מזה שנים רבות שבעמותת אור למשפחות, אותה הקימה עירית אורן גונדרס מרעות, מסייעים למשפחות שכולות, אולם דבר לא הכין אותם למה שקרה החל מה-7 באוקטובר.
את העמותה הקימה גונדרס בשנת 2008, ונכון להיום נוטלים חלק בפעילות העמותה כששת אלפים הורים ואחים שכולים שאיבדו את יקיריהם בשירות הצבאי או בפעולות טרור. על העשייה שלה החל מאותה שבת שחורה, סיפרה השבוע גונדרס למודיעין News: "זה צער וכאב שמעולם לא הכרתי בעוצמות כאלו, אבל מהר מאוד התעשתנו. כבר בשבוע הראשון פניתי לכל העולם ואחותו, לחברים, חברות ומתנדבים, וכבר בשבוע הראשון ארגנו את כל הכתובות והטלפונים של כל החיילים ההרוגים והנרצחים באסון הנובה. ארגנו ארגזי ענק, בגודל של בן אדם, והכנסנו לתוכם כל טוב. מדברים אלמנטריים שצריך לשבעה, ועד דברים עם מסר כמו חולצות של אור למשפחות ועוד".
בהמשך, בשיתוף פעולה עם משתלת פלורוז משילת, התארגנו אלפי המתנדבים של אור למשפחות והגיעו לבתי משפחות הנופלים והנרצחים. "חמישים מתנדבים מכל האזור הגיעו לפלורוז", מספרת גונדרס, "איגדנו מארז של שלישיית רקפות ואלפי מתנדבים לקחו מארזים כאלה, והגענו לכל בתי ההורים של החיילים ושל הנרצחים בנובה".
לבקר ב-170 שבעות
מאז אותם ימים, שנדמים רחוקים כעת, ממשיכים בעמותה לפעול מען המשפחות השכולות, גם במחיר אישי לא מבוטל. "עד לרגע זה יש 604 חללי "חרבות ברזל", כולם בעמותה", אומרת גונדרס, "זה שבר עוצמתי לעם היהודי, אבל גם לנו כבני אדם. זה כאב שהוא נוגע בך ושורף אותך. אני לפחות, ברמה האישית, ימים שלמים שלא ישנתי ושבתות שלמות שרק בכיתי. לי עצמי היה בן חייל בעזה עד לפני שבוע. זה כל הזמן מתערבב לך הכל ביחד, ואת בוכה על כל כך הרבה. באופן אישי ביקרתי מעל ל-170 משפחות בשבעה. הרגשתי שזה הדבר הכי נכון שאני צריכה לעשות בעת הזאת. היינו צוות שארגן את כל השמות ובעלי היה מתכנן את הלו"ז, ובימים הכי קשים היינו מגיעים לשלוש-ארבע משפחות ביום אחד, כדי להחזיק לאימא ולאבא את היד ולהגיד: 'תסתכלי עליי, דבר אחד אני מבטיחה לך – את תקבלי כוח. אנחנו ניתן לך כוח', כי אין מילים לכאב ואין מילים לצער".
איך אפשר להתמודד עם כמות כל כך גדולה של נופלים בתקופה כל כך קצרה?
"אי אפשר, אבל אני לא מתעסקת עם הקושי, אלא עוסקת במהות ובהצלחה ומתחזקת מההצלחה של כל אחד ואחד. הכאב הוא עצום ותקוע לך בנשמה. אני מזדהה איתם בכל נימי נפשי, אבל באתי לחבק אותם. חשוב לי להעביר להם את המסר שאנחנו זוכרים אותם ושאנחנו אוהבים אותם. אהבה נותנת הרבה כוח, נדיבות הלב נותנת כוח, וזה שלא שוכחים אותם נותן הרבה כוח".
במהלך החודשים שחלפו מאז אותם ימים ראשונים למלחמה, הלכו באור למשפחות והעצימו את רמת הפעילות שלהם. "עשינו פעולות ברמת המיקרו וברמת המקרו", היא מספרת, "עשינו פרויקט שנקרא 'מחזקים ומתחזקים'. פניתי לכל הורי העמותה הוותיקים, ואמרתי להם שאני זקוקה לעזרה. הקמתי שמונה קבוצות, בכל רחבי הארץ, עם מאות הורים שכולים ותיקים ובראש הקבוצות עומדים פסיכולוגים ידועים. ההורים השכולים הוותיקים מקבלים מאיתנו את השמות, והם ניגשים להורים של 'חרבות ברזל' ומחזקים אותם. הם נפגשים אחת לשבועיים. יש קבוצות העצמה כאלה בחיפה, בירושלים, בבאר שבע, בתל אביב, ברמת גן ובמודיעין. בראש כל קבוצה עומדים פסיכולוגים מהרמה הראשונה, שנותנים כלים להורים הוותיקים איך לגשת, באיזה מינון, איך להתמודד עם 'לא', איך להתמודד עם 'אני לא רוצה'".
