אתן לא אשמות

מיכל סופר זמרני
2014-08-25 01:00:00
2014-08-25 01:00:00

בואו נדבר קצת על סטטיסטיקות, על פי נתוני משטרת ישראל: כל אישה עוברת הטרדה מינית. אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה, על הרצף מתקיפה ועד אונס (אורלי, וגינלי או אנאלי). 87% ממקרי האונס והתקיפה המינית נעשים על ידי אדם מוכר. זה יכול להיות בן משפחה, בן זוג (לחיים או לדייט בודד), ידיד, שכן, מכר, מורה, בייביסיטר, קולגה לעבודה, נותן שירותים או סמכות רוחנית כלשהי. ב-2.3% מהמקרים זה יכול להיות גם מטפל נפשי או גופני, כמו שנחשף לאחרונה במודיעין. "החשש האינסטינקטיבי שלנו הוא מתקיפה על ידי זר שיתנפל עלינו ברחוב, ואנחנו מזהירים את הילדים שלנו לא ללכת במקום חשוך או עם מישהו שמציע להם סוכריה, מזהירים את הבנות לא להתלבש חשוף, לא לשתות אלכוהול. זה נותן לנו תחושת שליטה על הסיטואציה, אבל האמת היא שרוב הפגיעות המיניות מתרחשות ע"י מישהו מוכר, ועד גיל 12 – בנים ובנות נפגעים במספרים דומים." אומרת טניה גלבוע (42), מנהלת 'תאיר', מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה והטרדה מינית באזור השפלה. "הסטטיסטיקות מצביעות גם על כך שנשים וגברים שעברו פגיעות בילדות, יש להם סיכוי גדול יותר להיפגע גם בעתיד."

בושה, אשמה, סוד

מרכז הסיוע תאיר פועל מ-1998 והוא אחד מתשעה מרכזים הפועלים  ברחבי הארץ. מרכז השפלה הדרומית משרת בין השאר תושבים ותושבות ממודיעין, מכבים ורעות. בראש ובראשונה הוא מציע קו סיוע ותמיכה הפועל 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, אליו ניתן לפנות גם בצורה אנונימית ומספרו 1202 וקו גברים 1203. בנוסף, הוא מציע הליך ליווי בהליך הפלילי והמשפטי לנפגעות ולנפגעים, כמו גם לבני משפחה ולאנשי מקצוע (רופאים, יועצים, עובדים סוציאליים, קציני מבחן), קבוצות תמיכה לנפגעים ולנפגעות ולהורים לילדים שנפגעו, וסדנאות חינוך ייעודיות. "מרכזי הסיוע בכל הארץ נולדו לתת מענה לטראומה ייחודית", אומרת טניה. "כשמישהו חס וחלילה עובר פיגוע טרור, הוא אף פעם לא יתבייש שהוא עבר את זה, והוא לא יעבור את זה לבד. זה יהיה בחוץ, אנשים יראו את זה, הוא יקבל את התמיכה והסיוע מהמדינה, תהיה אפילו האדרה של הנושא. פגיעות מיניות לרוב מתרחשות בילדות, הפעם הראשונה לרוב תהיה לפני גיל 18, ורוב הנשים והגברים שעברו פגיעות מיניות מדברים על שלושה רכיבים מרכזיים ייחודיים לטראומה הזו: בושה, אשמה וסוד."

"בושה – כי פגיעה מתרחשת לרוב בין שני אנשים בחלל אינטימי, וכוללת מגע באיברי גוף מוצנעים, ולכן נפגעים ונפגעות חשים בושה על עצם זה שהם נקלעו לסיטואציה. לכך מתווספת תחושת אשמה, על כך שאולי אני עשיתי משהו כדי לעודד את זה, או לא עשיתי מספיק כדי למנוע את זה. לפעמים הנפגעת קופאת, מה שמגביר את תחושת האשמה: איך לא עשיתי כלום בשביל להגן על עצמי? למה הגוף שלי לא הצליח לפעול? למה לא הצלחתי להתנגד, להגיד את המילה לא? מכאן מגיע הצורך לשמור את זה בסוד. לפעמים זה הרצון של הנפגעת עצמה. לפעמים הפוגע יכול לבוא ולהגיד: זה בינינו, אם תספרי לא יאמינו לך, אני אגיד שאת רצית. ולפעמים הוא לא צריך להגיד שום דבר: הדינמיקה ברורה מספיק.

