שכחתם מי עוד נמצא בקופסה עם ה"סרדינים" הדחוסים

ערן קמינסקי

השבוע השביתו ועדי ההורים היישובים את הלימודים במאות בתי ספר יסודיים בלמעלה מחמישים ישובים ברחבי הארץ, זאת כחלק מ"מחאת הסרדינים" – המאבק המתמשך נגד מצב הצפיפות בכיתות. כזכור, כבר ב-2008 המליצה ועדת שמחון להציב תו תקן של לא יותר מ-32 תלמידים בכיתה, אולם ההמלצות לא יושמו למרות הבטחות הממשלה. בשבועות האחרונים החריף פורום וועדי ההורים את המאבק המתוקשר וכלי התקשורת מלאו בסיפורי התלמידים והוריהם על חוויית הלימוד בכיתה צפופה.

מי שנותרו מעט בצל הם דווקא המורים, אשר מנסים בתנאים כמעט בלתי אפשריים להעביר את החומר לכיתה של קרוב לארבעים תלמידים, ובמקביל גם לחוש את התלמידים ומצבם. בשורות הבאות נביא את תחושות המורים מול הצפיפות הפיזית, הקושי לנהל שיעור ורמת השחיקה והתסכול שמביאה איתה הסיטואציה.

פנינו לעירייה בבקשה לראיין מספר מורים, אולם לא זכינו לשיתוף פעולה ולכן המורים המצוטטים בכתבה עושים זאת בעילום שם.

"בחרתי ללמד, לא להיות רס"רית"

א', מורה ותיקה באחד מבתי הספר היסודיים בעיר, מספרת כי במהלך העשור האחרון היא מוצאת את עצמה מפתחת תסכול עמוק מול המצב.

"בגילאים צעירים הקושי בכיתה צפופה הוא בהגעה לכל ילד. אני מחנכת בכיתות א'-ב' ואנחנו מדברים על שלב של רכישת מיומנות הכתיבה והקריאה. זה הבסיס של הפירמידה. לכל אחד מהילדים יש את קצב ההתקדמות שלו וככל שיש יותר ילדים בכיתה הזמן שאני יכולה להקדיש לכל אחד מהם מצטמצם. בשעות החופשיות שלי אני לוקחת תלמידים באופן פרטני כי לא הספקתי להגיע אליהם במהלך השיעור, אבל לא כל מורה רוצה ומוכן לעשות זאת והפערים הולכים וגדלים".

תמיד הרגשת כך?

"כשנכנסתי למערכת הייתי בת 25, די תמימה. האמנתי שכשאכנס לכיתה הילדים יהיו ממושמעים בלי שאצטרך להתאמץ. שכשאבקש משהו מתוקף סמכותי כמורה ילד בן שש לא יגיד לי 'לא רוצה'. וכל שנה אני שואלת קושיות: האם הבעיה היא בילדי האייפון חסרי הגבולות שהם שיקוף של תרבות אינסטנט או שהבעיה היא בחוסר התאמת מערכת החינוך לילדים. מערכת החינוך עשתה כל מיני שינויים במהלך השנים, שינויים שאמורים להתאים את הלימוד לדור הנוכחי. אבל רק דבר אחד הם שכחו וזה להוריד את מספר התלמידים בכיתה. למען האמת, מאסתי בתפקיד השוטרת מהסיבה הפשוטה – אם הייתי רוצה להתעסק שבעים אחוז מהזמן בהסדרת המשמעת, הייתי הולכת להיות פקחית תנועה. בחרתי ללמד! משימה כל כך פשוטה שהפכה אותי בן רגע גם לרס"רית, גם למזכירה, גם לאמא, גם למפיקת אירועים, גם למגשרת, גם לפסיכולוגית, גם לאשת מחשבים והיד עוד נטויה. שרי חינוך מתחלפים יותר מדי, וכל אחד מנסה להנהיג חוק אחר עד שמגיע הבא אחריו ומשנה".

