סיור באזורים שנפגעו קשות בשריפת הענק ברביעי שעבר מעלה תמונה מדהימה: בנווה שלום, במנזר השתקנים, ביד לשריון בלטרון ובכנסיית אמאוס ניקופוליס הסמוכה, בכולם ניתן לראות את סימני השריפה שהגיעו ממש עד אליהם אולם נעצרו שם, זאת הודות לפעילות מערך הכבאות וההצלה.
מי שהשתתפו במאמצים היו גם כבאי תחנת מודיעין ומרחב איילון, שחלקם עבדו במשך 24 שעות ברציפות וסיפרו השבוע כי "ראינו את המוות מול העיניים, כמה וכמה פעמים".
רשף שלום דוידוביץ, מ"מ מפקד משמרת תחנת איילון, סיפר השבוע למודיעין News: "אנחנו רגילים לשריפות, אבל לא בסדר גודל כזה. איך התמודדנו? הרבה מוטיבציה, הרבה רצון של הלוחמים לעשות את מה שלשמו הם התגייסו. מיד עם קבלת ההודעה יצאנו לסייע, וכבר בדרך ראינו רכבים עולים באש ועצרנו כדי לנסות ולהציל את מה שאפשר, את האנשים והמבנים והמנזר שהחל לבעור".
על עוצמת השריפה מספר דוידוביץ: "בפארק קנדה עמדנו מול קירות אש, ואתה רואים לוחמים שיודעים שאם הם לא יעצרו את זה, אף אחד לא יעצור. טמפרטורות מאוד גבוהות, להבות, עשן מחניק, שורף בעיניים בצורה בלתי נתפסת. בסוף, המוטיבציה מנצחת הכל".
כמה מסוכן זה היה עבורכם?
"אני אישית ראיתי את המוות מול העיניים לפחות שלוש-ארבע פעמים. שמעתי לוחמים מספרים 'ראינו קיר אש מולנו ולא היה לנו לאן ללכת'. בתוך היער אתה נע עם כבאית על שבילים מאוד צרים, בא מולך קיר אש ואין לך איפה להסתובב. אתה פשוט עומד ונלחם, אחרת תלך עם האש. הגבורה של הלוחמים, זה משהו שאתה רואה בסרטים".
איך הצלחתם לעצור את האש על קו הבתים?
"ביד לשריון עמדנו על הגדר שבעה-שמונה צוותים ונלחמנו כדי שהאש לא תגיע למבנים. במצבים האלה אתה עושה הערכת מצב של שלמות המשימה מול מה שאתה יכול להתמודד איתו. בניגוד למקרים כמו השריפה במבוא מודיעים, אז הגיעה סופת אש והיו גם במקביל שריפות נוספות בכל הארץ, פה הכל היה ממוקד באזור אחד פחות או יותר, כך שכל הצוותים הגיעו למקום אחד".
וברגעים האלה, איך מקבלים את ההחלטה איפה עומדים ומתי נסוגים?
"בסופו של דבר, אתה לוקח החלטה אם תצליח להשלים את המשימה או לא. במקומות בהם ראינו שלא יכולים להשלים את המשימה נסוגנו לקו אחורי יותר, בו הערכנו שנצליח לעצור את האש. לא תמיד הקו הראשון הוא המקום בו תצליח במשימה. אם השריפה הייתה מתקדמת עוד, היינו מגיעים גם לכפר בן נון ומשמר איילון ושעלבים".
עוד משהו שרואים בשטח זה שהשריפה "קפצה" ממקום למקום.
"מזג האוויר באותו יום היה קיצוני, שרב כבד, אבל מה שנלחמנו בו בסופו של דבר הייתה הרוח. היו רוחות מאוד חזקות, אני מעריך בסדר גודל של 60-70 קמ"ש, ואז מספיק שעץ אחד נדלק. אתה יודע מה קורה לאצטרובל שבוער? זה כמו רימון. הוא טס, טס ומדליק לך נקודות חדשות. ראינו את זה שוב ושוב בשריפה הפעם. הגיצים עפים למרחק של 150-200 מטר, כך שאתה צריך גם צוותים שיחפשו נקודות חדשות שנדלקו".
ברביעי וחמישי בשבוע שעבר שהה דוידוביץ בשטח במשך 24 שעות, במספר רב של נקודות, ובין היתר הספיק להציל את כנסיית אמאוס מהאש. "אני פרצתי את השער שלהם כי בתוך המקום התחילה אש. ראינו מחסנים בוערים וגם את הקומה השנייה במבנה. קפצנו מנקודה לנקודה במשך שעות, וזה לא נגמר. אתה מגיע כבר למצב של אפיסת כוחות. אחרי שסיימנו עם יד לשריון רציתי לקחת את הכוחות למנוחה, שישתו מים, ואז עברנו ליד אמאוס וראינו את האש מגיעה אליהם. אמרתי 'אני לא ממשיך' ויחד עם הלוחמים המשכנו עוד ועוד".
על מצבו של פארק קנדה לאחר השריפה הוא מספר: "70-80 אחוזים מהפארק נשרפו כליל. לא היה לנו סיכוי שם. גם אחת הכבאיות נשרפה. עמדנו שם 12-13 כבאיות, עומדים ונלחמים, ופתאום הגיעה הרוח והאש תפסה את הכבאית. הלוחמים סיכנו את החיים שלהם, אבל נאלצנו לסגת אחורה שוב ושוב עד שהצלחנו לעצור את האש".
