"מדי שנה כ-100 ילדים מתאבדים בעקבות חרם שעברו. זה למעשה ארבע כיתות מלאות של ילדים", כך אומר השבוע הראל מלאנקר, תושב העיר שלקח על עצמו, ביחד עם ניקה זימון, אף היא תושבת העיר, להילחם בתופעת החרם החברתי בקרב ילדים.
בתור מאמן כדורסל ומורה מחליף בבתי ספר, מלאנקר ראה לא פעם את הכאב של הילדים המנודים, הלא מקובלים, אלה שבסוף קוראים לעשות עליהם חרם. "אותם ילדים הולכים לבית ספר בתחושת בדידות גדולה והרבה כאב", אומר מלאנקר, "ונותרים לבד במהלך כל יום הלימודים. ולא, לא תמיד תוכלו לזהות את זה אצל הילדים שלכם. ולא, הם לא יגידו למורה ולא יגידו להורים ולפעמים ידברו רק עם אדם אחד, במקרה הטוב, זה שהם ראו בו אחד שלא ישפוט. אחד שלא יכעס ולא ייתן את דעתו לפתרון הבעיה, אלא אחד שיהיה שם רק להקשיב".
מלאנקר הוא מאמן כדורסל ומאלף כלבים, ויחד עם השותפה שלו ניקה, מורה לאנגלית ומאלפת כלבים גם היא, החליטו לצאת בפרויקט מיוחד לאתר את אותם ילדים ולהיות האוזן הקשבת שלהם. "שנינו עברנו מקרה דומה של חרם בילדות, ובגלל שהמקרה השאיר חוויה לא נעימה הדבר היחיד שנרצה הוא שאף ילד לא יעבור את אותה החוויה אף פעם. לכן החלטנו לצאת בפרויקט מיוחד. כן, אנחנו יודעים שילדים לא ייפתחו בפנינו כל כך מהר, אבל אנחנו נמצא את הדרך להגיע אליהם, לתת להם במה, ובעיקר לתת להם את הבטחון שלו הם כל כך זקוקים".
ואיך עושים את זה?
"המטרה שלנו היא להעצים אותם באמצעות שילובם בתהליכי אילוף ועבודה עם כלבים במסגרת הפנסיון שלנו. תהיו בטוחים שיש עוד המון דרכים. לכל ילד/ילדה דרך ייחודית שבה נתחיל את התהליך. בסוף התהליך נבקר בבית ספרו של אותו ילד ושם הקסם יתחיל".
ומה הקשר לכלבים?
"באמצעות הכלבים הילדים לומדים להעריך את עצמם מחדש. אחרי שהילד יודע לגשת לכלב ולהיות איתו בתקשורת טובה, הוא מבין שיש מישהו שצריך אותו. זאת המשמעות שהילד מקבל, שהוא לא סתם בעולם. אחרי התהליך הזה נחכה לתחילת הלימודים, ניצור קשר עם ההורים והמורה ונבקש להגיע להפסקה פעילה. נגיע עם שניים-שלושה כלבים והילדים יהיו העוזרים שלנו. מספיק שילד אחד או שניים יתלהבו ממה שהם יעשו, והילד כבר לא ירגיש לבד".
הראל וניקה הם בעלי פנסיון כלבים שנקרא "דאץ' באדי" בשכונת מוריה במודיעין, אותו הם פתחו בתחילת החודש. "הילדים יגיעו לפנסיון כדי שיהיו הכי מוכנים למה שיפול עליהם בבית הספר", מסביר הראל. "הכל נעשה בהתנדבות מלאה. אני אפילו נוסע למקומות רחוקים כדי לעזור אם מבקשים ממני".
ספר על חוויית החרם שלך.
"גם אני וגם השותפה שלי חווינו חרם בבית הספר. אני אישית עזבתי את בית הספר בכיתה ז' בגלל החרם, וגם השותפה שלי חוותה חרם שלא דיברו איתה וקיללו אותה. הייתי ילד מאוד שקט, מלא ושחור. הילדים לקחו את כל הדברים האלה ואמרו 'איתו לא נדבר'. זה משהו שאתה הולך איתו שנים קדימה. אתה מרגיש לא שייך. היו קוראים לי 'יא שמן', 'יא שחור', 'יא הודי'. כל הדברים שיגרמו לילד להיעלב קשות ולהגיד 'אני לא רוצה לחיות'. ואז הגיע בן אדם שנתן לי משמעות בעזרת הכדורסל. אני יכול להגיד שהוא הציל לי את החיים בזה שהוא היה שם ותמך בי. אנחנו רוצים להראות לילדים שאנחנו תומכים בהם ועושים את זה כדי שילדים יוכלו ללכת ולהרגיש שהם טובים במשהו ושכיף להם. בזכותו התחלתי לשחק כדורסל והגעתי לליגה הלאומית. הוא פשוט היה שם והאמין בי. אלה הדברים שאני מנסה להגיד לילדים האלה – שהם חשובים. ברגע שפתחנו את הפנסיון הבנו שיש כאן משהו מעבר. הרגשנו כמה הכלבים נותנים לנו משמעות, ואנחנו רוצים שגם הילדים יחוו את זה".