מאז פרוץ המלחמה ידעה מדינת ישראל כמות הרוגים שלא הכרנו מאז מלחמת יום כיפור, ולכל אחד מאיתנו נכנסו היישר אל הלב חלק מהם. מי שלקחו את העניין צעד אחד קדימה הם תלמידי תיכון ברנקו וייס במודיעין, שסיימו לאחרונה פרויקט מרגש במיוחד בו למדו להכיר חלק מהנופלים.
במסגרת הפרויקט בחרו כל זוג תלמידים נופל אחד וכתבו עליו עבודת גמר, ובמסגרת המחקר אודותיו אף ביקרו את המשפחות השכולות. דבירה קוורידט, מורה ללשון בתיכון המודיעיני, הובילה את הפרויקט שנערך בשכבת י"א. "זאת הייתה שנה מאוד מאוד קשה לכולם", היא מספרת, "לי ברמה האישית היה קונפליקט מאוד גדול בין מצד אחד החשיבות לתת לתלמידים שגרה ויציבות, לבין החוויה שזאת אשליה ובעצם אין שום יציבות. יום אחד נכנסתי לשיעור, זה היה יום אחרי אסון קריסת המבנים שבו נהרגו 11 חיילים. ניהלתי שיחה על זה עם התלמידים ושאלתי אותם אם יש להם דמות מתוך הנופלים שנגעה בהם במיוחד. תוך כדי השיעור הם שוטטו בטלפון וחיפשו. ראיתי שיש נופלים שנגעו בהם במיוחד והם התחברו אליהם".
עבור אחת התלמידות, אלכס פלד, הייתה זו דמותו של החייל שנפל סדריק גרין, בנם של עובדים זרים שהתגייס למרות כל הקשיים שחוותה משפחתו, שנגעה בה במיוחד. "התחלנו לחפש את הכתובת של המשפחה", מספרת דבירה, "והיא נסעה לנחם אותם בשבעה. ראיתי שיש לזה הד ושגם שאר התלמידים מחפשים להתחבר ולראות איך הם מבקרים את המשפחות. החלטתי להפוך את זה לדבר מובנה בתוך העבודה ולאפשר לתלמידים לעבוד על זה. חילקנו את הכיתה לזוגות וכל זוג בחר נופל מהמלחמה שהוא רוצה יותר ללמוד עליו. המטרה הייתה להנגיש את אותה דמות לכיתה, ולחשוב מה אנחנו לוקחים מאותה דמות".
דבירה הציעה מבנה בסיסי של מצגת שכללה פרטים טכניים על הנופל, קורות חייו, נסיבות מותו ומה למדנו ממנו, ואת המצגת התלמידים הציגו בכיתה. "כל זוג הציג בפני הכיתה את המצגת", מספרת דבירה, "וכל זוג יצר קשר עם המשפחה. בנוסף, הם יצרו מגנט עם מסר ותמונה של הנופל. החלטנו גם לכתוב מכתב למשפחות ופנינו אליהן בבקשה לפגוש אותן. רוב המשפחות מאוד רצו לפגוש את התלמידים, והזוגות נסעו למקומות שונים בארץ כדי לפגוש אותם. וככה התלמידים יכלו בגוף ראשון להציג את המצגות, להקריא את המכתב, להביא את המגנט ביד ולספר על התהליך. זה היה מאוד מרגש, מאוד כואב ומאוד משמעותי".
ואיך היו המפגשים עם המשפחות השכולות?
"אני לא יכולה לתאר לך את ההודעות שקיבלתי מהמשפחות. הם אמרו 'איך חשבתם עלינו ואיך ריגשתם אותנו'. הם פתחו לנו את הדלת והיה להם רצון גדול לשתף, להתחבר ולספר. הם ישבו איתנו, הראו לנו אלבומים ותמונות. זה היה ממש מצמרר ומדהים. הם רוצים את המפגש, רוצים שיזכרו ורוצים לספר עוד על הנופלים ולפתוח את הדלת. זה לא מובן מאליו כשהאבל כל כך טרי לשבת עם אנשים שאתה לא מכיר ולספר על הילד שלך שנפל".
