7 באוקטובר שחל השבוע היה בשבילי עוד יום שבו חיבקתי את הצער, כפי שאני נוהג ובהקפדה יתרה מדי יום כבר שנה מלאה. אני עדיין נטוע חזק בתוך ה-7 באוקטובר המר והנמהר. אין לי צורך ביום זיכרון, כי אני זוכר כמעט הכל כאילו היה זה הבוקר. הזיכרון טרי. הכאב מפלח את הלב והנשמה ותמונות החטופים, הנרצחים וחיילי צה"ל שנהרגו לנגד עיניי יום-יום ושעה-שעה.
החיים בארץ היקרה שלנו כבר לא יהיו אותו דבר, לפחות לא בשלושת העשורים הקרובים. החיים בינינו יילכו עם האסון הנוראי לקבר. את המחדל הזה לא יכסו טקסי זיכרון ולא שירי מלחמות.
יום הכיפורים הוא יום של סליחה וכפרה, והנה אני ניצב בפניכם ומבקש לכפור בעיקר. אינני סולח ואינני מוחל לכל מי שהיה לו חלק או יד ואפילו אצבע באסון שאנחנו חווים. מה שקרה הוא בלתי נסלח. אינני זקוק לוועדת חקירה כלשהי שתצביע על האשמים. הכתובת על הקיר, וגם אם הקיר קרס הכתובת בוהקת וברורה. היא כתובה באותיות קידוש לבנה על כל ממ"ד ומיגונית בעוטף עזה ובערים הסמוכות לקיבוצים.
בעיניי, כל מי שהייתה לו יד "בבגידה" הזאת יסתובב בינינו עם אות קין על מצחו עד יומו האחרון. על כולם, כולל כולם, עד האחרון שבהם ללכת הביתה. לפנות את המרחב הפוליטי, הצבאי והציבורי לדור שלא ידע את יוסף. דור התקומה מחדש של העם שלנו שיכתוב מחדש וביד רועדת את מגילת העצמאות החדשה, שתבטיח את קיומנו בחלקת הארץ הקטנה והאהובה שלנו. אין לנו ארץ אחרת ומקום אחר בו אנו רוצים לגדל את ילדינו ונכדינו. זו הארץ ואין בלתה. ילדינו משלמים בחייהם בהגנה על המולדת ואינם מתים באוהלה של תורה. עם יד על הלב: אילו הישיבות כולן על תלמידיהן היו מאכלסות את עוטף עזה, מה היה עולה בגורלם בבוקר ה-7 באוקטובר? למי שיש ספק, שיקום.
התקלה שהייתה לראשי המדינה והצבא היא בלתי נסלחת. כולם לקו בליקוי מאורות ובהיבריס, וגם אם אני מגדולי חסידיו של הצבא שלנו ומפקדיו מאז ה-7 באוקטובר למגינת הלב, מפקדי הצבא בשפיץ צריכים לפשוט את המדים ולשוב לבתיהם עם חשבון נפש נוראי. ומאז היום הארור ההוא אני עפר לרגליהם של חיילי צה"ל. הם מגש הזהב שלנו המעניקים לנו חיים וקיום בארץ הזאת. הם ואין בלתם! כל השאר אוויר נפוח ומילים של פחדנים ותבוסתנים.
אינני רוצה לבוא חשבון עם פרט זה או אחר בממשלה, כנסת או מערכת הבטחון. אני כן רוצה לבוא חשבון ובריבית דריבית עם אויבינו, והם רבים כחול אשר על שפת הים. אם למדתי משהו בשבעים שנותיי על פני הארץ המובטחת, הוא שעלינו בכל נקודת זמן להיות חזקים. מאוד חזקים. ושאסור לנו למצמץ אף לא לשנייה.
הלנצח נאכל חרב?
חיובי. כך זה נראה. כל הניסיונות שלנו לחיות בשלום עם אויבינו נכשלו. ואם הצלחנו בעשיית שלום עם מצרים וירדן והסכמי אברהם, זה כי נכון לעכשיו זה כדאי ומשתלם להן. וזה בסדר גמור מבחינתי, אבל גם את המציאות הזאת מולן יש לקחת בערבון מוגבל. לא סומך עליהן ולא בוטח בהן.
מקדמא דנא בני ישמעאל אינם חובבי ציון ויהודים. יש להתייחס אליהם בחשדהו וחשדהו. עלה של זית מצידם ייענה בעץ של זית מצידנו. והיה כי ירימו עלינו יד, אצבע או ציפורן להכחידנו, עלינו להגיב בעשרות מונים חזק יותר מהאיום שהופנה כלפינו.
לצערי, זו השפה בשכונה שלנו, ולשם עלינו לכוון. כל האופציות האחרות ליחסי שכנות טובים ונאיביים מצידנו נחלו כישלון מוחלט. חובת ההוכחה עליהם. ה-7 באוקטובר הוכיח לכולנו שאין לנו יותר פריבילגיה לבטוח בשכנינו, וכל המסרים והמעשים (ההתנתקות כמשל) של שלום ואחווה התנפצו לנו מול העיניים וכמעט עלו לנו בעצם קיומנו.
די לנו בשואה, פוגרומים וניסיונות אינסופיים להשמידנו. לא עוד. התמונה שבעיניי צריך כל אחד ואחת להחזיק בכיס היא של הילד היהודי, חסר ההגנה, מרים את ידיו בהכנעה מול קלגס נאצי בגטו יהודי. על שכנינו והעולם כולו להפנים שהתמונה הזאת אסור לה שתחזור על עצמה, כאן או בכל מקום על פני הגלובוס. כדי להבטיח זאת עלינו להיות חזקים, מאוד חזקים, ולכוון את כל משאבינו להבטיח זאת. העולם אוהב אותנו קורבנות ומתים. ומה לעשות, אנו דבקים בחיים ובנצח ישראל. לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה עושים היהודים, ואנחנו מצווים לעשות מה שנכון לנו ומה שמבטיח את קיומנו.
למרבה הצער, שם המשחק הוא כוח ופחד. העם האיראני והעם הלבנוני יפנימו במוקדם או במאוחר כי כאשר השולטים בהם מאיימים עלינו לכלותינו ומשגרים לעברנו אלפי טילים, הם צריכים לחשוש לחייהם. רק כך אולי ייווצרו התנאים שאזרחי המדינות הללו יתניעו התנגדות פעילה וחמושה נגד ראשי המדינות שלהם, המובילים אותם לחיים של סבל וייאוש.
ובימים אלה, שצה"ל מפליא ביכולותיו אל מול החיזבאללה, חייבים לתת לצבא לעבוד. חיילינו חדורי מוטיבציה ויש למקסם אותה אל מול נקודת השפל שבו נמצא ארגון הטרור הגדול בעולם. יש להכות במחבלי החיזבאללה עד האחרון שבהם, וכך גם במחבלי החמאס שעוד מזנבים בנו בעזה. אם יש ספק, אין ספק. גם אם הדאחייה תהפוך לשדה תירס ובחאן יונס יגדלו פול. אם צריך לשטח 100 בניינים כדי למנוע פגיעה בחייל אחד של צה"ל, לו יהי.
החוסן הלאומי שלנו מאפשר לנו להחזיק מעמד עוד ימים ארוכים, ובתנאי שייתנו לצה"ל לבצע את מה שהוא יודע, כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. השבועות האחרונים הוכיחו לנו, לאויבים שלנו ולשכונה המוסלמית כולה ולעולם כי לא אלמן ישראל, וכי ה-7 באוקטובר היה נקודה שחורה ונוראית שמי ייתן ולא תחזור לעולם.