בדרך אל ההר

שלומית דותן
2014-08-17 01:00:00
2014-08-17 01:00:00

י', נער בן שש עשרה תושב האזור, היה ביישן מאד בשל אינטראקציה קבוצתית שלילית, לאחר שנערים אחרים לעגו לו בהפסקה. בשל הטראומה הוא כמעט חדל לדבר. "כל הימים הוא ישב ספון בחדרו, מכווץ מול המחשב וכמעט שלא אמר מילה. נכנסתי אליו ואמרתי לו: "ביקשו ממני לעזור לך אז בוא נעשה כאילו אנחנו נהנים ואז נחליט אם תרצה שנמשיך או לא" מספרת עירית. "שיחקנו במשחק משימות, סולמות וחבלים, וברגע שהוא הוציא מפיו את המילה הראשונה אמרתי לו: "אתה כזה פטפטן". הוא התחיל לדבר כי לא התייחסתי לזה כאל 'אישיו'. עבדנו ביחד כארבעה חודשים ובכל פעם שדיבר אמרתי לו "אתה ממש פטפטן". לאחר סיום האימון הוא אמר לי "אני לא מאמין שעשיתי כזו דרך".

איך זה עובד?

"זה עובד כי המוח שלנו הוא כר, כמו אדמה, ומה ששותלים בו צומח. אני עובדת ברמה של התת מודע ומתחילה נביטה. אני מסוגלת לזהות את הקושי ולזרוע את הזרעים, זה מתקשר גם לרקע שלי באקולוגיה. הרעיון הוא להצמיח אמונות חדשות לבני נוער ולילדים בלי לדבר על הבעיה בצורה ישירה, דרך שתילה של סוגסטיה. ("סוגסטיה – תהליך פסיכולוגי שבו ניתן לגרום לבני אדם לשנות את עמדותיהם, רגשותיהם ואמונותיהם על ידי השפעה תת מודעת על מרכיבים אלה", מתוך: ויקיפדיה). השיטה מלמדת ילדים ונוער להתחבר למשאבים ולעוצמות הקיימים בתוכם ועוזרת להם בכלים יישומיים להגיע למימוש עצמי, הגשמה ובטחון ביכולתם".

שינוי בתת מודע

עירית משה זגרון, נשואה לאופיר ואימא לאיתי ועמית, מתגוררת כשש שנים במודיעין אליה עברה מלפיד. היא למדה בימוי בסמינר הקיבוצים ועבדה כרכזת תיאטרון בבתי ספר באזור הדרום. לאחר שעברה לגור בלפיד עבדה בחווה החקלאית וכמורה לאקולוגיה בבתי ספר ובנתה בשיתוף עם ילדים ובני נוער מרחבים אקולוגיים לשימוש ממחזר במשאבים. בהמשך  למדה אימון באוניברסיטת בר אילן והתמחתה באימון לילדים ונוער עם הפרעות קשב וריכוז וגם שלוש שנים של לימודי NLP. "השיטה מורכבת מאוסף של טכניקות שמביאות לשינויי אמונות בתת מודע באמצעות דמיון מודרך ושימוש בסיפורים ובמטאפורות".

את "המסע אל ההר" מעבירה עירית בבתי ספר ובמסגרות שונות וגם באופן פרטי מזה כשמונה שנים, ובקרוב היא פותחת גם מרכז בכפר האורנים. "בבתי הספר היסודיים אני מקבלת קבוצות של עד שמונה ילדים שהמנהלת, המחנכת והפסיכולוגית מפנות אליי. הילדים, מבחינתם, יוצאים לטיול, למסע. המסע הוא כמובן סמלי, פנימי. לפני שיוצאים אליו יש הכנה שבה כל אחד מחליט מה הוא צריך לקחת איתו ואיך לתכנן את המסע. א', תלמיד בכיתה ד', אמר לי: "אני לא צריך כלום, אני אמצא הכול בדרך". לי עצמי לקח ארבעים שנה כדי להבין שלא צריך לקחת כלום למסע הפנימי, להניח את התרמיל ולטפס בלי כלום, לסמוך שיהיה בסדר. הילדים עובדים כקבוצה ואנחנו עושים ביחד עבודת הכנה על חושים באמצעות סיפור על "עודד הנודד" שמסביר את השיטה. התוכנית היא מעולם האימון האישי והיא אינה טיפולית, היא נשענת על מסע שאני חוויתי. המשתתפים מתחברים לכוחות הפנימיים ולפוטנציאל שלהם ומשלבים זאת בפעילותם היומיומית באמצעות הטכניקות".

