טרנד חדש הולך ומתפשט בארץ – סדרות מפגשי סלון בנושא המוות • בכפר האורנים כבר נפתחת הקבוצה השנייה והיוזם רפי שגב מסביר: "הדיבור על זה מכניס לחיים שמחה"

(צילום אילוסטרציה: Unsplash)

אם יש נושא אחד שסביר להניח שלעולם לא יעלה לדיון בשיחות הסלון שלכם עם חבריכם, הרי שוודאי יהיה זה המוות.

כעת מתברר כי לא רק שיש מי שממש לא יימנעו מלדון בנושא זה, אלא שאף בארץ הולך ומתפתח טרנד חדש – קפה מוות. עד כה בארץ כבר פועלות כמה וכמה קבוצות, בין השאר גם במודיעין ובכפר האורנים, שאת שיחות הסלון מקדישים דווקא למוות.

תחילתו של הטרנד הנוכחי הייתה בלונדון בשנת 2011, ומשם התפשט קפה מוות גם אל מדינות נוספות בצפון אירופה, ארצות הברית ואוסטרליה, וכעת פועלות קבוצות של קפה מוות בלמעלה משבעים מדינות בעולם.

מי שהביאה את קפה מוות לארץ היא חוקרת הפסיכולוגיה וחברה עמיה ליבליך, שכבר לפני שבע שנים פתחה בישראל את הקבוצה הראשונה. בריאיון לאתר YNET  סיפרה ליבליך: "קפה מוות הוא פרויקט רוחני פסיכולוגי חשוב ממדרגה ראשונה בעיני. כי את המוות אי אפשר לנצח, רק להתקרב אליו קצת. מוות זו חרדת החרדות האנושית. למה שלא נסתכל בעיניים לדבר שהכי מפחיד אותנו? ארווין ילום כתב שאנחנו לא יכולים להסתכל על המוות פנים מול פנים, כמו השמש, כי אנחנו עלולים להיכוות או להתעוור, לכן אנחנו מסתכלים עליו קצת מהצד".

איך הגעת לנושא הזה?

"הייתה לי תחושה שאני רוצה לדבר על מוות אבל המודל היחיד שידעתי עליו היה קיים בשוויץ. שם מדובר בקבוצה של אנשים שנפגשת פעם או פעמיים בבית קפה וזהו. אני הכנסתי לזה שני שינויים. קודם כל, זו לא תהיה קבוצה חד פעמית אלא קבוצה שנפגשת לאורך שנה ואנשים מכירים זה את זה ויוצרים אמון, ועוד שינוי שהיה חשוב לי הוא שלא רק אני מנחה אלא הקבוצה מונחה ברוטציה ע"י המשתתפים".

כאמור, גם לאזור מודיעין כבר הגיע קפה מוות, כאשר בימים אלו יוצאת לדרך הקבוצה השנייה בכפר האורנים, שתיפגש גם היא לסדרה בת שמונה מפגשים בנושא מעורר החשש. מי שעומד מאחורי היוזמה הוא רפי שגב, שמספר למה בעצם הוא והמשתתפים מרגישים צורך לעסוק בנושא, במקום להתעלם ממנו כפי שכמעט כולנו עושים. "זה חלק מפרויקט הרבה יותר גדול בו אני משתתף, פרויקט 'שותפים למסע', שמכשיר אנשים לליווי חולים במחלות סופניות. אנחנו באים מרקע בודהיסטי ובקורס אנחנו מכשירים במשך שנתיים אנשים למשימה. יש לנו כיום משהו כמו חמישים מלווים פעילים, שעושים את זה בהתנדבות. הסיפור של ליווי אנשים עם מחלות נוספות הוא סיפור של התמודדות עם העובדה שהחיים לא אינסופיים כמו שאנחנו נוהגים לחשוב, וכמובן עם הפחד מהמוות. מישהי שליוויתי פעם אמרה לי משפט מאוד חזק: "כל החיים מלמדים אותנו איך לחיות, אבל אף אחד לא לימד אותנו איך למות".

איך באמת לומדים איך למות?

"זאת שאלה באמת מעניינת, שגם היא אחד מהנושאים בהם אנחנו דנים בקפה מוות. המטרה היא לעודד את השיח. אם למשל אתה חושב איך למות באופן מיטיבי, זו שאלה ששווה לחשוב עליה. אם כדי למות "טוב" אני צריך להגיע לשם כשאני לא כועס על אף אחד ואין מי שכועס עליי, אז אולי כדאי לסגור את הדברים האלה כבר עכשיו ולא לחכות. בכל מפגש אנחנו מעלים נושא, מתוך "בנק" נושאים שגיבשנו בתחילת הדרך. עוד דוגמה לנושא היא "האם ניתן להתכונן למוות?".

ולמה באמת להתעסק במוות, אם כל חיינו התרגלנו להתרחק מהנושא כמה שאפשר?

"השאלה היא מה זה עושה לנו. קודם כל אנחנו מתים במפתיע, גם מי שגוסס לאורך תקופה תמיד זה מגיע בסוף בשוק. ואם ככה, אז לא מדברים לפני ולא נפרדים. יש שתי אקסיומות על המוות שאי אפשר להתווכח איתן – קודם כל שהמוות יגיע, ושנית שאנחנו לא יודעים מתי הוא יגיע. עכשיו נשאלת השאלה מה אנחנו עושים עם שתי האקסיומות האלו. אם נניח שאני אומר לך שנותרו לך שלושה חודשים לחיות, מה אתה עושה? אם אתה אומר לי שתמשיך כרגיל ואתה לא רואה צורך לשנות משהו בחודשים שנותרו, אז אתה במקום טוב. אבל רוב האנשים לא יענו כך על השאלה הזאת. רובם ירצו אולי יותר זמן עם המשפחה, או לסגור סכסוכים ישנים. הנכונות שלנו להכיר בנוכחות של המוות היא הרבה פעמים המפתח לחיים טובים יותר. כשאני פגשתי את המקום הזה באופן אישי, אחרי שהייתי פראנואיד מהמוות יותר מכל אחד אחר שהכרתי, אפילו לא הסכמתי לראות סרטים שיש בהם מוות כי זה היה מדכא אותי, החיים שלי השתנו אחרי שהגעתי לאיזה קורס בנושא".

איך השתנו החיים?

"שיניתי הרבה דברים בחיים שלי, רק מההסכמה שלי לקבל את העובדה הזאת. נהייתי הרבה פחות מבוהל מהמוות. באיזושהי צורה אבסורדית כשאתה מיישיר מבט אל המוות, לפעמים הוא קצת משפיל את העיניים. הרעיון של קפה מוות הוא לא לפחד מהפחד. זה בסדר לפחד, רק לא מהפחד. אז אנחנו מוכנים לדבר עליו, מוכנים לתת לו מקום. אם אנחנו מדחיקים את זה, זה לא אומר שהוא לא שם ולא מציק לנו".

מי קהל היעד שמגיע למפגשים? יש מכנה משותף כלשהו?

"ממש לא, מכל הגילאים. הייתה לי פה בחורה בת שלושים שבעצמה עברה סרטן והחלימה, אבל מי שהחלים מסרטן חולה במחלת החששות. היה גם זוג מבוגר יותר שמבין שזה שם מעבר לפינה. זה בדרך כלל אנשים שמאיזושהי סיבה פגשו את המוות בחיים שלהם. אנחנו מדחיקים ומדחיקים עד שזה בא לנו בפנים, בין אם בדמות קרוב משפחה או מישהו יקר, ואז הכל מתבלבל. משם מתחילה סקרנות, מה זה אומר שאני חי חי חי ובסוף מת. אולי לצבור רכוש או הישגים זו לא הפואנטה, הרבה דברים משתנים בסדרי העדיפויות. אנשים נתקלים לפתע במוות מפתיע או לא צפוי ונשארים עם חרטות. מה לא אמרתי לנפטר וכולי. זה משנה חיים".

מה הם מקבלים מהסדנה?

"כל אחד לוקח משהו, מקבל משהו. אחד פתאום אומר לילד שלו משהו שמעולם לא אמר לו קודם".

אז במקום שהדיבור על מוות יכניס בנו דכדוך הוא מכניס חיים?

"הוא מכניס שמחה, ממש. הקורס האחרון שעשינו נקרא "מוות כשעון מעורר לחיים". פתאום החיים שלך נהיים יקרים יותר אם אתה מוכן לקבל את המוות. אם אתה מבין שהחיים נדירים וברי חלוף, אתה מתחיל להתפעם מהם, לשמוח בה שיש בהם. אתה רואה אנשים מוותרים על האגו, משלימים עם אנשים שהיו עימם בנתק של שנים".