מהו לדעתך המצב האידאלי עבור מורה?
"אני רוצה סוף סוף להגשים את החלום להיכנס לכיתה שגודלה יהיה גדול פי שתיים, כדי שאוכל לאפשר לילדים לעזוב את הכיסא הצהוב הזה שלא השתנה מאז שהייתי ילדה ולשכב על הפוף כשהם אוחזים ספר ביד. לצערי אין לי מקום בכיתה. אני רוצה להכין פינות יצירה מרווחות ולא להכניס כרטיסיות עבודה ומשחקים לניילונים צפופים בלי היכולת להתנועע ממקום למקום. אני רוצה ללמד את הילדים בכיתה דרך המחשב האישי שלהם. אני עדיין רוצה ללמד ומאמינה שזה אפשרי בדיוק כמו שהאמנתי כשהייתי בת 25. רק צריך לשנות דברים כדי שזה יקרה".

רבע שעה להקריא שמות

ד', מורה למתמטיקה בכיתה ז' במודיעין, מספר אף הוא על הקושי לשלוט בכיתה ולנהל שיעור, ועל תופעות הלוואי שמביא עימו מספר התלמידים הגדול בכיתה.

"אצלנו יש כיתות של יותר מ-35 תלמידים. הצפיפות נוראית. לפעמים אין מקום לכסא ושולחן למורה. קשה למורה בכיתות גדולות להתרכז ולשמור על הריכוז של התלמידים. קשה במיוחד להגיע לכל תלמיד בכיתה ולהשקיע יותר בתלמידים החלשים, שהמערכת פשוט מפספסת אותם. יש כל כך הרבה הסחות דעת כך ש-15 הדקות הראשונות של השיעור מתבזבזות על להביא שולחנות וכיסאות מבחוץ, להקריא שמות. המורה מתקשה להשתלט על הרעש ושיעור של 45 דקות מצטמצם ל-25. לוקח הרבה זמן עד שהם מתיישבים אחרי ההפסקה. אין הרבה מרווח ביניהם, וכל הזמן יש מריבות על המרחב. אין כמעט שיעור שעובר בלי תלונות על תלמידים שנוגעים ודוחפים אחד את השני או דורכים על הילקוט. הדרך לאלימות היא קצרה מאוד".

המצב משתפר לדעתך או מורע?

"בשנה שעברה היו לי ארבעים ילדים בכיתות ז' וההוראה שם הייתה כמעט בלתי אפשרית. כדי שהכיתה תתפקד ותלמד, המורה צריכה לתת מענה לצרכים של כל אחד מהתלמידים. צריך לפענח שפת גוף, לזהות מצוקה בלי שיגידו מלה, לעודד ילדים חלשים בלי להפסיק את השיעור. וכאשר מורה אחת מנסה להתמודד עם כל הדרישות האלה – התוצאה בדרך כלל היא תסכול גדול ו'לקוחות' לא מרוצים. זו יכולה להיות המורה הטובה בעולם – היא לא תוכל להגיע לכל הילדים".

"ארץ גזירה"

מסתבר שצפיפות בכיתות היא "עונש" שמשום מה נוחת באופן לא שוויוני על המורים. "ללמד בכיתות צפופות זה כמו להישלח לארץ-גזירה", אומר ד'. "בדרך כלל המנהל שולח לכיתות האלה מורים חדשים, חסרי מעמד בתוך בית הספר, או כאלה שהם כבר תשושים ואין מהם ציפיות. הילדים מזהים את מצוקת המורים האלה והרעש והאלימות רק גוברים. הילדים נפגעים בכך פעמיים: הם גם לומדים בכיתות צפופות שאי אפשר ללמוד בהן, וגם מקבלים את המורים הפחות טובים".

 

"ללמד בכיתות צפופות זה כמו להישלח לארץ-גזירה" (צילום פרטי)

סלח לי אבל זה נשמע איום ונורא…

"בתנאים כאלה אי-אפשר ללמד. עבור התלמידים המוכשרים הקצב איטי, הם משתעממים ומתחילים להפריע, ולתלמידים החלשים קשה מדי. התוצאה היא שאנשי ההוראה לא מצליחים לחנך. בבתי הספר היסודיים יש ציפייה ליחס אימהי, וגם התלמידים בחטיבות הביניים רוצים שיזהו אותם, הם לא רוצים להיות חלק ממסה גדולה. בפועל זה לא קורה, המורים מתוסכלים, מסיימים יום עבודה שחוקים, עייפים, ונכנסים למחרת לכיתה עם אותם רגשות".

"לא יכולה לשבת בגלל שצפוף"

ה' היא מורה חדשה יחסית, המלמדת ביולוגיה באחד מתיכוני העיר לאחר שעשתה הסבה להוראה. היא מספרת על כיתות זעירות, "מפעל" הבגרויות ועל הקושי הגדול לסייע לתלמידים שמתקשים.

