דברים שרואים משם לא רואים מכאן

רותי בוסידן
אחרי יותר מ-20 שנות שירות באמ"ן ובמנהל האזרחי, החליט אבי שלו מרעות לצלול עמוק יותר אל עולמם של שכנינו הערבים ונרשם ללימודים במכללה איסלאמית בבאקה אל גרבייה

"בצידו המזרחי של הקמפוס שוכן המסגד, ואני משתדל להימנע מלהתקרב אליו בחיפושי אחר בניין מספר ארבע. מזמן לזמן עובר בי רעד, מין פחד בסיסי שתוקף ומערער את הביטחון. התחושה היא שאני בסביבה זרה. אבל לא זרה במובן של חו”ל, אולי זרה במובן של עיר זרה ומאיימת. כמו לפתע לפקוח את העיניים ולגלות שאתה במרכז העיר שכם. או דמשק. לבד וללא כל הגנה. אין־ספור פעמים מצאתי את עצמי במקומות כאלה בשטחים, אבל עם נשק ובחברת חיילים אחרים. כעת הכול אחרת. אני לבד. חמוש במחברת וכריך ורחוק מכל סוג של סיוע. מי יודע שאני כאן? האם הייתי אמור להודיע לגורם ביטחוני כלשהו? לתאם את כניסתי למרחב? בכל זאת, אני סגן־אלוף שזה עתה השתחרר משירות פעיל בצה”ל ונרשם ללימודים במכללה הערבית־איסלאמית בבאקה אל־גרביה" (מתוך הספר).

בישראל של המאה ה-21 20% מתושבי המדינה הם ערבים, אבל עובדה ידועה היא כי לרובנו אין כלל הכרות עם המגזר, כאשר רוב ידיעותינו עליהם ניזונות ממדורי הפלילים בכלי התקשורת.
מי שלקח על עצמו את המשימה להכיר לעומק את תושביה הערבים של ישראל, והפעם מהצד האזרחי ולא כשהוא לבוש מדים, הוא סא"ל במיל' אבי שלו מרעות, שלאחר שפשט את המדים הפך לישראלי-יהודי הראשון שלמד במכללה איסלאמית ביישוב ערבי. לאחר השלמת לימודיו אף הפך שלו את החוויה לספר, ומוציא כעת לאור את "יומן אל-קאסמי".

"הרבה מאוד גבות הורמו"

“אתה מטורף?”, מטיחים בי חברים ובני משפחה, “אתה נורמלי? מה זה הדבר הזה? אתה חמוש? השב”כ יודע? הצבא אישר לך בכלל להירשם למכללה?” אני מסלק את השאלות הטורדניות האלה מראשי וממשיך בדרכי בקמפוס. זה לא יכול להיות כל כך דרמטי, אני אומר לעצמי. ובכל זאת, לרגע אחד יש לי התחושה שאני מסתובב בקמפוס של המכללה ומעלי מתנוסס שלט ענקי וחץ המופנה אלי: “הנה היהודי הראשון שהעז להירשם וללמוד במוסד האסלאמי הזה… הנה הוא כאן”.

שלו , בן 50, נשוי ואב לארבעה, התגייס לצבא בגיל 22 אחרי מגורים של שמונה שנים עם הוריו בדרום אפריקה. הוא שירת במשך שש שנים בחטיבת המחקר של אמ"ן, שם התחיל העניין שלו בשפה ובתרבות הערבית. "מתוך המפגשים עם הערבים הבנתי שזה מה שמעניין אותי, והחלטתי שאני צריך לעבור ליחידה שעוסקת בנושא הזה. מצאתי את המנהל האזרחי ושם שירתי 18 שנה והגעתי עד לדרגת סגן אלוף. במינהל האזרחי יצא לי לעסוק בצורה בלתי אמצעית במציאות האזרחית בשטחים כיועץ לענייני פלסטינים. הייתי נפגש מדי יום עם פלסטינים ומקיים איתם דיאלוג, במטרה להבין את הלך הרוח בחברה הפלסטינית, את תפיסות העולם ומה שעומד מאחורי הצרכים של האוכלוסייה והתפיסות שלה. עשיתי מגוון רחב של תפקידים בשדרה המרכזית, הייתי בגזרת רמאללה, בית לחם ועזה, וגם במפקדות המנהל האזרחי השונות. בנוסף, עסקתי בנושאים נוספים כמו ראש ענף לארגונים בינלאומיים ביהודה ושומרון, ובמקביל הייתי עסוק בנושאים כלכליים, בענייני תשתיות וגם במערכת היחסים בין ישראל לרצועת עזה" .

