נטע ענבר-סבן ממכבים היא פסיכולוגית קלינית מזה למעלה מ-35 שנה. במהלך השנים היא כבר חשבה שראתה את הכל, אבל משבר הקורונה המתמשך הצליח להפתיע גם אותה. את תוצאות המשבר, בעיקר על בריאותנו הנפשית, היא מגוללת כעת בספרה החדש – מחול התודעה והנפש.
"עם החזרה לשגרה מסויימת של החיים לצד הקורונה, חשוב מאוד לשים לב לילדים ולבני הנוער שנשארים 'מתחת לרדאר'", סיפרה השבוע למודיעין NEWS. "חלקם מעט עצובים, חלקם עם התפרצויות זעם קשות, ואחרים התדרדרו מאוד בלימודים ומבחינה חברתית. הורים ומורים וסגל בית הספר צריכים לקבל הדרכה כיצד לאתר את הילדים והנוער שבסיכון, איך לגשת לילדה ולנערה ואיך לדבר עם הוריו של ילד או נער שסובלים. צריך לומר לילדי בתי הספר בכל הגילים שאם הם רואים או שומעים על חברה או חבר שסובלים, שרע להם או שהפסיקו לבוא למפגשים חברתיים, שיספרו על כך מיד להורים ולמורים. בני הנוער מודעים ויודעים לדווח על חבר או חברה שחותכים את פרקי ידיהם, ששוקעים לתוך עולם דמיוני ולעתים אכזרי באינטרנט או שהם עצובים או אלימים או שהחלו להרבות בשתייה חריפה. יש לעודד לספר להורים ולצוות בית הספר על ילדים אלה, כדי שאפשר יהיה לעזור להם".
שיטות הטיפול של ענבר-סבן נסמכות על תיאוריות פסיכואנליטיות (ובראשן התיאוריות של פרויד ושל יונג), על תיאוריות משפחתיות וחברתיות, כמו גם על טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. היא התנדבה במשך שנים בטיפול בעזרת שיטת ארגז החול בילדי שדרות, תחת יוזמתה והדרכתה של רינה פורת, פסיכולוגית קלינית וממקימי האגודה לטיפול בארגז חול בישראל, ובמהלך השנים אף פעם לא הפסיקה ללמוד: טיפול זוגי ומשפחתי, טיפול בטראומה, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, דמיון מודרך ועוד.
דרוש: מבוגר שיקשיב
בשנת 2019 יצא לאור ספרה הראשון – "פסיפס אנושי – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עם ישראל", וכאמור, בקרוב אמור לצאת לאור ספרה השני – "מחול התודעה והנפש – מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית" – שבו היא שמה דגש על תקופת הקורונה ועל השפעתה בתחומים רבים ומגוונים. לכל אורכו נע הספר בתנועה ספירלית קדימה ואחורה, החוצה ופנימה, ומציג שינויים בזמן, ברעיונות ובהיסטוריה של אנשים ושל חברות אנושיות, בין היתר באמצעות תיאוריות פסיכולוגיות, פיזיקליות, חברתיות וכלכליות, וגם כאלה הנוגעות לתקשורת המונים ולהתפתחותנו כעם ישראל. בספר מוצגים סיפורים אישיים הממחישים את תהליכי התפתחותנו, את הקשיים שאנו עוברים וגם את ההתגברות עליהם, והוא משמש מודל למציאת הדרכים לממש את עצמנו ולפתור מצוקות חיים שאנו נתקלים בהן.
כאמור, אחת הנקודות החשובות ביותר בתקופה זו מבחינת ענבר-סבן, היא תשומת הלב לילדים ולבני הנוער ופנייה לקבלת עזרה טיפולית מקצועית במקרה הצורך. "בכל מצב שבו החרדה, האלימות או ההתכנסות והעצב לא חולפים, יש לפנות מיידית לעזרה נפשית מקצועית", היא מדגישה. "ילדים ובני נוער המגיעים לטיפול אצלי בקליניקה מבקשים עזרה ומשוועים לה. הם שמחים לדבר על מצוקותיהם, גם אם בתחילה הם אינם מאמינים שאוכל לעזור להם. צריך מבוגר אחד שישמע את קולם ויעזור להם לקבל את העזרה הנחוצה להם. יחסית למה שהורגלנו בו, בקליניקות הטיפוליות הטיפולים קצרים ויש מקרים שבתוך מספר חודשים הילדים חוזרים לעצמם".
