לפני כשלושה שבועות ספגה העיר מודיעין מכה כפולה, לאחר שבתקרית פיצוץ מטען ברצועת עזה נהרגו שני לוחמי מילואים תושבי העיר – רס"ל אלכסנדר אנוסוב ורס"ן מושיקו רוזנוולד.
רוזנוולד, בן 35 בנופלו, הותיר אחריו אישה ותינוק בן תשעה חודשים, ובני משפחתו עדיין מתקשים לעכל את גודל האובדן. "מושיקו היה איש שמח ומחייך שהאמין בטוב והאמין באנשים ובעם ישראל. הוא לא היה רוצה שמישהו ירחם עליו, ממש לא. הוא הרגיש זכות מאוד גדולה לעשות את מה שהוא עשה", סיפר השבוע אחיו הגדול אלכס.
"הדבק שחיבר בין כולם"
רוזנוולד הגיע למודיעין עם משפחתו בגיל 8, בשנת 1997, בימיה הראשונים של העיר. הוא למד בתיכון עירוני א', היה מדריך של"ח צעיר, ולאחר סיום לימודיו התגייס להנדסה קרבית. לאחר שסיים קורס מ"כים יצא לקורס קצינים, שימש כמפקד מחלקה וסגן מפקד פלוגה בגדוד 603, והשתחרר בשנת 2012 היישר לטיול הגדול בדרום אמריקה.
"הוא תמיד ידע מה הוא רוצה לעשות", מספר האח אלכס, "הוא התקבל ללימודי הנדסה אזרחית בטכניון, וגם שם הוא היה מצטיין דיקאן. הוא ממש הצטיין בכל דבר שעשה. תוך כדי הלימודים שלפו אותו מהטכניון לחברת 'גרין מבנים', חברת בנייה מוכרת וגדולה, ושם הוא התחיל לעבוד בתור סטודנט כמהנדס בנייה. הוא התקדם מאוד מהר והפך להיות מנהל פרויקטים, והיה שותף בפרויקטים גדולים כמו בית לסין, אצטדיון בלומפילד, פרויקט שדה תימן ועוד". עוד מספר אלכס כי מושיקו היה אדם של אנשים. "היו לו הרבה מאוד מעגלים שהוא חיבר בין כולם. הוא היה דבק וחיבר המון אנשים מתחומים שונים".
לפני כשנתיים התחתן רוזנוולד עם חברתו עדן, ולפני פחות משנה נולד בנם אוראל. ואז הגיע ה-7 באוקטובר, שבעקבותיו שירת במילואים במשך למעלה מ-200 ימים עד לנפילתו. "הם הוקפצו כבר באותה שבת", מספר אלכס, "ובעצם הם היו הראשונים שנכנסו לתמרון בעזה, מיד אחרי שסיימו את האימונים. הם היו בכל הרצועה במשך ארבעה חודשים, ואחר כך הוא השתחרר וחזר לסבב נוסף בחודש נובמבר לרפיח".
על הפעילות שלו על מדים, ועל המורכבות בריחוק מהבית ומבנו הפעוט, מספר אלכס: "כל מחבל שהם הורידו הוא ראה בזה שהוא מציל את המדינה. לא היה לו שום ספק לגבי מה שהוא עושה. הוא מאוד אהב את החיילים שלו והם מאוד אהבו אותו. הוא תמיד אמר שהכי חשוב שכולם יחזרו הביתה בשלום. תמיד אמרו בפלוגה שלו שהם עבדו הכי קשה ולקחו את המשימות הכי קשות, אבל בסוף כולם היו מרוצים כי הם חוו את ההצלחות וההתקדמות. אם פלוגה פוצצה ארבעה מבנים, הם פוצצו 12 מבנים. הם היו הכי טובים ותמיד ראשונים. כולם הכירו את הפלוגה ואת מושיקו. כמו שהוא היה בצבא, כך הוא היה גם בעבודה. מקצוען מא' עד ת'. אין פשרות. הוא לא ויתר לאף אחד ולא לעצמו. בכל מקום שהם היו מגיעים הוא היה בודק ועושה את כל התוכניות כדי לוודא שהכל בסדר ושהכל תקין".
