הדבר הראשון שבולט לעין כשנכנסים לסטודיו של עפרי פרידמן הוא הצבעוניות. התכשיטים התלויים על הקירות, השרשראות, הצמידים והעגילים, צבועים בקשת מהממת של צבעים. לא אבן חן סמלית או חרוז משובץ בתכשיט מתכתי – פרוסות מבהיקות באדום, כחול, ירוק וסגול, עשויות מחומר שכמעט לא נראה במחוזותינו: טאגווה, הקרוי גם פרי השנהב. "בקולומביה עושים כבר שנים תכשיטים מצמח הטאגווה, וגם בארץ ניתן למצוא פה ושם תכשיטי טאגווה שאנשים מביאים בייבוא, עם עיצוב דרום אמריקאי. אני לא המצאתי את הגלגל", מבהירה פרידמן, "אני פשוט לקחתי את הטאגווה ועשיתי לו עיצוב מערבי. אני חושבת שהקהל שלי מתחבר ואוהב כי זה מתאים לנו. זה לא כמו השרשראות ההודיות שמביאים מהודו, זה לקחת את החומר משם ולעשות לו ישראליזציה."
ספר הג'ונגל
פרידמן, בת 35, נשואה ואם לשלושה ילדים, עובדת עם הטאגווה כבר קרוב לעשור. היא התוודעה אליו לא הרבה אחרי שסיימה את לימודי העיצוב במכון הטכנולוגי בחולון, כשנסעה עם בעלה, "פרגית צעירה, עם ילדה בת שנה", לשליחות בקולומביה. "וחיפשתי את עצמי. אמא שלי, שתמיד מראה לי איך לחפש את הטוב בכל דבר, הציעה לי ללמוד שם אמנות מקומית." את תכשיטי הטאגווה ראתה לראשונה באירוע לגיוס כספים של מעצב קולומביאני בשם ג'ון אסטרג'ה (כוכב, בספרדית). "הוא עובד עם נשים משבטים שבהם ארגוני הגרילה הרגו את כל הגברים. הוא נותן להן את המכונות והציוד והן יושבות ועושות הכל. בעיצובים שלו בולטת מאוד עבודה עם קשקשים של דגים, קשקשים גדולים, יפים, וגם עם הטאגווה – צמח השנהב. שם נחשפתי אליו לראשונה."
"מאוד פיתה אותי, החומר. נצמדתי אליו תקופה ארוכה וראיתי איפה הוא גדל, איך מעבדים אותו, איזה תהליכים הוא עובר, ומה אפשר לעשות איתו. אחרי תקופה שחקרתי את הנושא, ותוך יישום הידע שלי בעיצוב, ניסור, דבקים וצבעים, ניסיתי לקחת את זה צעד אחד קדימה, למתוח את הגבולות של החומר. לא לקחת אותו ולעשות מה שכולם מה שכולם עושים – לראות איפה אני בתור מעצבת עובדת איתו. היה לי מרצה שאמר לי שמאז המצאת קוף המחט והגלגל אין המצאות, הכול מסתמך על זה, והשאלה איפה אתה לוקח ועושה לזה את הטוויסט."
ההתחלה, היא מספרת, הייתה מלווה בחלומות גדולים. "הכרתי שם מעצבת אופנה, בחורה מקומית שהתחתנה עם גיאולוג אמריקאי, והחלטנו ללכת על ההרפתקה הזו ביחד. היא רצתה לשווק לשוק האמריקאי, ואני חשבתי על השוק הישראלי ועל אירופה. אבל כשהתחלנו לדבר על לוחות זמנים, ואני דרשתי שלושה ימי עבודה בשבוע, חיתוכים, גזירות, היא הבינה פתאום הבינה שהיא נשאבת לעולם שאולי קצת גדול עליה, ונסוגה. היא אמרה: אני מוכנה להשקיע כסף, שחררי אותי מהעבודה הקשה. בפועל, היא לקחה צעד אחרונה ונעלמה. ונשארתי לבד."
פרידמן לא נשברה, ויצאה ללמוד את החומר בעצמה. "היה דברים שהיה לי חשוב לדעת, כדי להבין כמה אפשר למתוח את החומר. כי יש פעמים למשל ששווה לי לעבור חיתוכים לפני שהוא יבש במאה אחוז. או שאולי הוא סופח צבע טוב יותר לפני שהוא לגמרי יבש. וכדי לגלות את זה צריך לשים מגפיים, כמו ברפת, ולצאת לג'ונגלים ולהכיר אותו. הבעיה היא שאני אקסרנחרה, זרה, אני לא יכולה להסתובב בג'ונגלים לבד, אני חייבת מקומי שיהיה צמוד אלי. ואז הוא מראה לי איזה סימן על הרצפה, כמו גשש, מכניס אצבע לשקע באדמה ואומר לי – לפני שבע דקות עבר פה דב נמלים במשקל 130 קילו. לקח לי חודשים, ללמוד את החומר, ועד היום אני לומדת דברים."
