מישהו לרוץ איתו. על באמת

ערן קמינסקי

בימים אלה מצויין "חודש הפוסט טראומה" ובצירוף הצלחת סדרת הטלוויזיה "בשבילה גיבורים עפים" – לוחמינו המצויינים ופצועי הלב חוזרים למרכז ההתעניינות • במודיעין אפשר למצוא אותם בעיקר בקבוצת הריצה "רצים עם רמי", שמורידה את הלחץ מהנפש לאט אבל בטוח – קילומטר אחרי קילומטר

"באחד הימים הלכתי בקניון ופתאום נכנסתי לתוך הזייה ופשוט לא הבנתי איפה אני נמצא. רעידות בכל הגוף, דופק שמתפוצץ עוד שנייה, זיעה ותחושת מחנק. הדבר היחידי שאני זוכר זה המון מבטים שדבוקים לי בגב כאילו אני חייזר… ואיכשהו פתאום אני מתחת לזרם בשירותים, כל הבגדים ספוגים בזיעה ומים, בלי צבע בפנים. חזרתי הביתה מבויש ומאותו יום אני מפחד ללכת לבד למקומות ציבוריים. זה חלק קטן מאוד מרגע שאתה חווה כל כך הרבה ביום יום. פעם אחת אתה מלח הארץ ופעם אחת אתה הזייה אחת גדולה. אין סוף פעמים אני מתבודד ושואל את עצמי האם אני צריך את כל זה? למה דווקא לי?"

המונולוג הכואב הזה, אותו פירסם אחד ממשתתפי הפרויקט הייחודי "רצים עם רמי", מרים את המסך מעל הסבל והכאב הבלתי פוסקים אותם חווים לא מעט מחיילינו, הבחורים המצויינים ששלחנו לחזית ושכחנו לבדוק מה שלומם כאשר שבו מהקרב.

בימים אלה מצויין "חודש המודעות לפוסט טראומה", במקביל לשידורה של סדרת הטלוויזיה המצליחה "בשבילה גיבורים עפים", שמביאה לפריים טיים את סיפורם של אותם חיילים שלא השאירו את זירת הקרב והחוויות שעברו מאחוריהם. אותן חוויות קשות נותרו עימם, פרצו החוצה ממעמקי התת מודע והשפיעו ומשפיעות עד היום על האופן בו הם חיים את חייהם.

לפני מספר חודשים החלה לפעול במודיעין קבוצת הריצה "רצים עם רמי", בשיתוף נט"ל (ארגון "נפגעי טראומה על רקע לאומי", ע.ק.) ומחלקת הצעירים בעמותת סחלבים. בפעם הראשונה מזמינה הקבוצה את תושבי מודיעין שחוו חוויות טראומטיות במהלך שירותם הצבאי להצטרף לקבוצה המשלבת ריצה למרחקים ארוכים ותרפיה אישית וקבוצתית.

מי שהקים לפני מספר שנים את פרויקט "רצים עם רמי", פרויקט שמודיעין היא העיר השלישית בה הוא פועל, הוא רמי יולזרי, הלום קרב בעצמו. "אני נכה צה"ל שמתמודד עם פוסט טראומה בעצמי מאז מלחמת לבנון הראשונה, כששירתתי כלוחם חי"ר בחטיבת הנח"ל. המשכתי להיות חייל קרבי פעיל במילואים עד גיל 29 כך שהספקתי לשרת גם באינתיפאדה הראשונה".

באיזה שלב הפוסט טראומה מרימה ראש?

"די בזמן אמת, בסמוך לאירועים עצמם. בפועל אובחנתי רשמית רק שמונה-תשע שנים מאוחר יותר".

איך עלה הרעיון לשלב ריצה ותרפיה?

"אחרי המון שנים של טיפולים הגעתי לסוג של איזור נוחות וביטחון. הצלחתי לקיים את הנוסחה המופלאה של החיים הבורגניים – ילדים, בית עבודה – וגם הרגשתי שחסר לי משהו. הבנתי שאני צריך איזה פרויקט בחיים, שיהיה מעניין, ואני זוכר שתוך כדי שיטוט באינטרנט נתקלתי במשפט שאני אפילו לא זוכר מי אמר: 'תמצא לך יעד שהוא בלתי אפשרי ותצמח להיות האדם שיכול לעשות אותו'. דקה אחר כך נתקלתי בסיפור על מרתון. חיברתי אחד ועוד אחד והחלטתי לרוץ מרתון. העניין הוא שבאותו שלב הייתי 15 שנים ללא שום פעילות ספורטיבית ושקלתי 135 קילו".

איך מגיעים עם משקל כזה למצב בו אתה מצליח לרוץ מרתון?

