איתי פרי, תושב מודיעין בן 36 שנפל בהיתקלות בחאן יונס לפני כשנה, הפך לאחד מסמלי המלחמה כאשר לאחר מותו פורסמה תמונתו אוחז מחוייך בציור לב שציירו עבורו ילדיו הקטנים. כעת, ביוזמת חברי הילדות שלו שלמדו יחד איתו בתיכון מו"ר, מושק בבית הספר התיכון האקתון שנתי לזכרו.
ההאקתון החדש יתקיים מדי שנה בהשתתפות תלמידי שכבות י"א-י"ב בבית הספר, שיקבלו טעימה מאופן התנהלות תהליך הפיתוח בחברות טכנולוגיות, משלב הרעיון ועד ליישומו, בליווי אנשי מקצוע מהתעשייה. הפרויקט הנבחר יזכה במימון וליווי ליישומו. עוד סיפרו השבוע כי בכל שנה יעסוק ההאקתון בנושא שהיה קרוב לליבו של פרי, והאתגר בפניו יעמדו השנה המשתתפים יהיה בשיפור הנגישות לבילוי בים לבעלי מוגבלויות.
הילה פרי, אלמנתו של איתי, כתבה השבוע: "היית הרבה בחיים, והשארת המון מאחוריך. אחד הדברים שהכי אפיינו אותך היה הכישרון למצוא פתרון כמעט לכל בעיה מכאנית שפגשת. התשוקה שלך, בשילוב החברים הבלתי ניתנים לתיאור במילים, הובילו ליוזמה של האקתון לזכרך". עוד סיפרה השבוע כי "איתי היה מהנדס מכונות. ביום-יום שלו הוא היה מאוד הנדימן, כל דבר שלא הסתדר לו הוא היה מוצא פתרונות לבד ומתקן. קצת לפני שהוא נהרג הוא בנה מטבח בגינה. הוא היה מאוד עסוק בלמצוא פתרונות בעיקר מכניים לכל מיני דברים, ולכן החליטו לעשות פרויקט שהוא האקתון בבית הספר שבו הוא למד. איתי מאוד אהב את הים, הוא גם גלש ואהב ואהב לצלול. אני גם פיזיותרפיסטית, אז הנושא של נגישות גם התחבר אליי. החיבור של כל הדברים גרם להקמת הפרויקט. אנחנו מקווים שיהיה מוצלח. זאת הפעם הראשונה ואנחנו מתכננים להריץ את זה פעם בשנה. זה התחיל כשבית הספר יצר איתנו קשר כדי לחפש דרך מיוחדת להנציח אותו, התגלגל לרעיון הזה של ההאקתון, ועד עכשיו יש היענות מאוד יפה של מנחים ואנשים שרוצים לקחת חלק בזה".
"מי הרג את אבא?"
למודיעין הגיע פרי עם משפחתו בגיל 5, הוא למד כאמור בתיכון מו"ר והיה פעיל בשבט אופק של תנועת הצופים. בשנת 2006 התגייס פרי לגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, ובמהלך שירותו הצבאי הכיר את הילה דרך חברים משותפים. אחרי טיול בדרום אמריקה לאחר השחרור עברו השניים לגור יחד בבאר שבע, שם למד לתואר ראשון בהנדסת מכונות. השניים התחתנו ב-2015 והביאו לעולם את עידו, גיל ואורי הפעוטה.
לשירות המילואים נקרא פרי כבר ב-7 באוקטובר, ושירת כקשר מג"ד בגדוד 8111 בחטיבה 5. חודשיים מאוחר יותר, ב-10 בדצמבר, נפגע הכוח של פרי ממטען רב עוצמה. פרי נהרג במקום יחד עם ארבעה מחבריו לכוח. הוא הותיר אחריו את האלמנה הילה ושלושה ילדים.