אחרי שסיימה להכיר את החומר ברמה הבסיסית, והתוודעה למגוון הצבעים המהממים שהוא מאפשר ולשילובים ביניהם, החלה לנסות לשחק איתו ולעצב בו. "הייתי לוקחת חיתוכים ודוגמאות ומנסה להכיר, לעצב, לחבר, לשזור, לקשור. תמיד היה לי ידע בקשירות, אבל הרבה קשירות למדתי מהמקומיים, סוגים שונים של חוטים, דבקים, אמצעי חיבור. זו לא תורה כתובה, זה לא ללכת לחנות יצירה, לקנות עם חוט ולהשחיל. כבר קרה שלקוחה שאלה אותי: אבל אם זה פרי – איך יש חוט בפנים? עניתי לה ששתלתי גליל של חוט מתחת והשקיתי."
במשך כמעט שנתיים, שבמהלכם ילדה את בנה השני, עבדה פרידמן עם הטאגווה, ייצרה תכשיטים ומכרה אותם לחברים ולאנשים שהכירה, "היה הרבה פרגון וכולם אהבו את זה, אבל זה עוד לא היה במקום של עסק. החלום לא נעלם, אבל בגלל שלא הייתי תקופה בארץ, לא ידעתי למי זה יכול להתאים, איפה אפשר לשווק את זה, וגם לא היו לי קשרים. מצד שני, היה לי ברור שאני הולכת להמשיך להתעסק בזה כשאני חוזרת לארץ. הבאתי איתי חומרי גלם, חיתוכים, זרעים, פרוסות, צורות וחוטים. בנוסף, לפני שחזרתי לארץ יצרתי קשר עם כמה מפעלים, כדי שיהיה לי איפה לעבד כשאני לא שם. זה היה מצחיק, כי אחד המפעלים שאל אותי מה היקף העבודה, והסתכלתי עליו בעיני עגל. עוד לא היה לי שום דבר מוכן."
חרוזים בדשא
פרידמן שבה עם משפחתה לארץ לאחר שנתיים וחצי בקולומביה. כשניסתה לראשונה לשווק את התכשיטים שלה בצורה מקצועית נתקלה בדלתות סגורות, "ועכשיו, כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שלא בטוח שהייתי בשלה, לא אני ולא העיצובים. אני לא בטוחה שהייתי עומדת בזה אם הייתי נכנסת למקום גדול במטרה לעבוד בו. אני חושבת שבצדק אף אחד לא פתח לי את הדלת."
בינתיים, השתלבה בשוק העבודה כמעצבת גרפית שכירה, ולא הייתה מרוצה. "בעלי תמיד אמר לי: תעשי מה שאת רוצה, עד גיל 30, ובגיל 30 תחליטי. והרבה דברים שעשיתי הצלחתי בהם, אבל עיצוב התכשיטים תמיד היה בצד, והמשכתי עם זה. בשלב יחסית מוקדם התחלתי לשווק דרך המוזיאון הפתוח בתפן, ואחר כך במוזיאון ישראל, ולאט לאט התחילו לקרות דברים."
בגיל 30 החליטה להגשים את החלום, עזבה את עבודתה כשכירה והחלה לעבוד כעצמאית. "גם הייתי פנויה יותר לעבוד על העיצובים, להתאים אותם לקהל המקומי, לחפש מקומות שיעריכו אותם ויפרגנו להם וימכרו אותם. התחלתי לעבוד עם עוד חנויות של מוזיאונים, ומיום ליום זה גדל, ונפח המכירות עלה, והתחילו להגיע גם לקוחות פרטיים. ובשלב מסוים הייתי צריכה לנסוע שוב לקולומביה, כדי לעשות עוד חיתוכים ולחדש דברים. עד היום אני מקפידה לנסוע לשם אחת לשנה, על מנת להכין חיתוכים לדגמים חדשים, ואני עושה בעצמי את כל התהליכים לפני שאני מעבירה את זה למפעל. צורך נוסף שהתעורר הוא להקים סטודיו. עד אז הייתי עובדת על הדשא בחצר, כמו שלמדתי מהאינדיאנים. אני בטוחה שעד היום מי שגר בבית שגרנו בו אז יכול למצוא בדשא חרוזים וזרעים."
ההתרחבות ההדרגתית והצורך לעמוד בדרישות של כמויות ולקוחות הצריכו אותה לחפש עזרה בייצור. חברה שהיא עובדת סוציאלית קישרה בינה לבין בית אקשטיין, שמעסיקים אוכלוסיה עם צרכים מיוחדים.
