רגע לאחר חגיגות ההעפלה ההיסטורית לליגה הלאומית בכדורגל נשים, התפנו השבוע השחקניות להסביר לנו מה סוד ההצלחה, על התגובות שמתחילות להשתנות ולמה כדאי לקברניטי הספורט במודיעין לחשב מסלול מחדש

(צילום: סחלבים)

אז עירוני מודיעין סוף סוף עלתה ליגה. כמובן שלא מדובר בקבוצת הבוגרים, כי אם בקבוצת הבוגרות. נקודה למחשבה עבור כל אותם אוהדים למודי אכזבות שפשוט בחרו במין הלא נכון.

לטובת החוששים ראוי לציין שזאת לא סנסציה או פוקס, מדובר בקבוצה שכבר קיבלה הזדמנות לעלות ליגה, יותר מפעם אחת, כולל בשנת פעילותה השנייה. הפעם הזאת היא בחרה לממש את זכותה. לפני שנתיים היא לא העפילה בגלל נקודה אחת שחסרה, בשנה שעברה היא פספסה עלייה על הפרש שערים, אבל חמש שנים אחרי שהוקמה חרש, כמו מעין יחידת קומנדו, אפשר להכריז בשעה טובה ומוצלחת על תחילת השלב השני. אמנם הקורונה הפריעה, אבל לא יותר מדי. אסא תל אביב עוד הובילה את הטבלה, אבל משחק העונה קרב במהירות ובדיוק כשהשופטת הכניסה את המשרוקית לפה, הגיעה ההוראה מסימן טוב לעצור מיד. אבל המקום השני מקבל כרטיס ללאומית, ובשורה התחתונה  – בשביל זה התכנסנו. נכון שהן חלמו לחגוג על הדשא ונאלצו להסתפק בהודעה לקונית בפקס, אבל בשנה הבאה, בלאומית, הן כבר יחלמו חלום חדש. ואם יהיה להן מזל, הגל השני יהיה ביציע. אולי גם השלישי והרביעי.

"זה באמת מרגש מאד", סיפרה השבוע צאלה הרי בת ה-31, שהייתה השנה מעוז ההגנה המודיעינית וסידרה לשוערת שלה חיים קלים. "הייתה עונה מאתגרת, כיפית, עם לחימה. ניצחנו, הצלחנו, עבדנו קשה. הרמנו את הרמה, ראינו עלייה מול העניים, אפשר היה להרגיש את זה בכל משחק. עולות ב"רבאק" מה שנקרא, חושבות רק על הניצחון".

"יש לנו קבוצה מדהימה. אימהות וסטודנטיות, נשים צעירות שעובדות, כולן משקיעות ומגיעות. ובשעות לא פשוטות. אימונים מתשע עד אחת עשרה בלילה, משחקים באמצע שבוע, כולן עוזבות הכל ובאות", מוסיפה יעל פטובי בת ה-38, שש קלאסית, קפטנית הקבוצה. "צריך לשאול את הבנות למה הן בחרו בי לקפטנית. אני שמחה על הבחירה, אני מניחה שהן רואות בי מישהי דומיננטית, ראויה. זאת הרגשה טובה לדעת שהבנות מעריכות. לעירוני מודיעין הצטרפתי בעונתה השנייה, עונת האליפות. אז הוחלט שלא לעלות ליגה. עכשיו השתפשפנו מספיק, אנחנו בהחלט יכולות לשחק בליגה הלאומית".

אושרת הופנר בת ה-34 היא מלכת השערים של הקבוצה בארבע השנים האחרונות, ומלכת שערי הליגה בשנתיים האחרונות. הופנר כבר חוררה מספיק רשתות בשביל שהן יהפכו מרשתות לסתם חוטים שאין ביניהם קשר. "הבנות מדהימות, קודם כל כבני אדם. אנחנו חברות מעבר לכדורגל. זה מייחד אותנו גם במגרש, אנחנו חברות ורואים את זה. יש לנו בנות עם ילדים, בנות שעובדות, כולן עוזבות הכל ובאות לשחק כדורגל. זאת משפחה אחת גדולה".

"העלייה הזאת היא שמחה כפולה", מספרת תמר דוויק, שמשחקת כדורגל גם בגיל 48. כשחקנית ומאמנת במועדון היא מסכמת כי "בפן האישי זה הישג נהדר, אבל מעבר לקבוצת הבוגרות יש עוד מאות ילדות ונערות שיכולות לקבל מההישג הזה השראה ותקווה להמשך. יש במועדון שדרה שלמה מלאה בילדות נהדרות, מכיתה ב' עד י'. אני רוצה שהן יסתכלו קדימה ויראו שיש להן לאן לשאוף. היו לי כבר כמה נערות שהלכו לקבוצות אחרות, ואני מאחלת להן בהצלחה, אבל אני לא רוצה שזה יקרה שוב. דור העתיד כבר כאן. אני רואה את התשוקה, את האהבה, את הכישרון. יש פה בנות שייכנסו לנעליים שלנו בעתיד הלא רחוק".

"תמר מביאה את הילדות למשחקים", מחזקת צאלה הרי. "הן רואות, מעודדות. רק בשבילן שווה להזיע עוד יותר, להגיע מעבר לקצה, שיראו שזה אפשרי, שנשים יכולות וצריכות לשחק כדורגל".

יעל, צאלה, תמר ואושרת הן חלוצות. על אף שמבחינה סמנטית יעל היא קשרית, צאלה בלמת, תמר עולה ויורדת, ורק אושרת באמת משחקת בשפיץ. יכול להיות שהכל מתחיל בלשון, שזאת פשוט בעיה מילולית. בכדורסל יש רכזת, סנטרית, בכדורגל אף אחד לא יודע אם אומרים בלמת, בלמית או בלמה. אז לא רוצים לשבור את הראש, אבל עובדה היא שכולן עסקו בילדותן בספורט אחר. הן אהבו כדורגל, הן ראו כדורגל, הן בעטו פה ושם בכדורגל, אבל הן לא היו כדורגלניות. אחת הייתה סייפת זוכת גביעים, שנייה שיחקה כדוריד, קפטנית שהובילה קבוצה, אחרת כדורעפנית עם שמונה שנים בלאומית, נוספת אתלטית, אלופת ירושלים בריצות קצרות. כדורגל? רק בהפסקות, הגדולות, אם הבנים לא עשו בעיות.

"אני סייפת במקור, כמעט כל חיי", מעידה על עצמה יעל פטובי. "שיחקתי כדורגל לא מקצועי, המשחק הזה תמיד היה חלק מחיי. רואה משחקים, הולכת לטדי, היה לי מנוי. בגיל 17 שיחקתי שלושה חודשים בהפועל ירושלים, אבל הייתי מתאמנת בסייף שלוש פעמים ביום וזה היה קשה לשלב. התחריתי באליפויות אירופה, אליפויות עולם, זכיתי בגביעים, הייתי ספורטאית מצטיינת. לפני ארבע שנים ראיתי כתבה באינטרנט, ממש במקרה, היה שם את הטלפון של אריאל (וינדר. המאמן), שלחתי לו הודעה והגעתי".

"ראיתי פוסט בפייסבוק", תמר מספרת סיפור דומה. "הייתי במשבר גיל הארבעים. כולן מסביבי התחילו לרוץ, לרכב על אופניים אבל לא התחברתי. זה שיעמם אותי, רציתי ספורט שהוא גם כיף. אני אוהבת כדורגל, רואה כדורגל, הילדים משחקים. כשראיתי בפייסבוק הזמנה להצטרף לקבוצה החלטתי ללכת על זה. בחיים לא שיחקתי באופן מקצועי. הייתי באתלטיקה, אלופת ירושלים בריצות קצרות. כן שיחקתי בהפסקות עם הבנים, והייתי יושבת עם אבא בימק"א, אבל לא הייתה אז אופציה של בת שתשחק כדורגל. בינתיים הפכתי לאימא, ליוויתי את הילדים, וזה התחיל לבעור בי".

קבוצת הנשים של עירוני מודיעין קמה לפני חמש שנים מפה לאוזן. חבר הביא חבר, למעשה חברה. אריאל וינדר הציע את שירותיו, כשכל מה שהוא ביקש בתמורה היו שחקניות. הן התאספו משומקום, באמצעות הרשת החברתית או מכוח השמועות, אבל אם קינן בתחילה הספק אם יהיו מספיק נשים, הרי שמהר מאד התברר שרבות וטובות רק חיכו לקריאה. עוד לפני שעירוני מודיעין עלתה ללאומית כבר מדובר היה בסיפור הצלחה, ואת ההוכחה מספקות אושרת וצאלה ששיחקו בכלל באסא תל אביב והחליטו לבוא דווקא לכאן. בדרך כלל עושים את הדרך החוצה, אבל אפשר ונוצר פה תקדים של ממש.

"זאת קבוצה ספורטיבית, קבוצתית. בקבוצות אחרות יש הרבה אגו, אני ואני ואני. הייתי רואה מהצד את עירוני מודיעין והייתי מקנאה. רציתי להיות במקום כזה", מספרת הרי שנזכרת בתחילת הדרך. "הייתי קפטנית אסא, אבל אריאל חיזר אחריי במשך שנתיים ולא וויתר. בזכות הקשר שנוצר במשחקים ומעבר, בסוף עשיתי את המעבר. בדיעבד, אני יכולה היום להגיד שזה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. החיבור, האווירה, אריאל המאמן, סבח שאין יושב ראש כמוהו. זו קבוצה שהפכה למשפחה".

"עוד כשהייתי באסא, התחברתי למקום הזה, תוך כדי המשחקים וביניהם", מוסיפה הופנר. "משהו משך אותי לפה. לא יכולתי לבחור טוב יותר, זה השתלם בגדול. כרגע אני גרה במרכז, קרוב לעבודה, אבל בעתיד אני בהחלט שוקלת לגדל במודיעין את הילדים שלי. זאת עיר מדהימה".