האם הטראומה כתוצאה מהקורונה תישאר בנפשם של הילדים ובני הנוער?
"עדיין לא ניתן לדעת זאת. הקליניקות הציבוריות והפרטיות לבריאות הנפש מוצפות, ורבים אינם מקבלים מענה מפאת ההצפה והדרישה לטיפול. נראה כי המצוקה ממשיכה לצוף אצל הילדים ובני הנוער, כמו גם אצל המורים, ויש לתת מענה לכך. יש לשקול מתן מענה מקצועי בתוך בתי הספר בצורה קבוצתית, ותוך הדרכת המורים ומתן מענה גם עבורם. בשנתיים מאז פרצה הקורונה לחיינו התמודדנו עם פחדים וחרדות, מהפכים ושינויים תמידיים. כל חיינו השתנו. מרחיצת ידיים קומפולסיבית לשמירת מרחק מבני משפחה וחברים, דרך סגרים הרמטיים יותר או פחות. עם החיסונים וההתרגלות למחלה ירדו מעט החרדות, וממצב של תפקוד תחת טראומה אנו מגששים את דרכנו לחזרה לתפקוד בצד המחלה".
לדבריה, המבוגרים פגשו את המחלה כשהם חזקים יותר בדרך כלל מילדיהם. "בגילנו כבר הספקנו לגבש כוחות אגו, התמודדות והסתגלות. לא הייתה לנו ברירה אלא לדאוג לילדים שלנו, להורים המבוגרים שלנו ולמקומות העבודה. ההכרח הביא אותנו לפתח במהירות הבזק מנגנוני התמודדות חדשים. הילדים, לעומת זאת, נקלעו לסגרים ולבידודים חוזרים, לניתוק מסבא וסבתא ולהתפוררות כל מסגרת תפקודית וחברתית שבה היו קודם לכן. משפחות הגיעו לאי-ספיקה רגשית, הורים חסרי אונים כעסו והענישו וקוצר רוח אפף את כולנו. הילדים, שבבת אחת נעלמו אורחות החיים שהיו רגילים להן, הגיבו במצוקה רגשית. חלקם סבלו מפחדים וחרדות ללכת לישון או להיפגש עם חברים או בני משפחה, התפקוד הלימודי ירד, וילדים שסובלים מקשיים כמו הפרעת קשב וריכוז נעלמו בתוך הזום הכיתתי ולא למדו במשך יותר משנה. הם כן התחברו לזום, אבל דעתם הוסחה והמורה לא הייתה יכולה לראות את זה".
עוד מדגישה ענבר-סבן כי המורים, שעבדו שעות קשות וארוכות כדי ללמד בדרך החדשה, הרגישו חסרי אונים ושחוקים. "הם רגילים להרגיש את הילדים, לראותם ולעזור להם, אך כל זה לא התאפשר עם הסגרים והבידודים. ילדים נכנסו לתוך חדרם והתחברו לרשתות החברתיות. לא היו גבולות שעוזרים להם למצוא את מקומם, לדעת מה יכולותיהם ומה למעלה מכוחותיהם. חלקם נכנסו לדיכאון ופיצו את עצמם במחשבות מגלומניות או בדמיונות, חלקם הגיבו בהפרעות אכילה קשות, בירידה בתפקוד, באלימות כלפי חברים ובני משפחה ובחוסר רצון לצאת לעולם שבחוץ. הייתה גם עלייה בפגיעה עצמית ובדיבור על חוסר הרצון לחיות. גם כאשר הופסקו הסגרים נמשכו הבידודים, והילדים שכבר חוו טראומה אחת חזרו שוב לבידוד רגע אחרי שיצאו ממנו, וכך העמיקה הטראומה. מצב זה של חוסר אונים, שאותו חשו הורים וילדים, מורים ומנהלי בתי ספר, מדריכים בתנועות הנוער ובחוגים, השפיע גם על הילדים שחשו כי האדמה נשמטת מתחת לרגליהם. כאמור, ניתן לעזור. חשוב לאתר את הילדים ובני הנוער הסובלים ממצוקה ולהביאם לטיפול נפשי. חשוב לא פחות לערוך התערבויות מקצועיות בבית הספר, כדי לעזור לאלה שסובלים אבל סבלם לא בולט".