תפקידנו כמרכז סיוע הוא לנרמל את זה עבור הנפגעים והנפגעות. לומר להם ולהן: אנחנו מאמינות לך, זאת לא אשמתך. מנגנון הקפיאה, למשל, הוא מנגנון הישרדותי. לחיות בטבע יש שלוש דרכים להגן על עצמן: להילחם, לברוח או לקפוא במקום. זה מנגנון שמוטבע בנו, הוא חזק מאיתנו, הוא מגן עלינו באותו רגע – התנגדות יכולה להביא לאלימות קשה יותר – אבל אחר כך הוא גורם לתחושת אשמה וסבל גדולים מאוד. גם נשים שרואות עצמן כנשים חזקות ואסרטיביות מגיעות אלינו ואומרות: אם מישהו מדבר אלי לא יפה אני ישר מצליחה להגיד משהו, אבל פה לא הצלחתי להגיד שום דבר, לעשות שום דבר. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא אורלי אינס, דמות חזקה ואסרטיבית ועם עוצמות, ואף אחד לא דמיין שגם אישה כזו יכולה להיפגע. הדיסוננס הזה מקשה לא פעם על נשים להתלונן."

אלימות ללא אלימות

אף על פי שאונס ותקיפות מיניות הן מעשים אלימים מאוד – במצב בו יש יחסי מרות בין התוקף לנפגע או לנפגעת, אומרת טניה, התוקף לא צריך לא לאיים ולא להפחיד ובטח שלא להשתמש באלימות. "בחלק גדול מהמקרים עצם המרות מגיעה מתפקידו של האדם בחיי הנפגע. במקרה של תקיפה של ילד או ילדה, כל אדם מבוגר כמעט יכול להיתפס כבעל מרות, ובפרט אם הוא אחראי עלי ואני תלוי או תלויה בו. במקרה של אנשים מבוגרים זה יכול להיות מישהו שיש לו כוח כלשהו עלי, בוס או רב או, כמו במקרי התקיפות שהתרחשו במודיעין, מישהו שמטפל בי. כשאנחנו באים לרופא או לאיש מקצוע לקבל מענה טיפולי, אנחנו נותנים בו אמון, ואם הוא נוגע בי בצורה כזו אולי זה חלק מהטיפול. ואולי בכלל אני לא בסדר פה, אולי אני מתבלבלת ואני מדמיינת את זה, אולי אני מפרשת לא נכון, אולי אני לא נורמלית. במקרה של אלימות פיזית זה נורא שחור ולבן. אנחנו יודעים שזה משהו שלא מקובל. במקרה של פגיעה מינית, לעומת זאת, המגע עשוי להיות נורא מבלבל, כי זה יכול להתחיל כמשהו מאוד נעים ורך, חיבוק למשל, או מסאז', ואז לחצות איזשהו גבול, ואז עוד אחד, לעבור למגע פחות נעים, יותר חודרני, במקומות בהם אני לא רוצה שיגעו בי. ואז אני ביני ובין עצמי מתחילה להתבלבל. אני יכולה לחשוב שזה לא חלק מהטיפול, אבל זה לא חד משמעי, וזה לא אלים, ואולי אני מפרשת את זה לא נכון, ואולי לא הייתי ברורה מספיק. וכשכבר אין מקום לספק – על פי רוב צפות תחושות הבושה והאשמה והסוד. כי אני הרי נתתי לזה להגיע עד לפה, לא התנגדתי, לא עצרתי את זה בזמן, אז זו בטח אשמתי."