"ב-2011 הכשרתי אותם לעבודה והתחלתי להגיע לשם, פעם בשבוע, לשבת ולעבוד איתם. מבחינתם זה היה כמו יום חוג, שבסופו אני משלמת להם על התוצרים. המשכתי עם זה כשנה עד שנכנסתי להריון עם בני השלישי, ונאלצתי לשנות את תמהיל העבודה. בית אקשטיין מייצרים בשבילי תכשיטים עד היום, אבל אני כבר לא מגיעה לעבוד ביחד איתם. אני מעבירה להם חומרים, הוראות, כמויות, ומקבלת מוצרים כמעט מוגמרים. היום, בנוסף למרכז שיקום, יש לי גם חמש עובדות שיושבות ושוזרות, אצלי או בבית, שלוש מהן במשרה מלאה. אבל את הגימור הסופי – הקשירה והטבעת הלוגו שלי, הנקודה הירוקה של הטאגווה, אני עושה בעצמי על כל תכשיט ותכשיט."
בין קוקוי לצ'אמבימבה
את העבודה עם החומרים האורגניים הרחיבה פרידמן לאחר ששבה לארץ גם לפירות וזרעים נוספים, ובהם אסאי, קאמכורו, בומבונה, בלונסיג'ו, צ'אמבימבה ועוד. היא מקפידה על עבודה עם פירות עמידים, קשים, שלא עוברים תהליך כיווץ, שניתן להעביר אותם תהליך של תילוע ומזיקים ולצבוע אותם באופן טבעי ולא כימי. "לפני כמה זמן, למשל, מצאתי חומר גלם חדש, שגדל בפיליפינים. קפצתי לקנות מתנה, ראיתי על המוכרת איזה שרשרת, והיא אפילו לא ידעה להגיד לי מה זה. באותו יום חזרתי הביתה באופוריה ונרגשת, כי גיליתי פרי חדש שאני יכולה לעבוד איתו. חיפשתי שעות על גבי שעות עד שמצאתי איזה פרי זה, איפה הוא גדל, אחרי כמה זמן כדאי לקטוף אותו, כמה זמן צריך לייבש אותו, מה החוזק והעמידות שלו, אם צריך לנקות אותו מבפנים ואם אין לזה השלכה מבחינת התכולה, וכמובן למצוא את הספקים שיוכלו לתת לי את זה לפי הקריטריונים שלי. היום הפרי הזה, קוקוי, הוא חלק מחומרי הגלם שלי." את התכשיטים של פרידמן אפשר למצוא, בנוסף לחנויות מעצבים, רשתות בגדים ובחנויות של מוזיאונים ברחבי הארץ, גם בחנויות שמוכרות מוצרים אקולוגיים. "אני שמה דגש שבכל מקום שבו מוכרים את התכשיטים שלי המוכרים ידעו מה זה טאגווה ואיזה פרי יש בכל שרשרת. שלא יגידו – איזושהי אבן."
יש בתכשיטים שלך משהו מאוד מזוהה.
"כן. מעבר לזה שאני היחידה בארץ שממש עושה תהליך עם הטאגווה, ומייצרת אותו לפי צרכי ועיצובי בקולומביה, הצבעוניות מאוד דומיננטית. אי אפשר שלא לזהות את זה. לפני כמה זמן נכנסתי עם הבן שלי לאיזו חנות והמוכרת אמרה לי – אני יודעת מאיפה יש לך את השרשרת הזו, והחלה לספר לי על המעצבת ועל המותג. רק כשהיא שאלה אותי מאיפה זה אמרתי לה שאני המעצבת. אני רואה את התכשיטים שלי הרבה על נשים ברחוב, לא רק במודיעין והסביבה, ויש לי חברות שסיפרו לי שראו תכשיטים שלי גם בלונדון ובניו יורק. לפני שמונה שנים, כשחזרתי לארץ, לא הייתי מצליחה לדמיין שזה המצב שאני אהיה בו היום."
עכשיו, כשיש לך עזרה בייצור, באיזה חלק של תהליך העבודה את מתמקדת?
"אני מעצבת את הדגמים, עוסקת בשיווק ומתגברת בייצור. יש מספר דגמים, מורכבים, שרק אני עושה. אני כל יום הולכת לישון במחשבה על הדגם הבא. בגלל שהרבה מהלקוחות זה לקוחות שחוזרות ורוצות לחדש ויש להן כמעט את כל הדגמים – אני כל הזמן חושבת הלאה, איך אני עושה את הטוויסט, נותנת משהו חדש ושונה שיצליח להפתיע ולרגש."
והחלום שלך? לשווק באירופה?