כשסיים את שירותו, לפני כחמש שנים, החליט שלו להעמיק את עיסוקו בנושא. "למדתי תואר שני בלימודים איסלאמיים דרך אוניברסיטת ברלין, עם קבוצה משותפת של ישראלים ומוסלמים מכל מיני מקומות בעולם, ובעצם שם הבנתי שמה שאני באמת רוצה לעשות זה ללמוד במכללה ערבית איסלמית. לא ללמוד על ערבים, אלא ללמוד יחד עם ערבים. הבנתי שזאת חוויה של החיים ללמוד באוניברסיטה ערבית וחיפשתי מקום בו אוכל ללמוד. כמובן שמבחינה אובייקטיבית הבנתי שלא אוכל ללמוד בדמשק, עמאן או קהיר, כי זה לא סביר, ולכן החלטתי לחפש חלופה פה".

החלופה שמצא שלו היא מכללת אל-קאסמי, הגדולה והמובילה מבין שלוש מכללות ערביות שפועלות בארץ, ומעניקה תואר ראשון ושני בלימודי חינוך, וכיום פועלת לקבלת מעמד אוניברסיטאי ולהפוך לאוניברסיטה הערבית הראשונה בישראל. "מעבר לכך שהיא כולה ערבית", מסביר שלו, "היא גם מוסד איסלאמי, מכללה שצמחה ממוסד דתי. המכללה נוסדה על ידי שייח'ים סופיים שהגיעו מחברון והתיישבו בבאקה אלגרביייה לפני מאה שנה. הסופים הם זרם תיאולוגי באיסלאם, זרם מיסטי שהפך להיות מיעוט נרדף על יד גורמים שונים. יש כל מיני מסדרים סופיים. בבאקה אל-גרבייה יש סוג מסוים של סופים שפועל בצמוד למכללה".

כצפוי, שלו היה הסטודנט היהודי הראשון שביקש להתקבל למכללה אי פעם. "כשהגעתי לבקש להירשם וגם להיבחן בערבית הרבה מאוד גבות הורמו", הוא מספר. "זה היה מאוד מפתיע עבורם וגם עבורי, אבל אחרי שנתיים של לימודים שם אני יכול לומר שזאת הייתה חוויה מאלפת במספר מובנים ומישורים. במהלך הלימודים חוויתי כל כך הרבה חוויות ותובנות, ולכן החלטתי לכתוב יומן. הייתי מספר חוויות לחברים וזה היה כל כך מרתק עד שהתחלתי לכתוב את הדברים. האתגר האקדמי היה עצום בשבילי. זאת בעצם הייתה הפעם הראשונה שאני בסביבה דוברת ערבית לגמרי. הרוב המוחלט של הסטודנטים היו בעצם סטודנטיות, חלקן אפילו לא דיברו עברית. הייתי בסיטואציה מאוד חדשה שהכל מתנהל בה בערבית. הערבית המדוברת שלי מצויינת, אבל יש הבדל בין לדעת ולהבין ובין לכתוב ברמה האקדמית".