אין אי אפשר

ה"אני מאמין" שמנסה עירית להעביר לילדים תוך כדי המסע הוא: מאחורי כל דבר שקורה לנו יש כוונה חיובית; אין ילדים חלשים, יש חברה שלא מכירה בכישורים שלהם; ילד צריך לגדול חופשי ומאושר ולא לחוות את החולשות שלו; אין "אי אפשר" יש "איך אפשר"; אין כשלון יש רק משוב שהוא מעצים; אם אתה יכול לחלום זאת – תוכל לעשות זאת (וולט דיסני). הכלי לעבודה הוא התת מודע: "מערכת ההפעלה שלנו היא מחשבות-רגשות-פעולות-תוצאות. כדי לעשות את השינוי צריך לזהות את המחשבה שמובילה לפחד, צריך לשנות את נתון המחשבה. המסע הוא בעצם סיפור הכיסוי למה שאני רוצה לזהות, לשנות ולהעצים".

איך מתבצע המסע?

"כשמדובר בילדי בית הספר היסודי המסע שונה מזה של בני נוער. המסע הבסיסי לתלמידי היסודי מתחיל בשלב ההכנה. לכל ילד יש מחברת מסע וטוטם, חיה שהוא בוחר שתלווה אותו במסע. לבחירת החיה יש כמובן משמעות ולכן אני יודעת עם מה מתחילים. למשל, ילד חלש פיסית בוחר פומה ואני מעודדת אותו לספר למה בחר את זה. לכאורה זה מפני שהוא חלש אך ה- NLP מניח שיש בך את הכול וצריך רק להביא זאת לידי ביטוי, לכן אני מנסה לפתח אצלם את האפשרות לזהות הזדמנויות ולעשות דברים אחרת ממה שעשינו עד עכשיו. אחד הילדים שהיה בעל קושי רגשי בחר כטוטם עטלף שחי במערה. הוא אמר לי שהוא בחר בו כי הוא חי במקום חשוך ויוצא רק לאכול. למדתי מכך שהוא כועס, סגור, אין לו חברים והתברר שיש לו התפרצויות זעם. העולם הפנימי שלו היה מאד אפל ולכן הפניתי אותו לפסיכולוג. אני לא מטפלת ואם אני נתקלת בילד שזקוק לטיפול אני מפנה אותו הלאה. אני מאד רגישה לילדים הסגורים כי גם אני הייתי כזו, אלה ילדים שלא רואים אותם ולא יודעים שיש להם פחדים. אני פחדתי מקולות, מרעשים ולא הצלחתי להבין את העולם וכשהייתי בת שש עשרה החלטתי שלא אתן לילדים אחרים לעבור את זה לבד".

מציירים את ההר

"במחברת המסע הילדים מציירים את הר הקסמים. את ההר מציירים שלוש פעמים- לפני המסע, במהלכו ובסופו, ולצורך האבחון אני עובדת עם מאבחנת באמצעות ציורי ילדים. במסגרת ההכנה גם יוצרים תמונה ומסמנים יעד לאן רוצים להגיע. לעיתים ילדים מציירים מערות לאורך כל הדרך כי הם מרגישים צורך להתחפר. אחד הערכים החשובים ביותר במסע הוא הפשטות. הדרך מלאה סמלים, הטוטם הוא סמל והשביל, הדרך, היא סמל. באחד הימים כשהייתי בבית הספר ראיתי את א', ילד מכיתה א' שהשתתף במסע, בוכה. שאלתי אותו מי הטוטם שלו והוא ענה "דולפין" הסברתי לו שלדולפין יש סונר פנימי שגורם לו להבין את הצד השני ואמרתי לו שהוא בוודאי רגיש ולכן הילד האחר רצה לומר לו משהו. המוח שלו עשה את הקישור והוא נרגע.