תשעת הנופלים שעליהם התלמידים עשו עבודת גמר הם: רס"ל סדריק גרין; אל"מ אסף חממי; רב"ט נועה מרציאנו, התצפיתנית ממודיעין שנרצחה בשבי; סמ"ר עדי ליאון, תלמיד ברנקו וייס לשעבר; סמ"ר עדי דנן; גילי אדר, תושבת לפיד שנרצחה בפסטיבל הנובה; הפרמדיקית עמית מן שנרצחה בקיבוץ בארי; סמל שירה שוחט ממודיעין; ורס"ל יונתן סביצקי, אף הוא תושב מודיעין.
"שמתי תמונה שלו בחדר"
כאמור, לא רק עבור המשפחות היה מדובר בחוויה עוצמתית ומרגשת, והשבוע סיפרו כמה מהתלמידים שהשתתפו בפרויקט עד כמה הוא היה משמעותי עבורם.
"זה היה ביום שאחרי אסון המבנים", סיפרה אלכס פלד, אחת התלמידות, "דבירה הגיעה לבית הספר והיה מאוד קשה ללמוד ביום כזה. חשבנו שבמקום לעשות עבודה רגילה נעשה פרויקט הנצחה. אני קראתי את הסיפור של סדריק גרין, אחד הנופלים שנולד בארץ לשני הורים פיליפינים עובדים זרים והיו לו חיים לא פשוטים בכלל. היה לו קשה מאוד, אבל הוא ממש בנה את עצמו מחדש ומצא את הדרך שלו. הוא התגייס לצבא אפילו שלא היה חייב ובנה לעצמו חיים. זה מאוד ריגש אותי בתור אחת שכל החיים היה לה נורא קשה עם מסגרות. ראיתי את כל מה שהוא עשה וזה דבר מדהים, והיה לי מאוד קשה לשמוע שהוא נפל".
למרות שתחילה ביקור המשפחות השכולות לא היה אמור להיות חלק מהפרויקט, פלד הצעירה התעקשה להגיע ולראות את הוריו של גרין. "מאוד רציתי ללכת לבקר את המשפחה", היא נזכרת, "זה לא היה חלק מהפרויקט בהתחלה, אבל בכל זאת נסעתי לשבעה בתל אביב. שאר התלמידים שמעו על זה וגם הם מאוד רצו ללכת לבקר את המשפחות, וככה זה נולד. לי זאת הייתה חוויה מאוד עוצמתית לבקר בשבעה. אז החלטתי לעזור לילדים אחרים לבקר את המשפחות השכולות, והלכתי איתם אל המשפחות של יונתן סביצקי וגילי אדר, שהם אנשים מקסימים".
על הביקור בשבעה של סדריק גרין היא מספרת: "בשבעה היו המון אנשים. דיברתי עם אשתו וסיפרתי לה עד כמה הסיפור שלו היה משמעותי בשבילי. היה לי קשה עם מסגרות ובזכותו כל התהיות שלי לגבי הצבא נעלמו. אני אתגייס לצבא ואעשה תפקיד משמעותי. גם היום, כשיש דברים קשים שקורים לי, אני אומרת לעצמי שהאיש המדהים היה עובר את זה. יש לי תמונה שלו בחדר שלי כדי שאוכל להיזכר בו בזמנים קשים".
איך היה לכם אצל שאר המשפחות?
"ביקרנו אצל המשפחה של יונתן סביצקי ממודיעין, דיברנו עם אימא שלו והיא בעיקר סיפרה עליו ועל איזה איש הוא היה. זה היה מאוד עוצמתי. בשבוע שעבר היינו אצל המשפחה של גילי אדר בלפיד. פגשנו את ההורים שלה ופשוט דיברנו איתם. הם סיפרו לנו על גילי, איזה בחורה היא הייתה ואיך כולם זוכרים אותה. רצינו לדעת עליה, עוד כדי לקחת אותה איתנו לחיים. אנחנו באמת לוקחים אותם איתנו להמשך חיים. כל אחד שעשה עבודה על נופל לקח איתו משהו ממנו שהכי נגע בו. אני כתבתי על סדריק ציטוט של אחת המורות שלו, שאמרה שהוא פשוט היה 'ילד חייכן עם גומות ולב טוב', ושעם כל הקשיים הצליח להיות שמח. זה הרבה יותר משמעותי לי מכל שאר הבגרויות. הרגשנו שזה עושה טוב למשפחות, הרגשתי שהם יצאו מחוזקים מכך שזוכרים אותם".
משתתפת נוספת בפרויקט הייתה תגל מלוקה הלוי, גם היא תלמידת י"א בתיכון, שעשתה את עבודת הגמר שלה על סמל עדי דנן מיבנה, שנפל בקרב בצפון הרצועה. "בכל התקופה של המלחמה יצא לי לשמוע המון שירים", היא מספרת, "ונתפס לי שיר לזכרו של עדי דנן. השיר תפס אותי ובדקתי מי הוא היה. מאוד התחברתי לסיפור שלו, ובדיוק באותו תזמון המורה לעברית באה עם הרעיון לעשות עבודה על החייל. אני החלטתי לעשות עליו ולקחנו את זה מעבר לפרויקט. לקחנו את זה באופן מאוד אישי. כתבתי למשפחה שלו מכתב מאוד ארוך ופגשתי אותם. הם היו מאוד חמודים ושמחו שבאנו. אני מרגישה שאני מכירה אותו ברמה הרבה יותר גבוהה מסתם עוד חייל שנפל".
לא חששת מהמפגש?
"המפגש עם המשפחה היה מאוד מרגש. מאוד חיכינו לזה. היו קצת חששות מאיך הם יקבלו אותנו, אבל זה הלך טוב. צחקנו איתם וראינו את החדר של עדי".
וברמה האישית, מה נתן לך הפרויקט?
"דבר ראשון, האמפתיה לאחר, לשים לב למישהו אחר. היה לי את הכבוד להנציח אותם ואת מה שהם עשו בחיים . המשפט של עדי שבחרתי הוא 'הניצחון כבר שלנו', משפט שהוא אמר לפני שהוא נהרג בנמ"ר עם עדי ליאון, בוגר בית הספר שלנו. אנחנו מנציחות אותו כמה שאנחנו יכולות, כדי שיראו איזה בן אדם הוא היה".
סתיו מזרחי, תלמידה נוספת שהשתתפה בפרויקט, בחרה להתעמק בדמותה של עמית מן, הפראמדיקית מקיבוץ בארי שטיפלה בפצועי הקיבוץ ממש עד לסוף המר. "שמעתי המון על עמית מן וראיתי אותה המון ברשתות החברתיות, ומאוד התחברתי לאופי שלה ואיך שהיא הייתה גיבורה. זה ממש ריגש אותי ורציתי ללכת לפגוש את אימא שלה ולדבר איתה. נסענו אליה לנתיבות וזה היה מרגש ממש ומאוד עוצמתי, עם המון רגשות מעורבים. זאת זכות להשתתף בפרויקט הזאת ולפגוש את המשפחות. אימא של עמית מאוד שמחה לפגוש אותנו, עשינו לה טוב".
מה למדת על עמית שלא ידעת?
"למדתי שהיא מאוד אהבה לשיר. אימא שלה הראתה לנו סרטונים שלה שרה וזה היה מאוד מרגש. למדתי ממנה לא לוותר גם כשנמצאים במקומות הכי נמוכים, להיות שם אחד בשביל השני למרות הקושי. לקחתי ממנה את המסירות שלה ואת זה שהיא הייתה שם בשביל האנשים שהיו במצוקה. אני חושבת על זה המון ביום-יום וזה מאוד מעסיק אותי. במכתב למשפחה שלה כתבנו שלמדנו המון על עמית, על המסירות שהייתה לה, וששאבנו ממנה השראה ושאנחנו מצטערות שזה מה קרה".