ביום הראשון למלחמה תקפו מאות מחבלי חמאס את מוצבי צה"ל הצמודים לגבול עם רצועת עזה, והחיילים ששהו במוצבים ניהלו במשך שעות ארוכות קרבות גבורה של ממש.
אחת הלוחמות האמיצות שנלחמו באותן שעות היא סרן עדן נימרי ממודיעין, מפקדת צוות ביחידת רוכב שמיים שנפלה בקרב. סרן נימרי ניהלה קרב יריות עם המחבלים שחדרו למוצב נחל עוז, פיקדה על החיילות שלה והצליחה להציל את חייהן של מספר חיילות שהתחבאו עימה במיגונית.
סגן ר', בן זוגה של נימרי בשנתיים האחרונות, סיפר השבוע לאתר Ynet: "זה היה שבת וגם חג, עדן והצוות שלה ישנו על בגדי ספורט וכפכפים ושמעו פיצוצים, לכן הן רצו למיגונית עם הנשק שלהן. המיגונית בנויה עם שני פתחים, בשני הצדדים. ביחד עם הצוות של עדן, שמנה עוד ארבע לוחמות, הגיעו גם מלא תצפיתניות, שלא היו חמושות ופשוט עמדו שם חסרות אונים. עדן, בתעוזה ובקור רוח שלה, הבינה שזה לא צבע אדום אלא פשיטה של מחבלים, והבינה שהיא צריכה לכסות גם את הפתח השני".
באותו שלב נימרי מאיישת את בעצמה את הפינה השנייה של החדר, לאחר שהבינה שמכאן ינסו המחבלים להיכנס למיגונית. עדים לקרב סיפרו כי החלטה זאת של נימרי היא שלמעשה הצילה את חייהן של החיילות שהסתתרו. סגן ר' סיפר: "היא הסתכלה על הבנות שלה ואמרה להן לכוון לפינה השנייה. היא דרכה כדור, ואז כולן אחריה, ומיד נכנס מחבל חמוש מהפתח שלהן והן הספיקו להרוג אותו. זה הציל להן את החיים. לאחר מכן נכנסו מהפתח של עדן כמה מחבלים והתחילו לזרוק רימונים. זה גרם לעשן ועדן התחילה לנהל שם קרב יריות עם המחבלים. מי שהיה שם הצליחו להימלט בזכות זה שעדן ספגה את האש והגנה עליהן בחיים שלה ובגוף שלה. הן נכנסו לחדר ופשוט חיכו שם עד שהגיע החילוץ, של צנחנים ומגלן".
ההחלטה שהצילה חיים
לוחם נוסף ממודיעין שהיה שם באותן שעות קשות הוא רב-סרן מתן אלגרבלי, שהיה באותם ימים בעיצומו של קורס פיקוד ומטה, השלב האחרון לפני שהיה צפוי לקבל את תפקיד מפקד גדוד בחטיבת גבעתי.
אלגרבלי סיפר השבוע לאתר וואלה!: "קמתי בבוקר מהתרעות. מיד שלחתי הודעה למח"ט גבעתי ושאלתי מה לעשות. הוא ענה שאחבור אליו כמה שיותר מהר". כאשר הבין אלגרבלי כי הירי רק הולך ומתחזק, הוא עלה על ג'יפ האמר פתוח, ויחד עם סגן מפקד החטיבה יצאו השניים לכיוון העיר שדרות, שבאותן שעות חדרו אליה מחבלים וביצעו רצח בתושביה.
"שם אנחנו מבינים שהאירוע בשליטה של צנחנים ושצריכים אותנו במסיבה ברעים", סיפר אלגרבלי, "נסענו כמה שיותר מהר ושם נחשפנו לזוועות. הספקנו לחסל שלושה מחבלים, ומצאנו ניצולה מתבוססת בדם בתוך אוהל והצלנו אותה. התחלנו לנוע רגלית בתוך הסבך והנחלים כדי למצוא ניצולים. הצלחנו להוציא כמה עשרות. קראנו להם 'גבעתי, גבעתי', כי לקריאה 'צה"ל' הם כבר לא האמינו. ולמרות זאת, חלק מהם ברחו מאיתנו. כל פעם מוציאים עוד אנשים, שולחים אותם אחורה לקבל טיפול וממשיכים לחפש".
לאחר שעתיים בזירת הטבח ברעים ממשיכים אלגרבלי וחבריו אל קיבוץ כבר עזה, שם נלחמו התושבים על חייהם. בדרך עם הספיקו להיתקל בחוליית מחבלים ולחסל שלושה מהם. בהגעה לקיבוץ כפר עזה, כבר בשער הכניסה, הם נתקלים במספר גופות מחבלים שרועות על הכביש.
"פנינו שם לתעלה ארוכה, שכל מי שהוציא ממנה ראש חטף ולא שרד. בחיפויים ודילוגים עברנו מבית לבית וניהלנו לחימה", הוא נזכר. "היינו בגינה של בית וזיהינו באחת הפינות בתוכו, בסוף המסדרון, קצה של רגליים עם סנדלים, ושמענו מכיוונן צעקות שבר. לימינו היה משהו שנראה לי כמו קלצ'ניקוב. אחד המ"פים התפתה לחשוב שזה חייל שלנו שנפצע. הוא מתחיל ללכת אליו, אבל אני תופס לו חזק את הווסט ולוקח אותו אחורה, ואומר לו 'לאן אתה הולך'. הוא עונה: 'הוא משלנו, יש לו סנדלים'. ואני אומר לו שאני חושד שהנשק שלידו זה קלצ'ניקוב והוא לא משלנו".
בשלב הזה אלגרבלי מורה למפקד הפלוגה לזרוק לאותו כיוון רימון הלם, בזמן שהוא יוצא לבצע איגוף. במקביל, בזמן שמפקד הפלוגה מתקדם, אותו גבר שהיה שרוע על הרצפה מרים את נשקו ויורה לעברו. "במקביל, אנחנו מספיקים להגיע מהצד השני, פותחים את דלת השירות של המטבח, ורואים שבעה מחבלים מיחידת העילית של חמאס שחיכו לצאת אלינו ולהרוג את כל מי שבגינה. חיסלנו אותם בכמה שניות לפני שהם מספיקים להגיב". כך, בהחלטה של רגע, מנע אלגרבלי אבידות כבדות לכוח צה"ל עליו פיקד.
בהמשך לוקחים אלגרבלי וחבריו את מכשירי הקשר מגופות המחבלים, ובעזרת דוברי הערבית שבכוח הם מבינים כי כוח נוסף של מחבלים מתארגן בנקודה אחרת בקיבוץ, במטרה לפגוע במשפחות שנותרו בשטח. המפקד ממודיעין ואנשיו נעים לעבר אחד הבתים, שם נתקלו ברכב ובו חוליית מחבלים, וכאן גם הוא נפגע מכדור בבטנו. קצין אחר מהכוח מחלץ אותו אל רכב המילוט, ומשם הוא פונה במסוק אל בית החולים תל השומר.
השבוע הסביר אלגברלי את אותה החלטה של רגע שהצילה את חייליו: "החיפזון הוא לא דבר בריא, צריך להסתכל על כל דבר בהקשר לסביבה שלו. האינטואיציה שלי הרגישה שהזעקות לא אמינות. זה מגיע משנים של ניסיון ושיתוף פעולה עם לוחמים מעולים".
על המראות הקשים בדרום באותן שעות ראשונות ללחימה הוא מספר: "אני זוכר את עצמי מסתכל לא פעם על אחד השותפים שלנו לכוח, סרן זילברמן, ואומר מה למען השם אנחנו רואים פה. נראה שהוציאו את המראות האלה מסרט של השואה. אבל בסוף אתה מבין שעת למלחמה ועת לעכל את הדברים, וזה הזמן לדאוג שלא יהיה עוד".