גונדרס משוכנעת שקבוצות תמיכה כאלה הן הדרך הנכונה לסייע להורים השכולים. "אני חייבת לומר שזה העצים אצלי את ההבנה שעבור הורה שכול, ולא משנה מה טווח השנים, החיבור לקבוצת תמיכה זאת דרך נפלאה להעצמה. החיבור לקבוצה משמעותית שעוזרת, זאת הדרך הכי נכונה להתמודד עם הכאב והיגון, עם קבוצת שייכות טובה, אוהבת, מחבקת, קבוצה איכותית עם נתינה ומשמעות. לחזק זה הסלוגן. 'באנו לחזק ויצאנו מחוזקים' תופס משנה תוקף במקרה הזה".
צורך נוסף שעלה במקביל הוא ליצור קבוצות תמיכה גם עבור הסבים והסבתות השכולים. "הקמנו קבוצות תמיכה והעצמה כאלו במודיעין, ויש קבוצות בתל אביב ובחיפה. מדובר בקבוצות תמיכה בהובלת פסיכולוגים, ובהן הסבים והסבתות מקבלים תמיכה וכלים להתמודדות. אלה קבוצות אהבה, בהן מדברים ומתחברים ומתחבקים. קרה הדבר הכי נורא שהאהוב הגיבור נפל, איבדת את הדבר הכי יקר לך, אבל מי שמסתכל אחורה הופך להיות נציב מלח. לכן אנחנו מסתכלים קדימה. משפחת אור למשפחות היא משפחת אוהבת, בנדיבות ושלא על מנת לקבל פרס. אנחנו בונים משפחה חדשה להורים, לאחים ולסבתות".
קבוצות דומה הקימה העמותה גם עבור האחים השכולים. "קראתי למפגשים האלה 'מפגש העצמה לעוף עם הרוח'", מספרת גונדרס, "מדובר בקבוצות של 15 אחים, ששטים בלב ים בסיוע פסיכולוגית. כשהם עולים על היאכטה הם לא מכירים אחד את השני, אבל תוך כדי טיפול ביאכטה והרמת העוגן, והגעה ללב ים בעין הסערה, הם מדברים ומשתפים והופכים להיות אחים בדם. לפעמים המרחק מהאזור הגיאוגרפי, מהשאון של היום-יום ההתנתקות, ורעש הגלים והשמש בשמים, מאפשרים לך פשוט לפתוח את הלב ואת הנשמה, וזה יוצר סיטואציה מאוד מקרבת ובלתי שגרתית לאחים השכולים".
כאב כהזדמנות לצמיחה
כפי שראינו מאז פרוץ המלחמה, את מקום המדינה תופסות עוד ועוד יוזמות אזרחיות, ופעילות אור למשפחות היא דוגמה מצויינת לכך. לפני המלחמה בעמותה היו אמורים לקיים אירוע הענקת מלגות, שקיבל פנים שונות בעקבות המלחמה. "כמובן שהאירוע נדחה בגלל המלחמה, אבל קיימנו אותו בדצמבר ובמקום מאה מלגות חילקנו 170 מלגות לאחים והורים שכולים, מתוכן 78 מלגות לאחים והורים שכולים של 'חרבות ברזל'. עוד בחודשים באחרונים יצאנו עם קבוצה של 60 הורים לרומא, מתוכם מעל 40 הורים לנופלי 'חרבות ברזל'. ההילה ברומא יצאה מגדרה וכתבה ספר תורה על שם כל החיילים שנפלו. ההורים השכולים רקדו עם ספר התורה בבית הכנסת הגדול ברומא, וקיבלו את פניהם יותר מ-1,500 מחברי הקהילה בעיר. אלה עוצמות שאי אפשר להסביר".
לאחר הנסיעה לרומא, קיימה בשבוע שעבר העמותה אירוע ענק עבור האימהות, אליו הגיעו למעלה מ-650 אימהות שכולות, ובימים אלה הם כבר עובדים על אירוע נוסף, שיתקיים ביום הזיכרון ומיועד לאבות השכולים. "יגיעו מעל ל-700 אבות ובנים, כולם שכולים". עשרה ימים לפני יום הזיכרון יקיימו בעמותה אירוע אחר, שיעסוק באפשרות של אותן משפחות שכולות להביא לעולם ילדים מזרעו של הבן שנפל. "היה כבר מפגש בנושא לאימהות של חללי 'חרבות ברזל'", היא מספרת, ואנחנו גם פועלים לחוקק את 'חוק ההמשכיות', כי מעל ל-170 הורים שאבו את זרע בנם. אנו כרגע בשוקת שבורה עם החוק, אבל אנחנו לא מרימים ידיים ואנחנו נצליח".
מה המסר שלך להורים השכולים?
"החוכמה היא לייצר משהו מתוך הכאב, לייצר משמעות חדשה לאחר הנורא מכל. אני אומרת להורים 'תראו בכאב הזדמנות לצמיחה'. אני מציעה להם לשאול את עצמם האם הם יהיו קורבנות, או שייקחו את הכאב ויהפכו לגיבורים. אני מציעה להם להיות בקשר עם אנשים שאוהבים אותם, להתקשר לקהילה שמחבקת אותם, ולייצר משהו משמעותי בחייהם".