על היום בו נפל אחיו הוא מספר כי רוזנוולד כלל לא היה אמור להיות שם. "כשהוא שמע שיש עוד פעילות הוא הרגיש שהוא חייב להיות שם. כמו שאמר הסמג"ד: 'מושיקו זה מושיקו, אי אפשר להגיד לו מה לעשות'. הוא החליט שהוא הולך, ובאחד המבנים אליהם הוא נכנס התפוצץ מטען והוא נהרג כתוצאה מקריסת המבנה. גם בתור ילד הוא ידע מה הוא רוצה. הייתה לו תוכנית והייתה לו מטרה. הוא היה מאוד נחוש והיה מוכן לשלם מחירים כדי להגיע למטרה שלו. הוא עשה את זה בכל תחום – בבית ספר, באוניברסיטה, במשפחה. בכל דבר הוא היה מאוד טוטאלי, עם שילוב של חיוך ורוך עם מקצוענות ורצינות. אני חושב שהוא היה מנהיג. אנשים הלכו אחריו בכל מקום ובכל זמן. זה גם מה שקרה בלוויה ובשבעה. היה מטורף מבחינת כמויות האנשים שהגיעו בשבעה ואחריה. המעגלים שהוא יצר. הגיעו אלפי אנשים שהכירו בזכות מושיקו".
עוד סיפר השבוע אלכס על ההתמודדות המשפחתית עם השכול: "זה אסון גדול. זה אסון פרטי שלנו ושל המשפחה, אבל אנחנו חלק מאירוע לאומי משמעותי ואי אפשר לנתק את זה. גם הוא ראה את זה ככה. הוא הרגיש שזאת זכות גדולה להיות חלק מזה, וגם לשלם את המחיר הנורא הזה. הוא הספיק הרבה בחיים והשאיר אחריו הרבה מורשת ומשימות בשבילנו להמשיך את הדרך שלו".
"זה חור בלב"
אחד מאותם חברים שהיו לרוזנוולד הוא חיים סמיה, שהשניים הלכו יחד במשך 15 שנים. "הכרנו בצבא, אחרי קורס קצינים", הוא מספר, "הגעתי להיות מפקד מחלקה שמושיקו כבר היה שם. מהרגע הראשון הוא קיבל אותי ממש יפה ומאז ועד היום היינו חברים הכי טובים. אחרי הצבא עשינו טיול לדרום אמריקה ביחד עם עוד שני חברים. היינו כל הזמן ביחד. כל שנה עשינו טיול לחו"ל ביחד עם משפחות וחברים. אחרי סיום הלימודים מושיקו המליץ עליי לחברה שהוא עבד בה, ומשנת 2017 גם עבדנו ביחד".
איך מסכמים שנים של חברות?
"ב-15 השנים האחרונות כל מקום שהלכתי היה לצידו, לידו ובמקביל אליו. גם היה לנו במשך שמונה שנים מנוי למשחקים של מכבי חיפה. אין מילים שיכולות לתאר איזה בן אדם מיוחד ומדהים הוא היה. הבן אדם הכי טוב שהכרתי. בכל המעגלים שהיינו בהם ביחד הוא תמיד היה העוגן היציב, זה שיודע לסדר הכל תמיד. המבוגר האחראי שדואג להכל. הוא היה אופטימי מלידה, תמיד ראה את חצי הכוס המלאה, תמיד חיובי, תמיד נתן תקווה למי שסביבו. הוא תמיד ידע להגיד את המילים הנכונות בזמן הנכון. קשה לי לדבר עליו בלשון עבר. האסימון עדיין לא נפל".
שבוע לפני שרוזנוולד נפל היו אמורים השניים להיפגש, אולם הוא נאלץ לשוב לרצועת עזה והמפגש האחרון לא התקיים. "הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בערך חודש לפני שהוא נפל. הייתה לי יומולדת והוא עשה לי שיחת וידאו לפני שהוא נכנס פנימה. הוא נראה סופר בטוח בעצמו, סופר רציני ואופטימי, ושידר הרבה עוצמה. לרגע לא דמיינתי סיטואציה שדבר כזה יכול לקרות. זה חור בלב שכנראה נחיה איתו כל החיים. אחרי תקופת המילואים הראשונה אמרנו לו 'תירגע, יש לך משפחה, ילד, עבודה וחיים', אבל הוא חזר למילואים ולקח את זה עוד צעד קדימה. הוא עשה את הכל מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשות, מתוך צדקת הדרך ושליחות, מתוך ציונות ואהבת הארץ".