"בכל שנה יש לי שתיים או שלוש כיתות עם 37-40 תלמידים. הקושי הוא קודם כל ברמה הפיזית. בכל כיתה יש כמה תלמידים שחייבים לשבת לבד בגלל בעיות קשב וריכוז וכולי. זה פשוט חובה עבורם וזה בלתי אפשרי. אי אפשר להכניס מספיק שולחנות ולפעמים תלמידים יושבים מאחורי. אני אף פעם לא יכולה לשבת ואני מורה שאוהבת 'לטייל'. הכיתות אצלנו מאוד קטנות והקטע הפיזי הוא בלתי נסבל. גם תמיד מטונף כי התלמידים אוכלים בכיתות במהלך ההפסקות ואחר כך צריך לבזבז חמש או עשר דקות בניקיונות. לוקח לי בערך חצי שנה לזכור את השמות של כולם. זה מאוד בעייתי. לוקח זמן להתניע את השיעור וההתארגנות מאוד בעייתית".

את מצליחה להגיע אל כל תלמיד?

"לא מצליחים להגיע לכולם. זה בלתי אפשרי. אני מכריחה את עצמי להגיע אל המתקשים, אבל כשמורה לוקח על עצמו את החלשים יותר בזמנו הפרטי, מי שנפגע בסוף הם אלו ש'בסדר'. יש המון מבחנים במהלך השנה, כך שאני מצליחה לאתר את החלשים יותר. על לבדוק שכולם הכינו שיעורים אין בכלל על מה לדבר".

ואל התלמידים שמתקשים מבחינה רגשית, אפשר להגיע?

"אני חייבת לקלוט את מי שקשה לו. לרוב זה מאוד ברור, רואים שהציונים נופלים או שהתלמיד לא מגיע לשיעור. מה אני יכולה לעשות עם זה? מעט מאוד. מתייעצים עם המחנכת והיועצת, אבל זה עדיין קשה. כשאני מלמדת כיתות אתגר אני מסרבת לקבל יותר מחמישה עשר תלמידים".

כמה שוחק ומתסכל המצב עבור המורים?

"זה קשה מנטאלית, בעיקר מתסכל. אם אנחנו מפספסים אז יש כלפינו טענות, בצדק או שלא. היום יש גם יותר ויותר תלמידים עם צרכים מיוחדים וחייבים לתת עליהם משוב. השנה אחת המורות אצלנו פשוט התפרקה לגמרי. זה שוחק ובשלב כלשהו אני מרגישה שאני כבר לא יכולה להיות מורה מקצועית בגלל שעסוקה כל הזמן בדברים מסביב".

בתמונה: ההפגנה האחרונה של תלמידי אסיף במודיעין.  (צילום פרטי)

2015-07-01 01:00:00
2015-07-01 01:00:00

כתבות נוספות

מוניות השירות יגיעו לעיר?

משרד התחבורה מקדם תכנית שתאפשר לרשויות כמו מודיעין להפעיל את השירות באמצעות מפעילים שייבחרו במכרז, כאשר השירות צפוי לפעול גם בשבתות • אור גרינפלד: "אין ספק שהפיתרון הנכון הוא להעביר את הסמכויות לידי הרשויות המקומיות"

הדרך לגימלים קלה יותר

לאחר שנים של תלונות מצד חיילי מודיעין על השירות הלקוי לו הם זוכים בסניף ביקורופא המקומי, מסתמן כי עידן חדש בפתח: הסניף יוגדל, שעות הפעילות יורחבו ותתאפשר הזמנת תור מראש

מוניות השירות יגיעו לעיר?

משרד התחבורה מקדם תכנית שתאפשר לרשויות כמו מודיעין להפעיל את השירות באמצעות מפעילים שייבחרו במכרז, כאשר השירות צפוי לפעול גם בשבתות • אור גרינפלד: "אין ספק שהפיתרון הנכון הוא להעביר את הסמכויות לידי הרשויות המקומיות"

המשך קריאה »

הדרך לגימלים קלה יותר

לאחר שנים של תלונות מצד חיילי מודיעין על השירות הלקוי לו הם זוכים בסניף ביקורופא המקומי, מסתמן כי עידן חדש בפתח: הסניף יוגדל, שעות הפעילות יורחבו ותתאפשר הזמנת תור מראש

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך