכו לראות את חלומות ילדיהם מתגשמים, ומי שנותרו מעט בצד הם האחים של הנופלים.
אותם אחים נאלצים להתמודד לא רק עם אבלם הפרטי, אלא גם להיות שם עבור אחיהם הצעירים מהם ועבור ההורים. פגשנו השבוע את אחיו של סמ"ר גל מישאלוף שנפל בצפון רצועת עזה, את אחותו של סמ"ר יונתן סביצקי שנהרג בקרב ב-7 באוקטובר, ואת אחיו הגדול של סרן אדיר עבודי שהציל את הטירונים שהיו תחת פיקודו ושילם בחייו.
"גרסה משופרת שלי"
סמ"ר גל מישאלוף, לוחם בגדוד צבר של חטיבת גבעתי, היה בן 21 בנופלו. מישאלוף היה אוהד שרוף של הפועל תל אביב, והיה ילד הסנדוויץ' במשפחה. הוא הותיר אחריו זוג הורים ושני אחים – רז בן ה-23 ומיקה בת ה-16.
רז, אף הוא לוחם בגבעתי שנלחם בעזה, סיפר השבוע: "גל זה כמוני בקטן, אבל הרבה יותר טוב ממני. יותר יפה ממני, יותר מצחיק ממני. ילד מדהים שתמיד עוזר לכולם, תמיד חושב על האחר. גם עכשיו, מסיפורים ששמענו מהחברים שלו, אנחנו שומעים כמה שהוא חשב על האחרים לפני שחשב על עצמו. הוא התנדב לסגור שבתות במקום מישהו אחר, כדי שהוא ייצא הבייתה".
מישאלוף לא הסתפק רק באהדת מועדון כדורגל, אלא גם שיחק במועדון עירוני מודיעין עד לגיוסו לצה"ל. על מדים הוא עלה שנה לאחר בני גילו, בעקבות ניתוח עיניים שעבר. "בדיעבד, אם היה מתגייס יותר מוקדם, הוא היה כבר משוחרר עכשיו", אומר אחיו. "הוא תמיד היה מוקף בחברים מהכדורגל, אותה חבורה שהייתה איתו מהיסודי. הוא היה אוהד מושבע של הפועל תל אביב בכדורגל ובכדורסל, ולשנינו היו מנויים והגענו ביחד למשחקים. הפועל תל אביב הנציחו אותו בהמון דרכים ויש גרפיטי בתל אביב לזיכרו. הקשר בינינו היה חזק מאוד. הוא היה החבר הכי טוב שלי, הבן אדם שאני הכי אוהב בעולם. היינו קרובים בגיל, אהבנו את אותם דברים. את הכל היינו עושים ביחד".
כאמור, שני האחים שירתו כלוחמים בגבעתי, ואפילו מילאו את אותו תפקיד – סמל במחלקת רתק בגדוד צבר. "כשהוא התגייס המפקדים שלו היו אלה ששירתו איתי והיו חיילים שלי. גם במילואים הייתי עם חבר'ה מהסדיר שלי, וכל יום דיברתי איתם על הפלוגה ועל גל. היה את האסון של הנמר בתחילת הלחימה וחברים של גל מהפלוגה נהרגו. זה קרה ביום ההולדת שלו, וכל הזמן דיברתי על איך זה השפיע עליו ואיך הוא יהיה אחרי זה ש-11 חברים שלו נהרגו בבת אחת. הרגשתי שייכות בגלל שאח שלי הקטן עושה את אותו התפקיד שלי. בסופו של דבר, אני די הכוונתי אותו שילך לחי"ר. עכשיו אני מרגיש שאני צריך להמשיך אותו".
מתי שמעת ממנו בפעם האחרונה?
"זה היה ב-26 באוקטובר. הייתי בעיר הבה"דים, הוציאו אותנו להפוגה, והוא עדיין לא יצא מעזה. הוא התקשר ואמר לי בצחוק 'מה זה צריך להיות שמוציאים אותך ואותי עדיין לא?'. הוא ביקש ממני שאטפל לו בהזמנה שהוא עשה של גופיה של שחקן הפועל תל אביב, ואחרי זה ראיתי שהוא סגר את הטלפון. הוא נפל ביום ראשון ואני הייתי בבית מיום שישי. באותו סוף שבוע אבא שלי היה בקשר עם הרס"פ שלו וביקש ממנו שישלח לנו סרטון שלו, ופתאום קיבלנו סרטון שבו הוא אומר שהכל בסדר ושהוא אוהב אותנו. חזרתי לצבא ביום ראשון, נכנסתי לעזה, ובאותו היום הודיעו לי שהוא נפל והוציאו אותי משם".
איך מתמודדים?
