כל הדרכים מובילות לביבי. איך שאנחנו לא מסובבים את מעגלי חיינו הלאומיים, אנחנו מגיעים לאחריות של איש אחד. אדם אחד שמוליך אותנו בכחש ומסרב באופן עיקש וחולני להוריד את ידיו מהגה השלטון, כאילו הייתה זו המשרה האחרונה עלי אדמות ובלעדיה אין חיים.

אין בליבי צל צילו של ספק כי דקה אחרי שהוא יירד או יורד מהשלטון, החיים כאן ישתנו מקצה לקצה. אולי לא בדיוק גן עדן, אבל בוודאי לא הגיהנום בו אנו חיים בשנה האחרונה, וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר. זוכרים את השנה וקצת שבה לפיד ובנט היו ראשי ממשלה, כיצד היינו מתעוררים מדי בוקר לימים ללא פוליטיקה ומלחמות פנימיות בינינו לבין אחינו? הימים האלה עוד ישובו, והתנאי היחידי הוא שהאיש המסוכן הזה לא יחליט עלינו. מבחינתי, אין בעיה שהימין ישלוט, אבל ללא ביבי וחבורת הגמדים שקיבץ סביבו ושאר האחראים שהיו בשלטון במחדל הגדול בתולדותינו.

אתם באמת רוצים קבינט מלחמה עם אמסלם, בן גביר, סמוטריץ וקרעי?! מי מכם יצליח לישון בלילה עם מקבץ כזה של קיצונים, משיחיים ורפי שכל? יום יבוא, והוא קרוב, וגנץ את אייזנקוט לא יוכלו יותר לשאת את "האוייבים מבית" ויפתחו על התנהלותו של ביבי במהלך המלחמה. כושר האיפוק וכובד האחריות שגנץ ואייזנקוט נוטלים על עצמם בימים כבדי דמים אלה ראויים להערצה.

כיצד ייתכן שביבי רב עם כולם בקבינט המלחמה? קריאתו של שר הביטחון גלנט השבוע לאחדות ופשרות בתוך הקוקפיט, יחד עם דבריו של הרמטכ"ל המתחנן להנחיה מה הלאה ומה אומרים לצבא לעשות, הקריאה הזאת היא לא פחות מדרמטית ומסוכנת בזמן שהבנים והבנות שלנו מחרפים את נפשם. כיצד הם לא משלבים ידיים, מתחבקים ומעבירים לנו מסר של אחדות? מה לעזאזל ביקשנו בתוך הכאוס והדאגה האינסופיים שכולנו חיים בהם.

העם היושב בציון מתחנן שתעבדו ביחד וללא כל הסיפורים הנוראיים שדולפים על ההתנהגות של חלק מחברי הקבינט, ולו רק מפאת כבודם ומעט האנרגיה שעוד נותרה בנפשן של המשפחות השכולות ואלה של החטופים. כל הדרכים מובילות לאדם אחד, שהוא האסון הגדול ביותר שקרה לנו. הוא יודע שאין לו גיבוי מהעם. הוא, שחי סקרים ופוליטיקה, יודע שהרוב המכריע של העם היה רוצה לראות אותו מחוץ להנהגת המדינה, אבל מתעקש להחזיק בשלטון ובכל מחיר של דם ודמים.