את הלימודים מסיים שלו עם תעודת הוראה בהוראת הלשון הערבית. "הלימודים כללו ספרות ערבית", סיפורים, נובלות, רומנים, פרוזה, שירה קלאסית ומודרנית, ספרות ילדים ועוד. כמובן שרוב הטקסטים הם טקסטים פלסטיניים שעוסקים בסוגיות שאקטואליות למציאות שלנו בישראל: לזהות הפלסטינית, לחוויה הפלסטינית, לאתגרים של הציבור הפלסטיני ולתקוות שלו. הייתה לי בעצם את הזכות לשבת בכיתה ולשמוע את הדיונים, השיחות ואת הטון של הדברים, את הפרשנות שלהם לדברים שנכתבו בעבר והיום יש להם כל מיני פרשנויות אחרות. את הדברים האלה אני מביא בספר, שמנתח ומסתכל על הסוגיות האלה שצצו ועלו במהלך הלימודים".

רוצים להשתלב, אבל

"אני חש שעיני כל הכיתה ננעצות בי בתחילת כל שיעור. אני נכנס לכיתה, מתיישב באחת השורות הראשונות, ויכול לחוש שהסטודנטיות מגניבות מבטים לכיווני. דּוּחָהּ היא הראשונה ששוברת את הקרח.
“אבי! מה שלומך?”, היא יורה לעברי באסרטיביות. מבטה חודר ועיניה משדרות ביטחון. “תגיד, יא אבי, למה באת ללמוד כאן? יכולת ללמוד בתל אביב, לא?”
“אני רוצה ללמוד במכללה ערבית ובשפה הערבית. באתי לכאן כי זה המקום הכי מעניין ומאתגר עבורי”. הבנות מקשיבות לי בסקרנות רבה.
“אבל לא פחדת?”, שואלת אחת הסטודנטיות.
השאלה מלחיצה אותי מעט. “זאת שאלה מעניינת”, אני משיב בניסיון לקנות קצת זמן, “אבל למה שאפחד בעצם?”
“מה? זה בטח מפחיד בשבילך להיות כאן. לא? עם כל הערבים. אנחנו נראים מפחידים. רוצחים ופושעים, לא?”
דעתן של כמה מהסטודנטיות אינה נוחה מהשאלה הפרובוקטיבית. אני שומע כמה מלמולים מסתייגים. אבל הם רפים למדי ולא עובר זמן רב והם נמוגים.
“מה אתן עושות הצגות?”, משתיקה אחת הסטודנטיות את המסתייגות, “גם אני פחדתי מהיהודים פעם. עכשיו אני כבר לא פוחדת".

כאמור, מרבית האינטראקציות של שלו עם התלמידים היו דווקא עם התלמידות, צעירות מוסלמיות שמרביתן דתיות ועטויות בחיג'אב. "את התואר הראשון שלהן רובן למדו באוניברסיטאות בשטחים", מסביר שלו, "ואת תעודת ההוראה הן עושות באל-קאסמי כדי לקבל רישיון לעבוד במערכת החינוך הישראלית. היומן שלי הוא בעצם ספר שמתאר את הדרך שלי מהעולם הבטחוני והצבאי לחוויה שהיא אזרחית ואנושית. להכיר את העולם הזה של צעירים ערבים, שקרובים אלינו מבחינה גיאוגרפית שעה נסיעה, אבל גרים מעבר להרי החושך בעולם שהוא לחלוטין לא מוכר לרוב הישראלים".

אחד הנושאים המורכבים אליהם נחשף שלו במהלך הלימודים הוא נושא הזהות הפלסטינית-ישראלית של אותם צעירים וצעירות. "המקום החצוי והמבלבל שרוב הצעירים נמצאים בו היום הוא סוגיית הזהות האישית והיחס לישראל, שהוא אמביוולנטי. מצד אחד יש המון רצון להשתלב ולהתחבר, ומצד שני יש את המורכבות של מדינה שהיא יהודית ושהיא בעצם מתקיימת בתהליך שנכפה עליהם והם צריכים לעכל אותו שלא ברצונם. הם עוסקים הרבה בסוגיות כמו מעמד האישה ונשים. יש המון טקסטים שקשורים למעמד האישה, לפגיעה בנשים ולאלימות נגד נשים. בתקופה שלמדתי שם היו לא מעט מקרים של רצח נשים, בין היתר של הצעירה איה מסאוורה, בת באקה אל-גרבייה שיצאה ללמוד בחו"ל ונרצחה באוסטרליה על ידי גבר פסיכופט, ואישה נוספת ממשפחה מוכרת שנרצחה על רקע כבוד המשפחה. כל הסוגיות האלה כל הזמן עולות. זה היה מרתק לראות איך החברה הערבית ואיך הבנות מתייחסות לנושא הזה. היו עוד נושאים שעלו כמו כל הנושא של אלימות בחברה הערבית ועוד המון סוגיות ונושאים שנחשפתי אליהם".

איך הם קיבלו גבר יהודי-ישראלי שלומד איתם?
"בהתחלה זה היה מאוד מלחיץ לשני הצדדים. גם הסטודנטים וגם המרצים לא ממש הבינו מה אני עושה שם. נשאלתי על ידם למה באתי דווקא לפה, הרי יכולתי ללמוד בכל אוניברסיטה שרציתי. אני מניח שברקע היה חשש שאולי אני מגיע בהקשר ביטחוני. אני הסטודנט היהודי הראשון שכף רגלו דרכה שם וביקש ללמוד. אבל מהר מאוד למדנו להכיר אחד את השני, רוב הפחדים התפוגגו והצלחתי לקשור שם קשרים טובים".

איך הרגיש להגיע לשם בתקופות של מתיחות ביטחונית?
"לא הרגשתי ולו פעם אחת מאוים שם. זה לא אומר שלא היו הרבה אירועים, במיוחד פליליים בעיר שגרמו למשפחה שלי לדאוג מכך שאסע לשם, אבל ברמה האישית לא חוויתי שום אירוע בעייתי. כמובן שברקע היו לא מעט אירועים ביטחוניים והסלמה. למשל הייתה תקופה שהנשיא טראמפ הכריז על העברת השגרירות לירושלים וגם ביצע אותה. אלה היו ימים סוערים והיו עשרות הרוגים ברצועת עזה. בימים האלה אני רואה באיזה צד של המתרס הם נמצאים ומאיזו זווית הם מסתכלים, איך הם רואים את ההרוגים והפצועים, וזה לא היה פשוט. באותה תקופה הוכרזו כל מיני ימי שביתה בחברה הערבית והייתי צריך להחליט אם להגיע למכללה או לא. אז היו ימים שלא הגעתי בשל המתיחות. הייתי צריך לקבל את ההחלטות לבד, לא יכולתי להתייעץ עם מישהו. אף אחד לא לקח את האחריות על זה".

אחד הדברים המעניינים ששלו נחשף אליהם הוא ההימנעות הכמעט מוחלטת מלעסוק בסוגיות רגישות במכללה. "הנושא הישראלי-פלסטיני הוא אולי הכי רגיש שיש שם, ויש שם זהירות מאוד גדולה. מאוד התלבטתי מדוע בעצם הם כל כך זהירים. האם זה מפחד בגלל שהסוגיות האלה כל כך נפיצות, האם זה בגלל שכולם מסכימים, או האם זה בגלל שאני שם ולא רוצים לדבר. אלה שאלות שמאוד התלבטתי בהן, יש פרק שלם בספר שעוסק בזה. יש המון סוגיות שריחפו מעל המכללה כמו למשל הזהות והיחס לישראל, היחס לנשים, האלימות בחברה הערבית, הקשיים שיש במערכת החינוך הערבית. יש המון בעיות ולא כל כך מדברים עליהן, הסוגיות האלו מטופלות מאוד בזהירות. המכללה מאוד-מאוד זהירה ומאוד נשמרת כאילו מאש מלפתוח את הנושאים הרגישים האלה. זה משהו שמאוד הפתיע אותי שם. זאת מכללה מאוד שמרנית, מאוד פרגמטית ומאוד ממוקדת בנושא של הכשרת מורים, ופחות מעוניינת להיכנס לעולם של בירור הערכים, במיוחד בעידן שלנו שהוא כל כך חשוף".
לקראת סיום השיחה עימו, שלו תוהה איך זה שעד היום הישראלים לא גילו את המכללה הזאת. "יש אלפי ערבים שלומדים במכללות ישראליות, אבל ההפך אין. אני שואל את עצמי האם לא נכון יותר לשלוח קציני מודיעין דווקא ללמוד באל-קאסמי ולראות את הערבים לא כאויב אלא כתרבות, ולא כיריב שצריך למגר אותו ולפצח את הסודות שלו אלא גם כאתגר של תרבות, של ציוויליזציה, של חברה. יש כאן הזדמנות שאף אחד לא ניצל עד היום".

