דנה אבירם ממודיעין, סופרת ילדים ונוער שמוציאה כעת לאור את ספרה ה-14, עובדת סוציאלית ובעלת החברה ״זהירים ברשת״, עובדת במשך שנים רבות בבתי הספר למען העלאת מוגנות ברשת והעמקת מיומנויות חברתיות, אבל עם פרוץ המלחמה היא הבינה שנדרש מענה מסוג אחר.

לאחר שהבינה כי נדרשים תכנים רלוונטיים למלחמה, היא מספרת כי פיתחה שלושה סוגי תכנים: "פיתחנו סדנאות חוסן, שלקחו אותם בתי ספר שלמים מכיתות א' עד ו', בהן באמצעות בובות ומשחקים עם הילדים חושפים את איך שהם מרגישים מבחינה רגשית וחברתית במלחמה. עבדנו עם הילדים דרך קלפים של חוזקות על חיזוק קשרים חברתיים ושיתוף ברגשות. פתאום ילדים גילו שהם לא היחידים שמרגישים פחד מאוד גדול ורוצים לחזור למיטת ההורים, והם לא היחידים שהאחים שלהם מרגיזים אותם יותר, וקשה להם יותר בלילה מאז המלחמה. לנו כמבוגרים מאוד ברור שזה חלק מהדברים שקורים, אבל לילדים זה לא ברור והם צריכים לדעת שזה בסדר. לנרמל להם את זה. ילדים לא תמיד חושפים חולשה, הם צריכים את החיבור הזה".

כמו המבוגרים מבינינו, גם הילדים נחשפו עם פרוץ המלחמה ל"מבול" של סרטוני זוועה. "אני יכולה להגיד שממש היינו צריכים לפרט למה לא לצפות ב'פורנו מלחמה'. קיימת סקרנות וקיים צורך בשליטה, וזה טבעי. הסרטונים האלה הוצפו בטיקטוק  ותמיד מישהו מילדי הכיתה שולח סרטונים לווטסאפ הכיתתי וילדים נחשפו. זה הפך להיות  'מי גיבור ויכול לבוא לראות', ובאמת יש מי שהתמכר לזה. גם הנטייה הטבעית שלנו היא להפיץ הלאה, ובכך אנחנו פוגעים פעמיים, פעם אחת בעצמנו ופעם נוספת בכל מי שמסביבנו".

איזה נזקים ראיתם בקרב הילדים?

"כבר ידוע ממחקרים שצפייה בסרטוני הזוועות עלולים לגרום לתופעות של פוסט טראומה, קושי בשינה בלילות, חרדות קשות. יש ילדים שחזרו לישון במיטות ההורים, יש ילדים שחזרו להרטיב, רגסיות, תוקפנות, הסתגרויות. לילדים אין פסרפקטיבה של זמן ומרחק, והם יכולים לפתח רמת חרדה מאוד גבוהה שכל רגע מישהו עלול לפרוץ את הדלת. לכן המבוגר צריך לבוא ולתת את המידע וההסברים האלה, כדי להחזיר לילד את תחושת הביטחון. ילד שראה סרטון מפנים את הדברים ונשאר עם הפחדים, ואף אחד לא עוזר לו עם זה. אחרי העבודה איתנו פתאום היה ברור להם למה אסור לראות ולהפיץ את הסרטונים".

רובד נוסף של המלחמה בו פעלה אבירם הוא ילדי המפונים. "קיבלנו פניות מבתי ספר שהגיעו אליהם ילדי מפונים", היא מספרת, "ופיתחנו סדנאות שנקראות 'חיבורים', שהמטרה שלהן היא לתת לגיטימציה לתהליכים שקורים, גם לילדים המפונים וגם לאלה שקולטים אותם. מצאנו פתיחות מאוד רבה וילדים שקלטו את המפונים בצורה מאוד חמה ופתוחה, אבל לא תמיד לכולם זה היה קל. לחלק מהם זה לקח יותר זמן ולחלק פחות. נתנו לשני הצדדים לגיטימציה לתהליך של הקליטה. מצאנו סיפורים מאוד שונים, החל ממישהי שאמרה 'יש לי פה חברות יותר טובות מהבית', או ילד שאמר 'אני לא עד הסוף פה'. עזרנו עם הנושא של מיומנויות חברתיות, לראות את הדומה בינינו, לחזק קשר עין, ללמוד איך אני מצטרף לקבוצה, מתוך רצון להפוך את הכיתה למקום יותר פתוח ומקבל רגשית".