זו אחת הסיבות, אומרת טניה, שאדם יכול לפגוע פגיעות מתמשכות, במשך שנים רבות, ואף אחת לא תתלונן, והנפגעות אף יחזרו אל התוקף לטיפולים נוספים. "תחושת האשמה גורמת לנפגעות לחשוב שאם הן יספרו מה קרה לא יאמינו להן, יחקרו אותן ויצביעו עליהן כאשמות. למרבה הצער התחושה הזו מעוגנת במציאות: כאשר הציבור הרחב נחשף לפגיעות מיניות שקורות מצד אדם המוכר לנפגעת, הוא לא תמיד יודע איך לעכל את זה, איך להתמודד עם הרוע והניצול. עבור אדם מהצד, הדרך הקלה ביותר להתמודד עם זה היא להסביר למה הצד הנפגע לא בסדר, למה הוא יכול היה למנוע את זה, ובעיקר – למה זה משהו שלא יכול, בשום פנים ואופן, לקרות גם לו, או למישהו שקרוב אליו. גם זה סוג של מנגנון הגנה. האדם מהשורה ישמע על מקרה כזה ויאמר לעצמו: לי זה בחיים לא יקרה, אם אני אגיע לטיפול ומישהו יגע בי בצורה כזו אני אגיב, אני אצעק, אני אעצור אותו. המנגנון הזה נותן לו תחושה של ביטחון, של שליטה, מאפשר לו להרחיק את הדבר הזה ממנו ולחשוב שזה קורה רק לנשים מסוימות, או בתרבויות מסוימות, או בשכונות מסוימות. אבל אנחנו בתאיר יודעות שפגיעות מיניות מתרחשות בכל מקום, ובכל חברה, ללא הבדל סוציו אקונומי או תרבותי, גם בחברות סגורות וגם בחברות יותר מיניות, גם בחברות שקוד הלבוש שלהן מאוד צנוע, כמו החברה החרדית למשל (זו גם הסיבה שאין שום משמעות לאיך אישה מתלבשת). פגיעה מינית קשורה לחוסר השוויון החברתי הקיים בחברה שלנו, היא בעצם אלימות לכל דבר ועניין – גם אם אין בה איומים פיזיים או מילוליים – והיא דרך נוספת לבזות ולהשפיל ולהקטין. אנשים שעושים את זה אינם חולי נפש או סוטים. הם מחפשים כוח ושליטה."

מהמקום שמבין עד כמה קשה ההתמודדות עם תקיפה מינית, עד כמה קשה לדבר ולהיחשף ועד כמה גדול החשש מהאשמת הנפגע או הנפגעת, מציעים בתאיר ליווי אנונימי, ארוך טווח ולא שיפוטי. "אנחנו לא המשטרה החוקרת", מבהירה טניה, "וכל אישה וגבר שמגיעים אלינו ומספרים על פגיעה מינית – אנחנו נאמין להם ונעזור להם. אנחנו נותנות להם את המידע, כי אנחנו מאמינות שמידע נותן כוח ומעצים, אבל אנחנו אף פעם לא נייעץ אם להתלונן או לא, אם לתבוע או לא: אנחנו מאמינות שלנפגעות ולנפגעים יש את הידע והיכולת לדעת מה נכון עבורם. אם בסופו של דבר הבחירה שלהם תהיה להגיש תלונה במשטרה, אנחנו נהיה שם עבורם ונלווה אותם."

איתך לאורך כל הדרך

אחד השירותים הייחודיים שמציע מרכז "תאיר" הוא ליווי בהליך המשפטי הפלילי. מחלקה זו נותנת מענה לכל נפגע ונפגעת המתלבטים האם להגיש תלונה במשטרה, או להתחיל בהליך אזרחי. "כל מי שפונה לקו, לא משנה איזו פגיעה היא חוותה או מתי היא עברה אותה, מוזמנת להגיע אלי לפגישה אישית" אומרת מירי מדעי (58), רכזת בליווי בהליך הפלילי-משפטי במרכז הסיוע. "בפגישה הזו אני אספר לה על ההליך הפלילי, על הרצף שלו (מהחקירה במשטרה, דרך אמצעי חקירה נוספים ובהם עימות עם הפוגע, עובר בראיון בפרקליטות, ועד העדות בבית המשפט), מה הסיכויים והסיכונים, ואתלבט איתה ביחד האם להגיש או לא להגיש תלונה במשטרה. להתלבטות הזו יכולות להיות סיבות רבות מאוד: פחד מחשיפה, בעיקר אם אם המקורבים לנפגע או לנפגעת לא מודעים לפגיעה; פחד מהפוגע, וככל שהוא קרוב יותר הפחד עולה; פחד שלא יאמינו לה, שהכל יתהפך עליה, וגם חוסר יכולת לספר את סיפור הפגיעה: הגשת תלונה במשטרה דורשת הקפדה על פרטים טכניים מסויימים, מבחינת רצף, כרונולוגיה, באופן התיאור המילולי של המקרה, שצריך להיות גרפי ממש, מדויק ותוך הזכרת איברי הגוף המעורבים. לא כל נפגע או נפגעת מסוגלים או רוצים להתמודד עם זה, ובסופו של דבר הבחירה להגיש או לא להגיש תלונה במשטרה היא שלהם בלבד."

והיה והוחלט לא להתלונן?

"במצב כזה פתוחים לנפגעים ולנפגעות שירותים נוספים שנותן המרכז, ובהם שיחות עם קו החירום, הפניה לטיפול פרטני, קבוצות תמיכה (בתשלום סמלי) ותיווך לשירותים בקהילה במידת הצורך."

הרזומה של מירי כולל 12 שנים כחוקרת במשטרת ישראל. היא מכירה היטב את הנפשות הפועלות בתחנות המשטרה והפרקליטות, ובמסגרת תפקידה אחראית גם על נושא ליווי הנפגעות לבית חולים. "כאשר נפגעת מתקשרת לראשונה לקו המתנדבת שעונה לה מיידעת אותה שיש סיוע בליווי, ובמידה והיא מעוניינת היא תוזמן לפגישה איתי, בה נדבר על כל הנאמר לעיל. והיה והיא תבחר להגיש תלונה, אני אתאם מועד עם תחנת המשטרה, כדי שהיא תיחקר ע"י חוקרת שעברה הכשרה בעבירות מין. החקירה תתנהל עד כמה שאפשר ללא הפרעות ובמידת הרגישות הראויה, ואני אהיה איתה פיזית בעת מסירת העדות. חשוב להבין בהקשר זה שהליווי של נפגעות בהליך הפלילי מעוגן בחוק "זכויות נפגעי עבירה", אשר מאפשר לנפגעת להיות מלווה ולקבל מידע אודות החקירה. יתרה מזאת: החוק מחייב את המשטרה ליידע נפגעות שמגיעות אליהם עצמאית על מרכז הסיוע ועל השירותים שהוא מעניק."

"לאחר הגשת התלונה עובר התיק לפרקליטות, שם יוחלט האם להגיש כתב אישום. אם יוגש כתב אישום נלווה את הנפגעת לאורך כל ההליך המשפטי, נהיה איתה בבית המשפט במהלך העדות, נעקוב אחר התפתחות התיק ונעדכן אותה בכל מה שהיא תרצה בעניין הזה. אני אשאר איתה בקשר גם לאחר מכן, אם וכאשר הפוגע ירצה עונש מאסר, במסגרת הזכויות שלה לגבי חופשות שלו, שחרור מוקדם שלו, וכאשר הוא יסיים לרצות את העונש במסגרת חוק להגבלת חזרתו של עבריין מין לסביבת מגורי הנפגעת. אני אהיה איתה גם במידה והיא מחליטה להגיש תביעת נזיקין אזרחית נגד התוקף, אמליץ לה על עורכי דין שמתמחים בנושא, ואם היא תרצה ותבחר אלווה אותה בהליך ליווי פיזי: מפגישה עם עורך הדין ועד הגעה לדיונים בבתי המשפט. מרכז הסיוע מלווה גם נשים שעברו פגיעה מינית בצבא בתביעות מול משרד הביטחון, ומסייע לנפגעות בהתנהלות מול הביטוח הלאומי, המכיר במקרים מסוימים בפגיעה מינית כנכות נפשית, ומעניק לנפגעות קצבה חודשית וסל שיקום. באופן כללי, כל דבר שקשור בתחום המשפטי שהנפגע או הנפגעת יבחרו – אני אהיה איתם."

מירי, הנמצאת בתאיר למעלה מעשר שנים, כבר נתקלה בעבר בפגיעה מינית על ידי מטפלים קונבנציונלים ולא קונבנציונליים, והיא אומרת שהיא סומכת על המשטרה שתעשה את עבודתה נאמנה. "אני מזמינה כל מי שמרגישה שעברה פגיעה, בהקשר של המטפל התוקף או בהקשרים אחרים, לפנות למרכז הסיוע, להתייעץ, להתלבט ביחד איתנו או סתם לדבר. כל מי שכבר התלוננה במשטרה בהקשר של המטפל, ומעוניינת בליווי, מוזמנת להתקשר אל מרכז הסיוע. אתן לא צריכות לעבור את זה לבד."


­­­­­­­­מספר קו החירום של מרכז "תאיר" 1202 לנשים ו-1203 לגברים. הפנייה אנונימית לחלוטין. סודיות מובטחת. ניתן להתקשר למרכז גם בטלפון ישיר 08-9496020. מספר הטלפון הישיר של מירי, רכזת הליווי הפלילי, הוא: 077-3496019. ניתן להגיע אליה גם דרך קו החירום של רחובות".

צילום אילוסטרציה מרכז תאיר

כתבות נוספות

אין כניסה לישראלים

שתי נשים תושבות רחובות שהגיעו לכפר הפלסטיני נעלין כדי לעבור טיפול שיניים, הותקפו בידי צעירים חמושים באלות וחולצו רק לאחר התערבות כוחות הביטחון

הדחפורים עלו על ההיסטוריה

החלו העבודות להקמת מרכז לוגיסטי חדש בפארק הטכנולוגי במודיעין, שייבנה על גבי אתר ארכיאולוגי ייחודי שנחשף לפני מספר שנים. במקום התגלו בתים מפוארים עטורי פסיפסים, בארות מים, בתי בד, בתי מלאכה לזכוכית וממצאים נוספים, כאשר הייתה זו הפעם הראשונה בה נחשפות עדויות ליישובים מוסלמים באזור

מחזיקים לו אצבעות

ביום שישי בערב תעלה נבחרת הנוער הישראלית לגמר אליפות אירופה בכדורגל, כאשר גם למודיעין יהיה נציג על המגרש – עילאי תומר בן ה-18 שמשחק במכבי תל אביב

אין כניסה לישראלים

שתי נשים תושבות רחובות שהגיעו לכפר הפלסטיני נעלין כדי לעבור טיפול שיניים, הותקפו בידי צעירים חמושים באלות וחולצו רק לאחר התערבות כוחות הביטחון

המשך קריאה »

הדחפורים עלו על ההיסטוריה

החלו העבודות להקמת מרכז לוגיסטי חדש בפארק הטכנולוגי במודיעין, שייבנה על גבי אתר ארכיאולוגי ייחודי שנחשף לפני מספר שנים. במקום התגלו בתים מפוארים עטורי פסיפסים, בארות מים, בתי בד, בתי מלאכה לזכוכית וממצאים נוספים, כאשר הייתה זו הפעם הראשונה בה נחשפות עדויות ליישובים מוסלמים באזור

המשך קריאה »

מחזיקים לו אצבעות

ביום שישי בערב תעלה נבחרת הנוער הישראלית לגמר אליפות אירופה בכדורגל, כאשר גם למודיעין יהיה נציג על המגרש – עילאי תומר בן ה-18 שמשחק במכבי תל אביב

המשך קריאה »

השבוע בעיר

לא נשארים בבית: שחר חסון, מסיבת מזרקות, מופע קלאסיקות רוק, ספורט בפארק ואליפות העיר בכודרעף חופים

המשך קריאה »

המספר הנוסף

רוכבי האופניים ממודיעין עלו השבוע שוב על הפודיום, נדב נידם סיכם בהפועל ירושלים אבל יצא למחנה אימונים עם מכבי תל אביב, ועירוני מודיעין ממשיכה להתחזק לקראת ליגה א'

המשך קריאה »