אחרי סיום הלימודים, ולאחר שעבד במשך שנתיים כמורה לעברית בבית ספר ערבי בשכונת בית חנינא בירושלים, רק מתבקש לשאול את שלו האם הוא אופטימי יותר או פחות לגבי עתידנו המשותף. "מי שקורא את הספר לא יוצא אופטימי. יש הרבה בעיות בחברה הערבית, הרבה קשיים, הרבה סוגיות שצריך להתחיל לברר. נדמה לי שאנחנו הישראלים חושבים שאפשר לפתור כל בעיה בדרך של השקעה כספית או בכוח. נבנה כביש ונפתור את הבעיה, או נפעיל כוח, כאשר בעצם ההכרה של החברה הערבית והתמודדות אמיצה עם הבעיות ועם ערכי היסוד צריכה להוביל אותנו למחשבה מחודשת לרה-ארגון בתפיסות שלנו על איך בעצם אנחנו מתמודדים עם האתגר הזה של מיעוט ערבי והשילוב שלו במדינה. נדמה לי שהתחלה היא היכרות והתמודדות עם הדברים האלה, וכמובן שרוב העבודה צריכה גם להיעשות בחברה הערבית עצמה".

צילום: ארצי גרנות

כתבות נוספות

מוניות השירות יגיעו לעיר?

משרד התחבורה מקדם תכנית שתאפשר לרשויות כמו מודיעין להפעיל את השירות באמצעות מפעילים שייבחרו במכרז, כאשר השירות צפוי לפעול גם בשבתות • אור גרינפלד: "אין ספק שהפיתרון הנכון הוא להעביר את הסמכויות לידי הרשויות המקומיות"

הדרך לגימלים קלה יותר

לאחר שנים של תלונות מצד חיילי מודיעין על השירות הלקוי לו הם זוכים בסניף ביקורופא המקומי, מסתמן כי עידן חדש בפתח: הסניף יוגדל, שעות הפעילות יורחבו ותתאפשר הזמנת תור מראש

מוניות השירות יגיעו לעיר?

משרד התחבורה מקדם תכנית שתאפשר לרשויות כמו מודיעין להפעיל את השירות באמצעות מפעילים שייבחרו במכרז, כאשר השירות צפוי לפעול גם בשבתות • אור גרינפלד: "אין ספק שהפיתרון הנכון הוא להעביר את הסמכויות לידי הרשויות המקומיות"

המשך קריאה »

הדרך לגימלים קלה יותר

לאחר שנים של תלונות מצד חיילי מודיעין על השירות הלקוי לו הם זוכים בסניף ביקורופא המקומי, מסתמן כי עידן חדש בפתח: הסניף יוגדל, שעות הפעילות יורחבו ותתאפשר הזמנת תור מראש

המשך קריאה »

מלונות R

רוצים למצוא מלון איכותי לחופשה הבאה שלכם? אתר של מלונות R יעזור לכם למצוא את המלון המתאים ביותר

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך