יש זוגות שמחליטים לא להביא ילדים לעולם. איך זה מתקבל בסביבה הקרובה, ומה קורה כשאחד מהם מתחרט? מחזה מרתק ומעורר מחשבה

(צילום רדי רובינשטיין)

הכמיהה להביא ילד לעולם, שהופכת בשלב מסוים לאובססיה, היא נחלתם של זוגות רבים. אבל רק מי שהיה שם יכול להתחבר באמת ולהבין את עומק הכאב, הסבל והאכזבות שעוברות על בני הזוג, בתהליך מורכב שלוקח לעתים שנים רבות.

המחזה שכתבה עדנה מזי"א נוגע בנושא הרגיש הזה, דרך שחיטת פרה קדושה בחברה הישראלית: בחירתם של זוגות, שלא להביא ילדים לעולם, מתוך רצון לממש את עצמם, וליהנות מחופש נטול גידול ילדים. החלטה שעדיין גוררת לא מעט הרמות גבה וצקצוקים, במיוחד בחברה שבה חלקים גדולים ממנה סוגדים לערך פרו ורבו.  הטוויסט בעלילת המחזה מתרחש כשאחד מבני הזוג "עורק" לצד השני.  על פי רוב זה קורה לנשים, שמתחרטות ורוצות לממש את קופון ההורות, ולעלות ברגע האחרון על עגלת הילדים.  

בעלילה, אפי (מיה דגן) ויוני (מיכה סלקטר) הם זוג נשוי באושר ועושר כעשר שנים, שניהם בעלי קריירות מצליחות, ובהסכמה הדדית החליטו לא להביא ילדים. המחזה נפתח בסלון ביתם, במסיבת יום ההולדת לאפי החוגגת 39 שנים. לחגיגה מגיעים חבריהם הטובים: רונה (כנרת לימוני) אם חד הורית שמשוועת לזוגיות, נתי (נעמה שטרית), האחות הצעירה והפרועה של יוני שלוקח עליה חסות מאז מות הוריהם, עידו (עודד לאופולד) חבר ילדות של אפי ורופא מומחה לבעיות פוריות, אשתו שרי (דנה מיינרט) המגדלת במרמור את שלושת ילדיהם וקורסת תחת הנטל, וגליה (הלנה ירלובה) שותפתה של אפי לעסקים, לסבית, נטולת ילדים בעצמה. 

המחזה מסתיים באופן דומה, שלוש שנים אחר כך, במסיבת יום ההולדת ה-42 של אפי. הדרמה מתרחשת למעשה בין שתי החגיגות וכוללת את הניסיונות החוזרים ונשנים של אפי להיכנס להיריון. זה עולה במחיר בריאותי, בערעור הקשר הזוגי, בפירוק השותפות בעבודה, ובהרס קשרים חברתיים. איך זה נגמר? לא ממש חשוב, ובעצם כשתצאו מההצגה תחליטו בעצמכם על סוף שתבחרו. מה שחשוב יותר שבמשך כשעתיים רצופות (ללא הפסקה) מצליחה ההצגה להתמודד באופן מרשים ונוגע בדילמות לא פשוטות מהחיים המעוררים הזדהות וכאב.

בימוי נהדר (עומרי ניצן)  ומשחק אמין ומדויק של כל חברי הקאסט גורמים להצגה לזרום בקצב טוב. התפאורה סטטית, אבל כל השאר דינמי.

הרעיון למשל של יומן ימי הביוץ המועבר כקטעי וידאו שסופרים את הזמן מיום, לחודש לשנים, הוא מוצלח מאוד. ואם יש סצינה שניתן לפסוח עליה (האשמת אובר דרמטיות שחורגת לזיוף), זה הרגע שבו מיה דגן מודיעה שהיא בהיריון לקהל תוך כדי הרצאה  שהיא מעבירה. הקהל הוא בעצם אנו היושבים באולם עם אורות דלוקים. נו.

הגיבורה הראשית של הדרמה, מיה דגן, נפלאה! היא כל כולה שם והלב יוצא אליה. היא דעתנית וקשוחה, והמאבק ההרואי שלה להשיג את מטרתה כובש ומכמיר את הלב. היא מגלמת דמות של אישה כריזמטית שהולכת עד הסוף עם ההחלטה שלה גם כשהמחיר כבד, וזה מתגבר כאשר היא אינה מוכנה לפתרונות חלופיים להבאת ילדים, אלא מתעקשת שזה יהיה בדרך שלה.  לצידה יוני סלקטר, משכנע בדמות הגבר ההגיוני, שלמרות מורת רוחו,  קשוב לבת זוגו ומשתף פעולה, עד לשלב שזה מתנגש בשכל הבריא. כנרת לימוני כחברה הטובה של אפי, מספקת רגעים קומיים מרעננים, ונעמה שטרית, שמשתבחת מיום ליום, כובשת במשחק חמוד ומרענן.

שורה תחתונה: הצגה נפלאה שמעוררת מחשבה והמון אמפטיה.

הריון:  מחזה מאת עדנה מזי"א, בימוי: עמרי ניצן, שחקנים: מיה דגן, מיכה סלקטר, הלנה ירלובה, נעמה שטרית/ ג'וי ריגר, כנרת לימוני, דנה מיינרט, עודד לאופולד. תיאטרון הקאמרי.