"הרבה עבודה קשה. זה היה תהליך של שנה שכלל שינוי טוטאלי בחיים. גם בתזונה, גם בשינה ולהכניס הרבה סדר חדש בחיים. חמישה-שישה אימונים בשבוע וקימה מוקדמת מאוד".

באיזה שלב הבנת שיש קשר בין ריצה לתרפיה?

"בשלב מתקדם של האימונים התחילו לעלות לי תוך כדי הריצה סימפטומים של הפוסט טראומה. פלאשבקים וכולי. מצאתי את עצמי שואל 'מה עכשיו?' מצד אחד זה אתך כל החיים וברור לך שזה תמיד ילווה אותך, אבל מצד שני הייתה לי תחושה שבאתי לכאן להתכונן למרתון ולא להתמודד עם הטראומה. יכולתי להפסיק, אבל זו לא הייתה אפשרות מבחינתי. לא יכולתי לסגת. האפשרות השנייה הייתה להמשיך ולהתמודד עם כל מה שעולה. האמת שזה הוביל אחר כך לאירוע יותר גדול, כשמצאתי את הייעוד שלי בחיים וקם המפעל הזה".

ספר מעט על הפרויקט.

"הקבוצה במודיעין היא השלישית שלנו. הפרויקט חוגג בעוד חודש חמש שנים, כשהקבוצה הראשונה קמה בתל אביב ושנתיים אחר כך נפתחה הקבוצה בירושלים. בסך הכל מעורבים היום בפרויקט 70-80 איש. הקבוצה במודיעין צומחת לאיטה. רשומים בה עשרה משתתפים ובשבועות האחרונים יש עוד מצטרפים. ריצה למרחקים ארוכים דורשת סבלנות".

ומה בעצם התועלת התרפויטית בריצה?

"יש לנו מודל שהתפתח תוך כדי פעולה ולפני שנה וחצי גם גיבינו אותו באמצעות מחקר. יש לנו שלושה יסודות שהראשון שבהם הוא, כמו שאני קורא לו, 'הכוח המרפא של הריצה'. עניין הריצה נחקר וידוע שהיא עוזרת מאוד לדיכאון וחרדה. הפורקן של המתח מהגוף, חיזוק המערכת הווסקולרית, עצם היציאה מהבית החוצה, האנדורפינים שזורמים בגוף אחרי ריצה ועוד. עבור הפוסט טראומטיים התופעות של חרדה, דיכאון ובעיות שינה הן מאוד נפוצות והריצה מאוד מסייעת כאן. דבר שני: ברגע שאנשים מתחילים לעסוק בספורט זה מחזק את הדימוי העצמי, הביטחון בגוף, האמונה בעצמך. אנחנו מעודדים אנשים לא רק סתם להתאמן אלא גם להתחייב ליעדים. בחרו לכם מירוץ, בהתאם ליכולת שלכם, ותתחייבו. יש לזה השלכות גם על תחומים אחרים בחיים ולא רק בריצה. בנוסף, יש מחקרים בודדים בעולם שממש חקרו את הקהל הספיציפי הזה ומצאו שאם נותנים להם לרוץ הם מגיבים טוב יותר לטיפול".

מה הפרופיל של החבר'ה בקבוצות?

"בגדול, וזה קצת משתנה מקבוצה לקבוצה, מגילאי עשרים וקצת ועד מבוגרים יותר בני 65-70. אם לדבר במושגים של היסטוריה צבאית, אז אנחנו מדברים על חבר'ה בוגרי מלחמת יום כיפור עד בוגרי מבצעי צוק איתן".

אחרי חמש שנות פעילות, איך נראה האפקט על המשתתפים?

"קודם כל, רוב האנשים שמגיעים לקבוצה לא רצו קודם ובגדול יש לנו היום בערך 25 משתתפים שכבר רצו לפחות מרתון אחד ועוד הרבה שהשתתפו בכל מיני מירוצים. מה שיותר חשוב הוא שאנחנו רואים סוג של חזרה לחיים. אנשים שלא היו בטיפול פתאום הולכים ועושים דברים שמשפרים את איכות החיים שלהם: הולכים לטיפול, עוזבים את הבית של ההורים ומתחילים ללמוד, מפתחים מערכות יחסים. יש לנו כמה חבר'ה ממלחמת יום כיפור שאף פעם לא סיפרו למשפחות שלהם ממה בעצם הם סובלים. האנשים האלה נכנסו לקבוצה ופתאום, בסיוע אנשי הטיפול, נפתחים ומדברים על זה".

מה קורה באימונים עצמם?

"יש לנו שלושה סוגי אוכלוסיות בכל אימון: האנשים עצמם שמתמודדים עם פוסט טראומה (מאובחנים רשמית או לא), מתנדבים שמגיעים עם יותר ניסיון בריצה ואיכשהו יוצא שגם הם היו חיילים קרביים, ואנשי הצוות – מאמן ריצה מקצועי ואיש טיפול. כל אימון מתחיל בהליכה שנותנת הזדמנות לחבר'ה לדבר, אחר כך יש אימון ריצה ומעבר לזה אנחנו מוסיפים פעילויות חברתיות שאנחנו מקיימים אחת למספר שבועות. נוצרים קשרים, אנשים מתחילים לרוץ אחד עם השני, משתתפים במירוצים אישיים וקבוצתיים וכולי".

מתחילים אצלכם לראות את השפעות שידור הסדרה "בשבילה גיבורים עפים"?

 "אין ספק שיש רעש ברמת הדיון ואני מניח שהאפקט יהיה יותר מתמשך ונראה אותו גם בקבוצה בשלב יותר מאוחר".

וברמה האישית, מה זה עושה לכם לראות את החוויות שלכם בפריים טיים הטלוויזיוני?

"אני חושב שכל אחד מושפע מזה אחרת. לדעתי החשיבות של הסדרה הזאת היא בעיקר לחבר'ה הצעירים יותר. אני חי עם זה כבר יותר משלושים שנה. עבורם זה דרמטי, זה הדור של המבצעים בעזה ויש לזה המון משמעות ושם השיח הוא הרבה יותר מהותי ודרמטי".

אחד המשתתפים בקבוצה במודיעין, שקודם לכן השתתף גם בקבוצה הירושלמית, הוא גילי פוגל. הוא בן 38, נשוי ואב לשלושה, מתמחה במשרד עורכי דין ומתווך נדל"ן מזה כעשור ששירת בצה"ל בלוחם ומפקד בחטיבת הנח"ל. לקבוצה הריצה במודיעין הגיע דרך עמותת "רסיסים" והוא מספר: "את העמותה הקים חייל שלי בסדיר, שבהמשך השירות שלו בסדיר אחרי שפיקדתי עליו עבר את מלחמת לבנון השנייה. הוא עבר שם חוויות קרב וכשהשתחרר הוא הרגיש שאין לו עם מי לדבר והתחיל לראות את השפעות הפוסט טראומה על עצמו. זה משפיע לך על כל תחומי החיים ואין עם מי לדבר".

אי אפשר לדבר על זה עם המעגל הקרוב?

"מטבע הדברים, כשאתה לוחם אתה אומר לעצמך שעברת את כל החוויות הקשות האלו אז מה זה כבר הדבר הקטן הזה שעובר עליך עכשיו. בת הזוג שלך לא חוותה את הדברים האלה אז איך היא תבין אותך. התחושה היא שרק מי שחווה את זה יוכל להבין ולכן הוא הקים את העמותה, שהיא למעשה במה לאנשים שיוכלו לבוא ולספר את הסיפור שלהם. העמותה הזאת גדלה והתפתחה ובאחת התכניות בוקר הציגו גם את קבוצת הריצה של רמי ומשם נוצר שיתוף פעולה בין העמותה ל'רצים עם רמי'".

ממתי הפוסט טראומה מלווה אותך?

"אני אף פעם לא אובחנתי באופן רשמי. לא הלכתי לאבחון, אין לי צורך בשום דבר. לא אגיד שלא קיימות בי כמה שריטות כמו כל לוחם. אני חי את המקום הזה ומבין אותו. אני לא מרטיב בלילה ואין לי סיוטים. יש לי טריגרים שהם עצמם סימפטום של פוסט טראומה. למשל, בטיול של אחרי צבא נסעתי למדינה קטנה והכי רחוקה מישראל שנקראת לאוס. פתאום מישהו שר שיר שגרם לי לעצור נסיעה על אופניים ולבכות במשך ארבע שעות רצוף. השיר הזה היה חלק מהספד שהקראתי לחברים שאיבדתי בצבא. שם אתה מבין שזה משהו שילווה אותך לכל החיים".

ובאותו רגע אתה מבין מה בעצם תוקף אותך ככה?

"לא. אתה מבין שהשיר הזה הוריד לך את האסימון. בחרת לברוח מהדברים האלה וחשבת שאולי המיקום הפיזי המרוחק יעזור, אבל אין איך לברוח מזה ואתה מבין שצריך להתמודד עם זה. ריצה היא סוג של תרפיה וגם הקבוצה עצמה היא פורום בו כולם קשורים לזה".

היום בגיל 38, מה נשאר איתך מהפוסט טראומה?

"הכל. כל מקרה כמעט של מוות מפעיל אותך. גם אם זה לא מישהו שאני מכיר, אני מבין את הכאב שמסביב. מאחורי כל חדשות על אירוע כזה או אחר אתה מבין שיש מטען שלם של רגשות שאיתם אנשים עכשיו יצטרכו לחיות. לוחם בדרך כלל לא ממהר להיחשף ולהבין את הבעיה שהוא נמצא בה. עם השנים אתה עוטף את עצמך בקליפות, כמו בצל. צריך להבין שהקליפות האלו, איתם אתה מנסה להסתיר את הרגשות שלך, לא יעזרו ותצטרך להתמודד עם זה. לכן כשאני שומע על מבצעים של צה"ל אני יכול להבין עם מה שהלוחמים יצטרכו להתמודד מעכשיו".

ואיך מתמודדים עם תופעות הלוואי?

"אתה פשוט חי עם זה. לומד להכיר בזה, מה שמאוד קשה לעשות. בהתחלה אתה מתכחש לזה. ככל שלא תתכחש לזה ותכיר במציאות הזאת יהיה לך קל יותר בעתיד. עצם זה שיש במה ועם מי לדבר זה כבר סוג של תקדים. פעם זה לא היה. ב'רסיסים' נחשפים סיפורים של לוחמים מששת הימים או מלחמת יום כיפור, שפתאום המון שנים אחרי החליטו שדווקא בפורום הזה יפרשו את הסיפור שלהם ששנים קברו בתוך עצמם. אחר כך אתה יכול לקבל טיפים מאנשים שעברו אותו דבר. זה יתרון משמעותי".

איך מנהלים חיים "רגילים" עם פוסט טראומה?

"אין לנו חיים רגילים. אני כבר לא יודע מה זה בכלל חיים רגילים, מה הנורמה. עברת את מה שעברת כלוחם ומאותו רגע יהיו לזה השלכות".

מה יקרה כשהבן שלך ירצה להתגייס לקרבי?

"אתה לא יכול לדמיין אפילו מה זה יעשה לי. המחשבות האלו רודפות אותי מהיום שהוא נולד. אם יש משהו שאני הכי מפחד ממנו זה היום בו הבן שלי יתגייס".

אורלי גל, מנהלת נט"ל, מוסיפה: "'רצים עם רמי' היא אחת מהתוכניות המשמעותיות בנט"ל, היא משלבת פעילות גופנית כאמצעי טיפול בנפגעי פוסט טראומה. את השינוי לטובה, רואים מהר מאוד. התוכנית מתקיימת בירושלים ובת"א ומודיעין היא בהחלט עיר משמעותית שאנו רואים בה חשיבות רבה לקיום התוכנית. השנה אנו מציינים עשרים שנה לנט"ל, הפעילות של העמותה הולכת ומתרחבת. אנשי המקצוע והמטפלים המומחים שלנו מאמינים בעבודתם כשליחות. קבוצת רצים עם רמי במודיעין כבר פעילה ואני מזמינה את תושבי העיר – הלוחמים, בני המשפחות וכל מי שעבורו החיים נעצרו ברגע אחד נורא של טרור או מלחמה, לבוא ולרוץ עם רמי ושאר החברים, האושר והסיפוק החברתי בנוסף להיבט הגופני, ישנו את חייכם".

2018-06-21 01:00:00
2018-06-21 01:00:00

כתבות נוספות

סופסוף יש להם בית

לאחר עיכוב בן חצי שנה נפתח מתחם הדיור לצעירים על הרצף האוטיסטי במודיעין, בו יתגורר 24 דיירים בשלוש דירות

להסתפק במה שיש

אחרי שקראתי את נתוני המחקר של משרד החינוך והזדעזעתי עמוקות, התחלתי לחשוב שבהתחשב במצב אולי עדיף לי להיות אופטימי

תנובה מגיעה למודיעין

בעוד מספר שבועות תעביר החברה את פעילות המרכז הלוגיסטי האוטומטי שלה מחולון לפארק הטכנולוגי בעיר, בהשקעה של 350 מיליון שקל

להסתפק במה שיש

אחרי שקראתי את נתוני המחקר של משרד החינוך והזדעזעתי עמוקות, התחלתי לחשוב שבהתחשב במצב אולי עדיף לי להיות אופטימי

המשך קריאה »

ועכשיו למאני טיים

עירוני מודיעין הפסידה לנתיבות, מובילת הטבלה, אבל הבטיחה את מקומה בפלייאוף ותחכה כעת לראות מי יהיו היריבות במאבק על העלייה

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך