שבוע לאחר נפילתו בפעילות מבצעית של לוחם המילואים רס"ם רן יעבץ ממודיעין, וחברי הילדות שלו, אלו שגדלו איתו ונותרו בקשר הדוק מגיל 13 ועד היום, שבורים ועוד לא ממש מעכלים.
יעבץ, ששירת כלוחם בגדוד סיור 6828, היה בן 39 בנופלו והותיר אחריו שלושה ילדים ואישה הנמצאת בימים אלו בחודש התשיעי להריונה. את אשתו, תמר, הכיר יעבץ עוד בתיכון עירוני א' בו למדו.
שוחחנו השבוע עם שלושה מחבריו של יעבץ, שבדמעות סיפרו על איש ערכי שתמיד היה שם עבור כל מי שנזקק לעזרה והותיר חותם בכל מקום בו עבר. "אנחנו חבורה שביחד עוד מכיתה ז'-ח'", סיפרה השבוע חברת הילדות צליל זריהן. "רן היה ילד מאוד דומיננטי. הייתה לו חבורה של בנים ובנות שעד היום שומרים על קשר ונפגשים פעמיים בשבוע. רן ותמר הכירו בבית הספר ואחרי הסיום הלימודים הפכו לזוג. הם הזוג היחיד בחבורה שהפכו להיות זוג. שניהם חברים מאוד טובים שלי. כשהיינו בבית הספר אני ורן תמיד אמרנו שיבוא יום ונעשה על האש על אי התנועה שנמצא מול בית הספר, ובדיוק אתמול ראיתי הודעה שהוא כתב לי לפני שנתיים, בה אמר שהוא אוהב אותי ונזכר בהבטחה הזאת. אולי עוד נעשה את זה לזכרו".
כאמור, החברות העזה שהחלה עוד בחטיבת הביניים נמשכה גם בבגרות, יחד עם בני הזוג והילדים. "הוא היה עמוד התווך של כולנו. היום, כשהתבגרנו והפכנו להורים, הילדים שלנו גדלים ביחד ונמצאים באותם חוגים. הוא תמיד היה פעיל בקבוצות, תמיד דאג לכולם. רן תמיד מארגן הכל, מסדר, דואג ועושה בשביל כולם הכל. הוא תמיד רצה רק להיפגש עם החברים. במפגשים הוא תמיד היה מגיע ראשון והולך אחרון".
מאז שהגיעה לעיר בשורת האיוב על נפילתו של יעבץ, חבריו מבקרים את המשפחה האבלה מדי יום. "זה בלתי נתפס", אומרת זריהן, "הוא היה דמות כל כך חשובה בכל מקום שהיה, אם זה בקבוצות של הילדים או בקבוצות שלנו. כל שנה, במשך המון שנים, הוא היה הולך בכל יום עצמאות למשפחה של חבר מהצבא שנפל ומנחם אותם. אותם הורים שהיה הולך אליהם הגיעו לשבעה, ניחמו את אשתו ואמרו: 'קיבלנו את הכוחות שלנו מבעלך, ועכשיו תורנו לחזק אתכם'".
כאמור, יעבץ יצא למילואים למרות שרעייתו קרובה ללידה. "היינו אומרים לו 'אשתך צריכה ללדת עוד שבועיים. מספיק, עשית את שלך. אתה לא מפחד?', והוא ענה: 'ברור שאני מפחד, ואני לוקח בחשבון שיכול לקרות לי משהו, אבל אם למות אז למות כגיבור'", נזכרת זריהן. "הוא כל כך האמין במה שעשה. הוא לא בחר בזה ולא רצה בזה, אבל זה הכי רן שיש. הוא כל כך האמין במדינה שלנו, שזאת המהות שלנו, שצריך להגן עליה. הוא עשה את זה בלב שלם והשאיר אחריו חלל עצום".
"הוא היה הכי מוצלח"
חבר נוסף בחבורה הקרובה הזאת הוא רועי תורתי, תושב העיר, שהיה חלק משלישיית חברים קרובה במיוחד. "היינו כמו שלישיית 'מה קשור', אני ורן ואורי", הוא נזכר בכאב, "היינו כמו בעל ואישה בשלישייה, עם שיחות נפש כל היום. קשר שאי אפשר להסביר אותו. מבחינתי, הוא היה הכי מוצלח בחבורה. הכי טוב, הכי יפה. היינו נפגשים שלושתנו לפחות פעם בשבוע. הוא אף פעם לא ויתר על דקה עם החבר'ה".
על החברות רבת השנים מספר תורתי כי "היה קל לעשות איתו שטויות. הוא היה זורם בטירוף, והיה הראשון שמשתתף. אם מישהו היה צריך עזרה הוא היה הראשון לבוא. הוא אהב לתקן דברים והיה עוזר אפילו להורים שלנו. אם הייתה להם בעיית חשמל בבית, קודם כל היינו מתקשרים אליו והוא היה עובר שם, מסתכל ופותר את הבעיה. הוא גם היה תמיד אופטימי, תמיד הרגיע את החרדות שלנו. הכל היה עובר לידו והוא לא התרגש יותר מדי ולא נלחץ. אנחנו חבורה מאוד מגובשת, והוא היה עמוד התווך של החבורה ומאוד משמעותי בכל מעגל חברתי שהיה לו".
איך ממשיכים בלעדיו?
"אני מאמין שנעשה הכל כדי להנציח אותו כאן בעיר, ביחידה ובכלל במדינה. נעשה מה שאפשר. נאסוף את עצמנו אחרי השבוע הזה, והמטרה תהיה שבכל מקום שאפשר ננציח אותו. כי הוא היה מלח הארץ, בלי קלישאה. נצטרך להמשיך הלאה כי זה מה שהוא היה רוצה שנעשה. בסוף, אלוהים לוקח את הטובים ביותר כדי שכולנו נרצה להשתפר ולהיות טובים כמוהו. זה לא יהיה אותו דבר בלעדיו, כי אני לא חושב שמישהו יוכל לפצות על החוסר של מה שהוא היה עבורנו, אבל נמשיך כי יש פה תינוקת שצריכה להיוולד עוד חודש, ויהיו לה מלא אבות ומלא אימהות. לצערנו, זה מה שיש. הוא לא היה רוצה שנתקע באבל".
אורי גפן, הוא הצלע השלישית בחבורה, מתקשה גם הוא לעכל את האובדן. "אנחנו כל הזמן בשבעה ואני עדיין לא מסוגל לעבוד", הוא מספר בכאב, "הוא יישאר במחשבות שלנו תמיד. אני ורועי הגענו למודיעין בשנת 1999, כולנו היינו חדשים בעיר, רן הגיע שנתיים לפנינו. החיבור בין שלושתנו היה מיידי. איך שהגענו לבית הספר התחברנו, וזה נמשך עד ליום חמישי שעבר".
"היינו כל הזמן אחד בתחת של השני", הוא מוסיף, "החברים הכי טובים שיש. היינו יחד בכל האירועים בחיים, מהעצובים ועד לשמחים. עברנו צבא ביחד, חתונות ביחד, תמיד היינו אחד בשביל השני ותמיד ידענו שיש לנו אחד את השני. ספדתי לו בלוויה ואמרתי שהוא היה חבר מושלם, כזה שתמיד אפשר לסמוך עליו, אם זה בעצה טובה ואם זה בעזרה. לפני ארבע שנים עזבתי את מודיעין ועשינו לעצמנו חוק שאין דבר כזה שיעבור שבוע שלם בלי שנפגשים, ובאמת זה מה שהיה. השלמנו אחד את השני וזה מרגיש עכשיו כאילו לקחו לנו חתיכה מהלב".