"באותו רגע השמים נופלים עליך. הדבר שאתה הכי פוחד ממנו במשך חודשים פתאום מתממש. אני זוכר שהייתי במצב כל כך לא תפקודי, אז לקחו ממני את הנשק. עברנו את הגבול והגעתי הביתה, היו פה הרבה אנשים והיינו צריכים להתחיל להתמודד עם זה. להלוויה הגיעו המון אוהדים של הפועל תל אביב, וגם בשבעה שלו הייתה פה רכבת של שחקנים, שחקני עבר, מאמנים מכל השנים ושחקנים שהוא אהב. כולם באו לעשות לו כבוד, וגם ארגון האוהדים עשו את ציור הקיר בתל אביב. כל זה עוזר מאוד".
איפה אתה הכי מרגיש את החיסרון שלו ביום-יום?
"אנחנו כבר חמש שנים בצבא, אז ביום-יום לא היינו הרבה ביחד, אבל כשאני הולך למשחקי כדורגל שהייתי רגיל ללכת ביחד איתו זה מאוד קשה. יש כיסא ריק לידי שהוא היה אמור לשבת בו. זה ממש חור בלב".
יש בך תחושה שאתה צריך להיות שם גם בשביל ההורים?
"אני בשבילם והם בשבילי. אנחנו לא יכולים לשקוע לתוך זה כי יש לנו חיים שלמים לחיות. יש לי סבא וסבתא ודודים וכולם עוטפים אותנו. זה קשה, אבל אין לנו ברירה אחרת".
מה היית רוצה שנזכור מאחיך?
"הייתי רוצה שיזכרו את הצניעות שלו, את האהבה שלו לאחר, את דרך הארץ שלו ואת איך שהוא ראה את כולם. הוא אף פעם לא התלהם, לא רב עם אף אחד. אני בטוח שהחיילים שלו כל כך אהבו אותו כי הוא אף פעם לא חשב שהוא יותר ממישהו אחר. תמיד הוא דיבר בגובה העיניים".
"תזכרו את החיוך שלו"
ביום הראשון למלחמה, בקרב על מוצב כיסופים, נפל סמ"ר יונתן סביצקי ממודיעין, בן 21 ששירת כלוחם ביחידת אגוז. הוא הותיר אחריו זוג הורים ואחות, לינה בת ה-24.
"תמיד היינו אחים מאוד-מאוד טובים ומאוד קרובים", סיפרה השבוע סביצקי, "אנחנו רק שני אחים, וההפרש בינינו של שלוש שנים איפשר לנו להיות יחסית קרובים. בתור ילדים היו לנו את הריבים שלנו, אבל בגלל שגרנו בנעלה לפני שעברנו למודיעין, הייתה לנו קבוצת חברים משותפת והיינו מבלים הרבה ביחד. היינו נוסעים על אופניים ומשחקים בפארקים, ובהמשך החיים הפכנו לממש חברים. היינו בקשר מאוד קרוב. בתקופה האחרונה הוא היה בצבא ואני סטודנטית בירושלים, אבל השתדלתי להגיע הביתה כשהוא יצא לסוף השבוע. הוא גם היה מגיע לבקר אותי בירושלים והיינו מבלים פה יחד עם בני הזוג שלנו".
על האח שתמיד יישאר צעיר סיפרה לינה כי "הייתי תמיד צוחקת שהוא הגרסה היותר מוצלחת שלי. הרגשתי שבהרבה דברים אנחנו מאוד דומים, אבל הוא קצת יותר משודרג ממני. הוא היה הילד הכי מנומס בעולם, מאוד עדין, כל כך נעים לסביבה שלו, וחוץ מזה הוא גם היה מצחיק. אי אפשר היה לריב איתו בכלל. הרבה מהחיבור שלנו היה סביב ספורט, הוא היה הולך לחדר כושר ואני הייתי מצטרפת אליו. גם אני הייתי לוחמת בצבא, הייתי בקרקל, ותמיד היה לנו את הדיבור המשותף על הצבא. הוא הרגיש נוח לספר לי כי ידע שאנחנו מדברים באותה שפה. הוא היה משתף אותי יחסית הרבה במה שקורה איתו בצבא".
הוא שירת ביחידה מובחרת. כמה דאגת לו?
"דאגתי כשהיה המבצע בג'נין שבו הוא השתתף, אבל רוב הזמן לא הייתי לחוצה כי סמכתי עליו מאוד. באותו יום שבת הייתי מאוד לחוצה, אבל בו זמנית סמכתי עליו ועל הצוות שלו. באותו בוקר הייתי עם הבן זוג שלי בגן יבנה אצל ההורים שלו. היינו בממ"ד מהבוקר ובסביבות שבע וחצי, כשהתחילו לקבל סרטונים של חדירת מחבלים, שאלתי את יונתן מה קורה איתם. אחר כך הייתי איתו בקשר כל הבוקר, עד שהוא כתב לי שהם יורדים דרומה. בשבת בערב חזרתי להורים במודיעין והייתי איתם בבית כל ראשון ושני, ואז בשני בערב באו להודיע לנו שהוא נפל".