"אני כרגע משווקת בעיקר בארץ. עוד לא הגעתי למצב שמיציתי את האפשרויות שלי פה. אבל בהחלט יש לי את החלום והשאיפה להגיע גם לחו"ל. אני חושבת שאני בשלה לזה, פשוט עוד לא הגעתי לזה."
אבל זה בדרך.
"זה בדרך. זה עניין של זמן."
הפרי שיציל את הפילים מהכחדה
טאגווה (Tagua), פרי השנהב, צומח ביערות הגשם של דרום אמריקה, ומשמש להכנת תכשיטים מסורתיים כבר שנים ארוכות. הדקלים עליהם גדל הפרי גדלים בג'ונגלים, ולא במטעים מסודרים, מה שמוסיף מימד אקולוגי ליתרונות השימוש בו: מדובר בחומר אורגני הנאסף ע"י אינדיאנים תושבי יערות הגשם. הביקוש לפרי מסייע להם למצוא את מקור פרנסתם בסביבתם הטבעית ומעודד את שימורם של היערות. בנוסף, בשל דמיונו לשנהב, מייתר השימוש בפרי הטאגווה את ציד הפילים לצורך איסוף השנהב.
הטאגווה נאסף, כאמור, בג'ונגלים, לכל אורך השנה. לקטיף, מספרת עפרי, יוצאות משלחות של מקומיים בסירות קאנו אשר מלקטות את תפרחות הפרי. בכל תפרחת כזו יש כ-64 פירות, שכל אחד מהם עטוף בנפרד בקליפה קשה, דמויית ביצה. במשטחי האיסוף מפורקת התפרחת לפירות בודדים, הנאספים לשקי יוטה ומועברים לייבוש, בשטח או במפעלי העיבוד. בדומה לפולי הקפה והקקאו, גם תהליך הייבוש של פירות הטאגווה אורך כחצי שנה, במהלכם מפוזרים את הפירות בקליפתם בחממות מיוחדות, נהפכים ומסובבים מידי מספר ימים. כתוצאה מהתהליך הפרי מתכווץ מעט, מתרחק מהקליפה הקשה שעוטפת אותו – ואז ניתן לשבור ולהרחיק אותה.
מתחת לקליפה מכוסה הפרי במעטפת של נימים. על מנת להסירם עובר הפרי תהליך קילוף נוסף במכונה הנקראת טרומל – מעין מערבל המסובב את הפרי ביחד עם שבבי אבן קטנים, המגרדים את שכבת הנימים, משייפים אותה מבשר הפרי ומלטשים את חלקו החיצוני. ככל שהפרי נשאר בטרומל זמן רב יותר הוא הופך חלק יותר. לאחר לילה שלם במכונה עקבות הנימים מוסרים כמעט בשלמותם, ומותירים פרי חלק ושנהבי.
שלב העיבוד הבא הוא שלב הניסור של הפירות, שנעשה במסור חשמלי (עפרי: "כמו זה שפורס גבינה צהובה בסופר"). הניסור נעשה בהתאם לדרישות העיצוב, בסרט נע ובמסות גדולות. בדגמים מסוימים, מספרת עפרי, היא עושה שימוש בפרוסה הראשונה והאחרונה של כל פרי, ומשאירה אותם עם הטקסטורה של הנימים, לקבלת מראה טבעי. התהליך לוקח לא מעט זמן: מעבר לייצור במסות גדולות, פרי הטאגווה הינו פרי קשה מאוד, המקהה את הכלים בתהליכי העבודה. לאחר הניסור חוזרים החיתוכים לטרומל, על מנת לשייף אותם ולהפוך אותם נעימים יותר למגע.
כעת עוברות הפרוסות החתוכות לצביעה: החיתוכים המנוסרים בגודל ובצורה המבוקשת מוכנסים לסירים עם פיגמנטים של צבע, ועוברים תהליך בישול שנע בין כמה דקות לשעה. פרק הזמן בו מתבשלים החיתוכים בצבע קובע את העומק של הצבע והטון שלו. משם יוצאים החיתוכים לרשתות ייבוש, ולאחר שהתייבשו הם שבים לטרומל בשלישית, לצרכי ליטוש, אבל הפעם לא עם אבנים אלא עם שבבי עץ מיוחדים, ליטוש שמעניק לפרוסות החתוכות והמעוצבות את הגימור והברק. בשלב הסופי מנקבים בחיתוכים את החורים, בהתאמה לפי העיצוב. החיתוכים המוכנים לפי הזמנה נארזים ונשלחים מהמפעלים בדרום אמריקה לארץ, לפרידמן. כיום היא היחידה בארץ שמייצרת חיתוכים של פרי הטאגווה בהתאם לדרישות העיצוב שלה.
(צילום: אינגריד מולר)