השלב השני במסע הוא שלב שבו צריך להפטר מהבעיות והפחדים כדי שלא יפריעו לנו בדרך. יש 'עץ הבעיות' והילדים תולים עליו את כל מה שהם רוצים להפטר ממנו, פחדים מהחושך או ממפלצות או חשש שלא יהיו להם חברים. הם מרחיקים מעצמם את הבעיה ואז היא כבר לא קיימת ברמה החושית. במשך חודש מטפלים בפחדים ובשינוי הרגש והמחשבה. הם מתעדים את הכול במחברת המסע, בציור או בכתב. המרחב הוא מאד לא שיפוטי ולא ביקורתי והילדים מקבלים תחושת מסוגלות, הם מספרים דברים שהם לא מסוגלים לספר להורים. יש כאלו שעושים זאת בקלות ויש כאלו שפחות בקלות. עץ הפחדים הוא למעשה תחילת המסע ולאחר השלב הזה מתחיל המסע עצמו. במהלך הטיפוס (הווירטואלי) מגיעים לגן הקסום ופוגשים בו את עץ הסקויה, עץ עם דלת שנכנסים לתוכה ופוגשים בפנים את 'ספר החוכמה'. הספר יודע הכול ונותן תשובות לכל שאלה. הם 'כותבים' בדמיון את השאלה ו'מחכים' לתשובה, מפתחים שיח פנימי ו'מקבלים' את התשובה מהספר, כלומר מעצמם, תשובות כמו: 'הוא אמר שאני צריך לאכול יותר' או 'להאמין בעצמי".

ר', תלמיד בכיתה א', הופנה אל עירית למסע על ידי הפסיכולוג של בית הספר. "היו לו בעיות התנהגות קשות מאד והפרעות קשב, הוא כעס וסבל מהתקפי זעם ונהג לזרוק דברים. רצו להוציא אותו ממסגרת בית הספר. פגשתי אותו כשהוא יושב על המדרגות חיוור ועצוב, לקחתי אותו איתי אל המרחב האקולוגי של בית הספר ומיניתי אותו לעוזר שלי. הוא הגיע כל בוקר לשעתיים לבית הספר ועזר לי. עשיתי לו אימון אישי והוא החל לחייך אך עדיין לא נכנס לכיתה וכולם פחדו ממנו ומהתקפי הזעם שלו. נוצרה בינינו מערכת יחסים טובה והתחלתי לטפס איתו במסע. הוא בחר שני טוטמים של בעלי חיים טורפים ושילב ביניהם כי הרגיש שהוא צריך להיות חזק ולתקוף. הוא אמר לי שיש לו סוד וכשהגענו לספר החוכמה התגלה הסוד, זה היה פחד עמוק שעלה בכל פעם והניע את ההתנהגות התוקפנית. ספר החוכמה 'נתן' לו את התשובה מה לעשות. ההתנהגות שלו לא התחלפה פתאום אך היו לו פחות התקפי זעם ואני כיוונתי את הצוותים בבית הספר איך ניתן לעצור אותו בזמן. הוא סירב ללכת לטיפול פסיכולוגי שנוגע בפצע ישירות אבל אני לא פסיכולוגית ולא נוגעת במקומות האלה, אני נותנת חוויה שמשנה התנהגות. אני מנסה לטעת בילדים את ערך המסוגלות. בזכות התקשורת הטובה והסביבה התומכת דרך הטיפוס הם מגיעים לפתרונות בעצמם.

לכל ילד יש ערוץ חישה אחד יותר מפותח – שמיעתי, חזותי או חושי, וכל אחד מתאר את הדברים על פי החוש החזק אצלו. אני מעודדת גם את המורות לזהות אצל כל אחד את הערוץ החזק של הילד כדי לפנות אליו בדרך הנכונה".

מסלקים את השדונים

בהמשך המסע  הילדים פוגשים את השדונים, שהם הקולות החוסמים כמו 'לא אצליח ו'לא אוכל'. "הטכניקה היא של קול פנימי שמנסה לפתור את הפחדים. אנחנו מתחילים לראות את השדונים ולהשתלט עליהם. הילדים מציירים אותם ואנחנו עושים טקס לחיסול שדוני 'אני לא יכול'. יש המון שדונים שקופצים כל הזמן וצריך לדעת לשלוט בהם כי אי אפשר כמובן לחסל אותם לגמרי. אחרי זה אנחנו פוגשים את 'בית הידידות' ואת 'חדר השיקויים של הקוסמת הלבנה' שפותרים בעיות. אפשר לקבל שם, למשל, שיקוי בעד חברים, שיקוי להקלה בעבודה במחשב וכדומה".

בחודשיים הבאים עובדים ב'מסע אל ההר' על גילוי של כישרונות. "אני עושה סדנה להורים כדי לזהות את כישרונות הילד. כך ההורים מתמקדים במה שהילד מוכשר בו ולא במה שהוא חלש או במה שההורים רוצים שהוא יהיה. זה משנה את השיח בבית ומוריד לחץ מההורים. אחרי שמזהים את הכישורים אנחנו מתחילים לעבוד עליהם. בהמשך המסע בונים את 'מפת האוצר שלי', שהיא מפת החוזק והכישרונות.

ד', תלמיד בכיתה ג', היה מאד מופנם והתעקש לשבת בכיתה כשהוא חובש כובע. הוריו העבירו אותו מבית ספר אחד לשני בחיפוש אחר דרך חינוך שונה ובכיתה החדשה לא היו לו חברים והוא היה חלש בלימודים. המרחב הכיתתי היה מאיים עבורו והכובע הגן עליו. המורה לא הבינה את זה כי היא הייתה ממוקדת מטרה. הוא הגיע אלי במסגרת קבוצה של ילדים עם קשיים חברתיים. התעקשתי להניח לו בעניין הכובע. התברר לי שהוא מעין גאון מהלך ומתעניין מאד בטיגריסים, זה עלה תוך כדי השיח החברתי וכשעבדנו על הכישרונות של כל אחד. התחלנו להבליט את החוזק והידע שלו. בסיום המסע הוא כתב: "המורה של המסע אל ההר את משמעותית בחיי כי תמיד את מקשיבה לרעיונות שלי. השפעת עליי בדמיון וביצירתיות ואני מרגיש שאת קשובה אליי". לאורך המסע הוא התחיל להרגיש יותר נינוח, הביטחון שלו התחזק כי הוא הבין שהוא יודע דברים שאחרים לא יודעים ואז הוא הוריד את הכובע. יש במסע גם חללית שאנחנו מגיעים אליה כדי לבחון את עצמנו מלמעלה, לצאת החוצה מעצמנו ולראות את הדברים ממקום אחר.

בסיום המסע, הקטע של ההגעה לפסגה הוא פחות חשוב כי מה שחשוב הוא המסע עצמו. הילדים לא עושים עניין מן ההגעה לפסגה. הם מקבלים בטקס את תעודת טיפוס ההרים ומי שרוצה ממשיך בטיפוס חדש להר אחר, הר למתקדמים. אני מתעדת את המסע וההורים באים ורואים את זה. מאחר ועובדים עם הדמיון אין דבר שהוא מדיד והדרך לבדוק את ההשפעה היא לבחון את התפקוד בבית הספר ובבית. מה שחשוב הוא שהמשולש הורה-ילד-מורה יהיה מאוזן, ההורים והמורה צריכים לדבר את השפה של הילד".

במרכז להעצמה אישית וחברתית לילדים, בני נוער והורים "המסע אל ההר" שייפתח בכפר האורנים בספטמבר הקרוב יהיו גם מסעות קבוצתיים בדמיון וגם מסעות אמיתיים. 

( צילום אינגריד מולר)

כתבות נוספות

משוגעים עליכם

גם על במת התיאטרון מצליח הצמד עמיר את סביון להפגין כשרון גדול בקומדיה המשובחת "משוגע עליה". משחק מעולה של כל הקאסט. שאפו.

חגיגה או הסתרה?

את האווירה החגיגית באירוע הגאווה העירוני העכירו טענות מצד עיתונאי הארץ וחברי סיעת מודיעין חופשית, שטענו כי המשטרה הורתה להסתיר את האירוע מהעוברים ברחוב וכי העירייה לא פרסמה מספיק את האירוע, מה שהביא למיעוט משתתפים • העובדות: פריסת בד אטום מאחורי בימת ההופעות היא אחת מהדרישות לקיום אירועים המוניים, והעירייה פרסמה את האירוע בשלטי חוצות ובפלטפורמות הדיגיטליות

משוגעים עליכם

גם על במת התיאטרון מצליח הצמד עמיר את סביון להפגין כשרון גדול בקומדיה המשובחת "משוגע עליה". משחק מעולה של כל הקאסט. שאפו.

המשך קריאה »

חגיגה או הסתרה?

את האווירה החגיגית באירוע הגאווה העירוני העכירו טענות מצד עיתונאי הארץ וחברי סיעת מודיעין חופשית, שטענו כי המשטרה הורתה להסתיר את האירוע מהעוברים ברחוב וכי העירייה לא פרסמה מספיק את האירוע, מה שהביא למיעוט משתתפים • העובדות: פריסת בד אטום מאחורי בימת ההופעות היא אחת מהדרישות לקיום אירועים המוניים, והעירייה פרסמה את האירוע בשלטי חוצות ובפלטפורמות הדיגיטליות

המשך קריאה »