איך מתמודדים?
"אחרי השבעה חזרתי לעבודה. אני עובדת במעבדה באוניברסיטה, אני משתדלת להעסיק את עצמי. ההורים דאגו להבהיר לי שהם מצפים שאמשיך בחיים שלי כרגיל. הם לא מתכוונים לייצר עליי שום לחץ שנובע מזה. אני לא מרגישה מחויבת לחזור ולבלות איתם, אני יודעת שהם בסדר ומוקפים בחברים. כשאני חוזרת הביתה להורים אני מרגישה יותר את החוסר שלו, וזה קשה, אבל בגדול אני בסדר".
מה היית רוצה שיזכרו ממנו?
"בעיקר את החיוך שלו".
"הרגשתי גאווה שהוא התייעץ איתי"
סרן אדיר עבודי, בן 23 בנופלו, שירת כמפקד פלוגת טירונים בבא"ח פיקוד העורף, ונפל בקרב גבורה בבסיס זיקים לאחר שהציל את הטירונים שלו בעת פשיטת מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר. עבודי הותיר אחריו זוג הורים ושלושה אחים.
"אדיר היה האח הצעיר, השלישי מבין ארבעה", סיפר השבוע אחיו הגדול יוסי, "ההפרש בינינו הוא שמונה שנים. כשאדיר נולד בדיוק הגענו למודיעין והתחלנו להתאקלם. זאת הייתה תקופה שההורים שניהם היו רוב הזמן מחוץ לבית, בעבודה, ואני מצאתי את עצמי כבר בגיל 12-13 לוקח את אדיר ואת אחותו מהגן, מביא אותם הביתה, מחמם את האוכל ומגיש להם, ושומר עליהם עד שאימא שלי הייתה חוזרת הביתה. בעצם די גידלתי אותו, וזה המשיך שנים אחרי זה כשהוא היה בבית הספר. כבר כשהיה בכיתה ה', כשאני הייתי חייל, הייתי הולך בתור הורה מלווה לטיולים שלו ולמסיבות כיתה, כי אימא שלנו חלתה בסרטן והיה לה קשה".
אותו קשר הדוק בין האחים הלך והשתנה עם השנים, ככל שאדיר התבגר. "כשהוא גדל יותר ראיתי בו עניין מעבר לאח", מספר יוסי, "ראיתי בו חבר והקשר הלך והתעצם עד שהגיע לרמה שאני יכול להגיד שהוא היה החבר הכי טוב שלי. כמה שהוא היה צעיר ממני, הערצתי אותו וכל הזמן הייתי אומר לבת הזוג שלי שהלוואי שהיו לי חלק מהמידות שיש לאדיר. זה הגיע למצב שכל צעד שהוא עשה הוא התייעץ איתי, בין אם זה לאן להתגייס והאם להמשיך לקבע, ועד הדבר הכי שטותי כמו לאיזו מסעדה לקחת את החברה שלו. הרגשתי גאווה שהוא מתייעץ איתי. היה לנו מנהג שכל שבועיים כשהוא מגיע, היינו יוצאים לאכול ביחד במוצאי שבת, לפעמים עם חברים. אדיר היה בן אדם מושלם. קרה שהייתי מתעצבן על אשתי, והוא היה לוקח אותי לצד ואומר 'אתה לא מתנהג ככה לנטלי, היא אוהבת אותך'".
מה אתה זוכר מהיום שזה קרה?
"בשבת בבוקר אשתי הייתה בבית חולים עם הבת הקטנה שלנו, ואני נשארתי לשמור על שתי האחיות שלה. לי ולאדיר היה מנהג שאני כותב לו הודעות בשעות נורמליות, והוא היה עונה לי בשעות מוזרות באמצע הלילה. באותה שבת התעוררתי באחת וחצי בלילה וראיתי שהוא שלח לי סרטון, הספקתי לענות לו ונרדמתי. התעוררתי בשש בבוקר, הטלוויזיה פעלה וראיתי שיש עשרות התראות של צבע אדום, ואז למאית השנייה ראיתי חצי כותרת על חשש לחדירת מחבלים בזיקים. כתבתי לו הודעה שישמור על עצמו. כמה דקות אחר כך שלחו לי סרטון בטלגרם שמראה את חוף הים בזיקים, ורואים שם את חדירות המחבלים מהים. שלחתי לו את זה, ובראייה לאחור אני יודע שהוא קיבל אינדיקציה מהסרטון וככה הוא התכונן והציל את כל הבסיס שלו".
לאחר אותה השכמה קשה החליט יוסי כי הוא חייב לצאת ולאתר את אחיו הצעיר, ויוצא מביתו במודיעין לכיוון בית החולים ברזילי באשקלון. "היו שם ממש סצנות שנראו כמו מתוך סרטי השואה", הוא נזכר, "עשרות אנשים שועטים על פקידת הקבלה, מגיעים עם מזכרות, תמונות, פרטי לבוש, ומבקשים לדעת מה עם היקירים שלהם, שחלקם היו במסיבה ברעים. הכאוס היה כל כך מטורף שאי אפשר להסביר. גופות ופצועים שכבו על הרצפה, אמבולנסים מגיעים לכניסה למיון וטסים להביא עוד פצועים. הרבה חיילים פצועים, מראות מאוד קשים. כשהגיע תורי הפקידה התחילה להראות לי תמונות של פצועים שלא ניתנים לזיהוי, ושאלה אם זה אח שלי. לא מצאתי אותו. בשעה שתיים בערך היא חיפשה אותו שוב ואמרה שהתיק שלו הגיע ושהוא נמצא במיון של הפצועים קל. למרות שבתוך תוכי ידעתי שלא אראה אותו יותר, הלכתי לכיוון המיון. לא מצאתי אותו והלכתי למיון של הפצועים קשה. גם שם הוא לא היה. ככה טרטרו אותי הלוך ושוב".
השעות חולפות ויוסי ממשיך במאמצי החיפוש בבית החולים, ועם הזמן הוא מבין כי את אחיו הצעיר כבר לא יראה בחיים שוב. "בסביבות ארבע וחצי ההורים שלי לחצו שהם רוצים לבוא. ניסיתי למשוך את הזמן, אולי הוא יגיע פתאום, אבל ההורים הגיעו ובדיוק הגיע גם הרב הצבאי והלכתי אחריו למכון הפתולוגי. חיפשתי את אדיר אבל לא הצלחתי לזהות אותו. חזרתי למשפחה שלי ואמרתי לבעלה של אחותי שישמור עליה, כי עוד מעט יודיעו לנו הודעה קשה. ההורים שלי ניסו לקבל מידע וכבר היו התחמקויות, עד שבסביבות שש-שבע בערב הגיעו קציני נפגעים, לקחו אותנו לחדר צדדי וסיפרו לנו".
מה מרגישים באותו הרגע?
"הרגשתי כאילו העולם שלי מתמוטט ונחרב, ואין יותר משמעות לחיים. למזלי, יש לי בת זוג מאוד-מאוד תומכת, ואני מתמודד עם האובדן גם בזכותה. גם הבנות שלי ממלאות אותי כשקשה לי. חזרתי לעבוד כבר שבוע אחרי זה. אני שמאי והמשרד שלי עובד עם מס רכוש. לקחנו פרויקט לשקם את קיבוץ בארי, ושבוע וחצי אחרי השבעה התחלתי להסתובב בבתים של הקיבוץ. אמרתי לעצמי שאת הזוועה הכי גדולה כבר ראיתי ושום דבר כבר לא ישבור אותי".
מתי אתה מרגיש את החיסרון שלו במיוחד?
"70% מהיום אני חושב עליו. היה לי איתו קשר מאוד טוב, ברמה שהייתי הולך לאיזשהו מקום ורואה משהו ומצלם, וישר שולח לו את התמונה. הוא היה עושה אימון, מצלם ושולח לי. היה לנו קשר הדוק ויומיומי של כל הדברים הקטנים, ולכן הוא מאוד חסר לי לאורך כל היום".
ואיך נמצאים שם גם בשביל ההורים?
"עברתי הרבה דברים בחיים שלי. עשר שנים עבדתי במשרד הביטחון ובמשטרת ישראל, ראיתי פיגועים ואת כל הדברים הכי נוראיים, אבל שום דבר לא הכין אותי לאותו יום שהודיעו לנו. לא ידעתי איך לנחם את אימא שלי ואיך לעזור לה. עוד לפני זה היינו משפחה מלוכדת, אבל עכשיו אפילו יותר. אם לפני המקרה הייתי הולך אליהם פעם בשבוע, עכשיו אני כמעט כל יום מגיע אליהם ומשתדל שהילדות גם יגיעו אליה הרבה. אנחנו מנסים להרים אחד את השני, כל פעם מישהו אחר נופל ונשבר ומרימים אותו. כל אחד לוקח לקושי שלו ולכולם כואב".
מה היית רוצה שיזכרו ממנו?
"את הנתינה ואת טוב לב. הייתי רוצה שיזכרו את כל הדברים האלה, ואת זה שהוא היה תורם לניצולי שואה, לאימהות חד-הוריות ולחיילים בודדים".