על השנה המורכבת במיוחד שעברה עליה מאז נפילתו של איתי, סיפרה השבוע הילה: "ההתמודדות היא מאוד לא פשוטה. שילוב של ללמוד איך שורדים את היום-יום, להבין איך להתמודד עם האבל והשכול, ובלי התמיכה של בן הזוג שלך להתמודד עם הקשיים החדשים של הילדים סביב המוות של איתי. וכל זה עם תינוקת מאוד קטנה. זה להתמודד עם כל מה שמגיע מסביב. המשפחה שלי מאוד עוזרת לי, הם גרים במודיעין וההורים שלי הם סבא וסבתא מאוד דומיננטיים בחיים שלנו. גם המסגרות של הילדים היו מאוד תומכות, והקהילה במודיעין ששלחה לנו אוכל. עדיין יש בתי ספר ששולחים לנו פירות בכל שבוע, ויש מישהי ששמה לנו עוגה או חלה מחוץ לדלת בכל שבת. אנשים מאוד דואגים לנו. גם בעירייה כולם מאוד רוצים לעזור במה שאפשר, אבל בסוף ההתמודדות עם הכאב של הילדים ועם היום-יום, עם קושי מאוד גדול להחזיק את הכל ביחד, היא שלנו. אנחנו לומדים להתמודד, אנחנו לא באותו מקום שהיינו בו לפני שנה. אני מניחה שזה אף פעם לא מסתיים, אבל אנחנו עדיין לא בשלב שהתרגלנו לשכול".
איך הילדים מתמודדים עם האובדן?
"הגדול, בן שבע, זוכר אותו הכי טוב ולכן הכי קשה לו והוא מתמודד עם הכי הרבה רגשות. האמצעי, בן ארבע וחצי, הוא ילד שמח מטבעו וזה מגן עליו. לילדים יש מנגנוני הגנה חזקים וזה מגן עליהם. כבר בבוקר הראשון אמרנו את האמת, שאבא מת במלחמה ושהוא לא יחזור. יש המון התמודדות עם המון שאלות של הילדים, כמו 'מי הרג אותו?', 'אני רוצה להרוג את מי שהרג אותו', והרבה כעס עליו שיצא למלחמה".
ספרי קצת על איתי.
"קודם כל, הוא היה לב ענק, תמיד היה נעים איתו, תמיד ראה מה קורה מסביבו, תמיד ברוח טובה, בקלילות ובלי דרמות. בכל מקום שהוא הלך אליו אהבו אותו, התחברו אליו בלי מאמץ. היה לו קסם שהוא לא התכוון אליו. הוא היה אבא מדהים ובעיקר מה שעניין אותו היה להיות בבית. כשהילדה נולדה הוא היה המון בבית, טייל איתם והיה הרבה עם התינוקת. הוא מאוד אהב אנשים וגם בצבא תמיד היו מסביבו אנשים, עושים קפה עם הרבה צחוקים ושטויות. מסתבר שהוא גם היה חייל שמאוד סמכו עליו ומאוד העריכו אותו. היה לו הרבה אומץ והוא נתן לנו הרבה ביטחון שהכל בסדר".
חששת כשהוא יצא למילואים?
"למען האמת, לא ממש חששתי כשהוא יצא. לא הבנתי כמה זה אקראי שם וכמה אין מקום בטוח בעזה. אולי לא רציתי לדעת ולהבין. בנוסף, בהתחלה לא היה מסוכן כי הם עדיין לא נכנסו לעזה. הם נכנסו לעזה קצת לפני שהוא נהרג ולא הספקתי להבין שזה באמת מסוכן. באותה תקופה הייתה גם תחושה שזה הסוף, אחרי הפסקת האש. הייתי בשוק כשבאו להודיע לי. לא האמנתי שזה יכול היה לקרות".
את יודעת מה קרה שם?
"הם היו בפאתי חאן יונס, היה פיר מחוץ למבנה וכשהם נכנסו לתוכו המטען התפוצץ. כנראה הפעילו אותו מרחוק. לפני שהוא נהרג היינו בקשר. הוא יצא הביתה כמה פעמים, וגם הוא היה קצת חולה באמצע המילואים והיו לו כמה ימים בבית. דיברתי איתו בבוקר שבו הוא נהרג. היינו בקשר מהטלפון של המג"ד שלו. מה שקרה לו מאוד-מאוד תלוש ממי שהיה איתי. הוא לא היה בחור צבאי או מיליטנטי. הוא פשוט עשה את מה שצריך לעשות".
