כשאני מבקר בדלית אל כרמל, או בכל ישוב דרוזי אחר בארץ, אני לא משתמש בדרכון ולא חושב שחציתי גבול והגעתי לטריטוריה עוינת. ההיפך הוא הנכון. אני מרגיש בבית בדיוק כמו שאני מסתובב בזיכרון יעקב או ראש פינה.
אני נדרש לכך נוכח מותו השבוע של מח"ט 401, אל"מ אחסן דקסה, בג'באליה שברצועת עזה. אחסן הוא דרוזי מדלית אל כרמל והוא ההרוג ה-12 מהעדה שנפל במלחמה מאז ה-7 באוקטובר. אחסן היה דמות נערצת שאותה ביקשו לחקות צעירים דרוזים שהלכו בדרכו.
מבחינתי, הדרוזים הם בשר מבשרה של המדינה והחברה הישראלית. כך אני מרגיש בכל מאודי, אולם לצערי הם לא מרגישים כך בגלל חוק הלאום וחוק קמיניץ המפלים אותם לרעה לטעמם, ויש להם על מה לסמוך.
בכל פעם שנפל חלל דרוזי עלתה על הפרק שאלת השוויון של בני העדה, אולם נדמה שהסוגייה שככה עד החלל הבא וחוזר חלילה. מדובר בעדה שקשרה את גורלה עם זה של המדינה ואזרחיה. הרוב המכריע של צעירי העדה מתגייס ליחידות המובחרות של צה"ל, ומשרת שירות משמעותי שלצידו קורבנות רבים.
חוק הלאום בניסוחו המפלה שולח לעברם רמז עבה על כך שהם אינם שווים בפני החוק כמו שאר אזרחי ישראל, והתקלה הזאת דורשת תיקון לאלתר. את אל"מ אחסן לא היה צריך לשאול אם הוא אזרח ישראלי, וגם לא את איש מבין אלפי הדרוזים המשרתים בכוחות הבטחון מאז קום המדינה בנאמנות מוחלטת.
אסור ששלושת ילדיו של אל"מ אחסן יגדלו במדינה שלהם ללא שוויון מוחלט. הם שילמו את המחיר הכבד ביותר, יחד עם כל בני העדה הנפלאה הזאת. אסור שפרומיל אחד יבדיל בין הדרוזים בישראל לאזרחי המדינה האחרים.
כמו הרוב המכריע של הישראלים, גם אני חש שבני העדה הדרוזית הם אחים לכל דבר וכי על המדינה להתייחס אליהם ככאלה, ולהוקיר את נאמנותם ללא תנאי בכל המבחנים שבהם עמדנו מאז עצמאותנו.
מן הדין ומן הצדק שכנסת ישראל תתכנס בדחיפות לשנות את חוק הלאום, כך שהדרוזים יוכרו כאזרחי המדינה כמוני וכמוכם, על כל המשתמע מכך.