אבל לא רק לאושרת זה השתלם, יכול מאד להיות שלעירוני מודיעין זה השתלם אפילו יותר. אחרי הכל, שוב, מדובר במלכת השערים של הקבוצה בארבע השנים האחרונות, כמו גם מלכת שערי הליגה בשנתיים האחרונות. העובדה שהיא וקפטנית הקבוצה המתחרה החליטו להגיע לכאן, היא תעודת כבוד של עבודה נכונה.

"במודיעין מחבקים אותנו", היא מספרת. "אלי סבח הוא לא רק יושב ראש, הוא גם מגיע למשחקים, גם בחוץ, ומעודד. לנו בפרט הוא נותן ביטחון ותמיכה ענקית, ובכלל, לכדורגל הנשים במודיעין הוא נותן דחיפה אדירה".

ומה הלאה? צאלה כבר מסתכלת קדימה: "המטרה תמיד קדימה. אריאל דוחף אותנו לא לפחד לראות את הפסגה. אז שנה הבאה בלאומית? פלייאוף עליון ומשם צלחת. אנחנו תמיד באות לנצח".

כשגברים ישאירו את הילדים בבית וילכו לשחק כדורגל, נדע שהעולם השתנה. בינתיים הם סתם הולכים לשחק כדורגל, ולכו תדעו אם יש להם ילדים בכלל. אבל כשאישה הולכת לשחק כדורגל, סופרים לה ילדים ומציעים בעקיפין תזת נטישה. במקרה הטוב מתעניינים בה כאילו גילו מין חדש של קופי על. הכדורגל כל כך פרימיטיבי, שאפילו הג'ודו עקף אותו. מצד אחד הפלות, חניקות ובריחים, מצד שני ריקוד עם כדור על דשא. אז למה הרבה יותר נערות מעדיפות לשים חליפה מסורבלת ולא נעלי פקקים? לקברניטי הענף הפתרונים. ואם לא להם, אז לתמר.

"ממרום גילי, עם אג'נדה שוויונית מגדרית, החלטתי להוביל שינוי", היא מספרת. "בצעדים קטנים אמנם, אבל לפעמים הרבה צעדים קטנים מביאים אותך רחוק מאד. יצאתי לקורס מדריכות, סיימתי, ויחד עם אריאל העליתי את הרעיון להקים זרוע לבנות. לשמחתי אלי סבח הבין את הלהט שלי, ולא בושה להגיד את זה, גם את הפוטנציאל העסקי של דבר כזה. התחלנו שבע-שמונה בנות, עכשיו אנחנו מאה. אני עוברת בין בתי ספר, עושה ימי הפנינג. אני הולכת לתחרויות אתלטיקה, אוספת אחת-אחת. לאט-לאט מגיעות חברות של שמספרות "פתאום גילינו על הקבוצה", "רק עכשיו שמענו"., זה כיף, יש פידבק לתהליך שאנחנו עושים כאן. יש פה גרף עלייה ושינוי תפיסה".

"כשאני מספרת לאנשים שאני משחקת כדורגל זה כן גורם לחלק להרים גבה", צאלה מודה. "אבל יש גם סקרנות. מחייכים, אומרים "וואלה, מגניב", שואלים, מתעניינים".

"אין כזה דבר ספורט של נשים", מסכמת הופנר. "בלט, התעמלות, לא עושה לי את זה. כל ספורט הוא של נשים, ואני מתחברת לכדורגל. אחרי אליפות העולם בכדורגל לנשים שהייתה בשנה שעברה, כן עלתה המודעות, אבל אנחנו עדיין לא ארצות הברית ולא אירופה. לא ביחס, לא בחשיפה, לא בתקציבים. אני מרגישה שיפור, אבל זה רחוק מלהספיק".

"אני עובדת גם עם בנים", מחדדת תמר. "הם גדלו לזה, כולם הולכים לכדורגל. בשבילם זה מסלול טבעי. כשבת משחקת כדורגל זה בגלל שהיא ממש אוהבת את זה. היא צריכה לקום ולהגיד "אני אוהבת כדורגל". אז אולי זה מתחיל לזוז קצת, ואנחנו כבר לא בנקודה שהיינו. אם בהתחלה הרגשתי שלא מסתכלים עלינו, אז עכשיו עדיין לא מסתכלים, אבל כן מקשיבים. יש עוד דרך ארוכה לעשות. קם פה משהו, מתחילה להיווצר מאסה ושווה לתת עליה את הדעת. בארצות הברית כדורגל נשים יותר גדול מכדורגל גברים. אני חושבת שהעתיד של הכדורגל פה בעיר זה כדורגל נשים. יש פה פוטנציאל מאד גדול, וקבוצת הבוגרות היא הבסיס לכל התהליך הזה".