האיש שבונה עולם טוב יותר

רותי בוסידן
ביקור לא מתוכנן בהודו ובשכונות העוני של מומבאי הסיט את חייו של יעקב סטוקמן ממודיעין למסלול שונה לגמרי • הוא עזב את עבודתו בהיי טק הישראלי, הקים עמותה והחל להאכיל את תושבי הסלאמס, ומאז הספיק כבר לבנות בית ספר ומרפאה ובימים אלו הוא עובד על החזון הבא – להקים כפר שישמש דוגמה לאחרים: "70 שנה אחרי השואה, עכשיו תורנו לעזור"

ביום העצמאות האחרון הוכתר יעקב סטוקמן ממודיעין כאחד מ"הישראלים שעושים טוב בעולם" על ידי האתר YNET. מה שזיכה אותו בתואר המכובד זאת העובדה שמזה כעשור שהוא מקדיש את זמנו לשיפור חייהם של עניי הודו. אז מה הוביל את סטוקמן, איש היי טק, לעשות מהפך כל כך דרמטי בחייו ולהחליט להקדיש את חייו לטובת תושבי הסלאמס, שכונות העוני הידועות לשמצה של תת היבשת ההודית? פגשנו השבוע את סטוקמן לשיחה, בניסיון להבין.

הכל מתחיל באוכל

הוא בן 52 (נשוי+4) שעלה לארץ לפני 30 שנה (מטעמי ציונות) מאוסטרליה בה נולד, כאשר רוב משפחתו עדיין מתגוררת בה. לאחר העלייה לישראל התגייס לצבא, ולאחר מכן עבד במקצוע הכי רחוק מהיי טק. "אמרו לי שכדאי לי לעשות משהו עם הידיים, אז עשיתי קורס שרברבות ועבדתי כאינסטלטור כמה שנים. לא אהבתי את זה והתחלתי להיכנס לתחום של הייטק, בו עבדתי בתחום השיווק עד לפני עשר שנים".

באחת מנסיעותיו העסקיות לחו"ל הוא מצא את עצמו בהודו. "זה היה במקרה", הוא מספר, "זה לא היה בתכנית. לא נסעתי כמו הרבה ישראלים שנוסעים להודו לטייל, פשוט הגעתי לשם במסגרת העבודה. כשלא הייתי במשרד הלכתי לטייל ברחובות של מומבאי, וראיתי כל מיני דברים מאוד קשים. בעיקר ילדים שהסתובבו בשכונות העוני בלי בגדים, מחפשים אוכל בערימות זבל. ראיתי לפני כן כל מיני דברים וידעתי על עוני בעולם, אבל לראות את זה 'פייס טו פייס' זה היה מאוד קשה לי".

סטוקמן חזר לישראל מאותה נסיעת עבודה, אבל גילה שהודו והמראות שראה ממשיכים ללוות אותו. "חזרתי הביתה ורציתי לדעת מה אני יכול לעשות. לא הבנתי את התחום של  פיתוח קהילתי ואיך לעזור, אבל עשיתי כל מיני בדיקות. חיפשתי באינטרנט, קראתי המון ונסעתי פעמיים נוספות להודו כדי לדבר עם אנשים שעובדים עם תושבי שכונות העוני".

עבור אלו מכם שלא היו בהודו וחוו את עוצמת התחושות שמעלה השהייה בתת היבשת, נספר כי העוני בו נתקלים התיירים לא דומה בשום צורה לזה שקיים במדינות המערביות. "זה עוני מוחלט", מספר סטוקמן, "לא כמו פה. שם ילדים מתים מרעב וממחלות".

אחרי חצי שנה של לבטים והתחבטויות החליט סטוקמן לעזוב את משרתו בהייטק ולהתמסר לחלוטין לעזרה לעניי הודו. "עזבתי את הכל ופתחתי את העמותה. התחלתי עם משהו קטן – 500 ילדים שקיבלו אוכל כל יום. באותה תקופה נסעתי המון להודו, מצאתי את עצמי לפעמים נמצא חודשיים בהודו. בהתחלה עשיתי שיתוף  פעולה עם עמותה אחרת, ואז כשגדלנו הקמנו עמותה רשמית שנקראת 'גבריאל פרוג'קט מומבאי', על שם הרב גבריאל שנהרג ב-2008 בפיגוע במומבאי".

בתחילת דרכה של העמותה התמקדו סטוקמן וצוותו בהאכלת ילדי שכונות העוני של מומבאי. "לקחנו מטבח ודיברנו עם קבוצות נשים בשכונות העוני. לא רצינו לעשות בית תמחוי שמתנדבים באים להכין את האוכל, אלא רצינו לשלב בזה פרנסה לאנשים המקומיים. פגשנו כל מיני נשים מקומיות שמבשלות, והקמנו מטבח שבו הן מבשלות עבור המקומיים ומקבלות על זה משכורת. זה גם עוזר להן להתפרנס וגם הילדים מקבלים אוכל מבושל. כולם מרוויחים".

למה נושא האוכל כל כך חשוב?

"בגלל שהרבה משפחות שולחות את הילדים שלהם לעבוד בשביל שיהיה להם אוכל לאותו היום, אחרת לילדים לא יהיה מה לאכול. זאת הסיבה שהם נפלטים מבתי הספר. כשאין אוכל החינוך הופך למותרות. הם חייבים לשלוח את הילדים לעבוד, לפעמים בכל מיני מקומות מסוכנים. יש ילדים קטועי ידיים שנפצעו במפעלים שאין בהם שום נהלי בטיחות. הרעיון בהתחלה היה פשוט לעצור את הקטע של ללכת לעבוד במקום ללמוד. שנית, רצינו שהם יקבלו אוכל יותר טוב ומזין. כי בדרך כלל אפילו עם הכמה אגורות שיש להם, הם אוכלים רק אורז לבן כי זה הכי זול, אבל אין לזה משמעות תזונתית. לכן הכנו להם ארוחות עם עדשים כדי שיקבלו חלבון ואוכל מזין. התייעצנו עם רופאים ובנינו תפריט טוב ומזין. אפילו ביצה אחת לשבוע זה משהו מדהים עבור הילדים האלה. שמנו דגש על האוכל כדי שלא ייפלטו מבתי הספר, כי החינוך לילדים הוא הפתרון לטווח ארוך כדי לצאת מעגל העוני".

בשנה השנייה של פעילות העמותה כבר סיפק המטבח שהקימו ארוחות ל-750 ילדים מדי יום, כאשר התוצאות היו מיידיות. "אחרי שנה כבר היה גידול של 50% במספר הילדים שהולכים ללמוד ולא יוצאים לעבוד", מספר סטוקמן.

בסיוע מתנדבים מקהילות יהודיות ברחבי העולם, מנהלים סטוקמן ואנשי העמותה את פעילותם במשך מספר שנים, כשהוא חושב קדימה על ההמשך. "באותו הזמן חשבתי איך להגדיל את פעילות העמותה, וגם רציתי להרחיב את הידע המקצועי שלי. לכן התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית תואר שני בפיתוח בינלאומי. למדתי שם המון, ואז החלטנו לשפר את רמת החינוך בשכונות העוני. לקחנו נשים מקומיות שהייתה להן קצת השכלה, והן שימשו כמורות ופתחנו את בית הספר שלנו. הגענו ל-300 ילדים שלמדו אצלנו, אבל בתקופת הקורונה היה מאוד קשה לתחזק אותו והמספר ירד. אנחנו מתחילים עכשיו שוב עם  100 ילדים, בתקווה שבעוד שנה כבר נחזור ל-300".

כשהילדה התחילה לבכות

כצפוי, ההחלטה של סטוקמן לעזוב את תחום עיסוקו להקדיש את חייו לטובת תושבי שכונות עוני אי-שם בצידו השני של העולם, עוררה תגובות רבות ומגוונות.

"אשתי מאוד עודדה אותי בהתחלה ואמרה לי 'לך על זה'. זה היה קצת קשה מבחינה כלכלית בהתחלה אבל הסתדרנו. מה שדחף אותי זה שהיה לי מאוד קשה לראות את מה שראיתי בהודו, אפילו שידעתי על זה. לראות את זה בעיניים זה לא אותו דבר. אחרי אותה נסיעה היה לי מאוד קשה לישון בלילה בידיעה שהילדים שלי בסדר ויש להם הכל, בעוד שלילדים בהודו אין כלום. לא ראיתי הבדל בין הילדים שלהם לילדים שלי. פשוט הילדים שלי במקרה נולדו עם החומר הגנטי שלי ושל אילנה, אבל חוץ מזה הם אותו דבר. לפני 70 שנה הייתה שואה ולא עזרו ליהודים, אז חשבתי שזה התור של אנשים אחרים לקבל עזרה. מצאתי את עצמי עומד מול הילדה שלי, כשהיא רצתה לקנות חולצה, פותח את הארון שלה ומראה לה את כל הבגדים שיש לה. אמרתי לה 'את יודעת שלילדים בהודו אין כלום?'. היא התחילה לבכות ואשתי אמרה לי שזו לא הדרך הנכונה, כי היא גדלה כאן ואי אפשר להשוות. למדתי מזה ולא אמרתי זאת שוב. אבל מצד שני, המשפחה שלי יודעת שאנחנו לא צריכים יותר מדי.  לא צריך אייפון חדש, לא צריך בגדים עם מותגים, לא צריך אוטו שני ושלישי. אפשר לחיות יותר צנוע ולתרום ולהתנדב למען האחר".

מה עם עניי עירך קודמים?

"אני נשאל את השאלה הזאת הרבה פעמים – למה לא לעשות את זה בארץ – ואני עונה שלמזלנו יש לנו בארץ כל מיני עמותות ועיריות שדואגות לאנשים. אין בארץ מצב שילד קטן ישכב על הרצפה יותר מ-15 דקות מבלי שמישהו יגיע ויתקשר לרשויות. בהודו אין את זה. אני לא מאשים את הודו. הודו זה מקום מקסים עם הרבה דברים טובים שאפשר ללמוד מהם, אבל צריך לחשוב על גודל האוכלוסייה שם – 1.4 מיליארד אנשים. כל האוכלוסייה בארץ יכולה להיכנס לעיר אחת בהודו".

כאמור, כבר בשנים הראשונות לפעילות העמותה עסוק סטוקן בתכנוני התרחבות, ולאחר הקמת המטבח ובית הספר הגיע הזמן לשלב הבא. "באותה תקופה קרה מקרה מאוד עצוב בבית הספר שלנו. אחד מהילדים שלנו מת בבית הספר. הוא היה חולה ובא ביום רביעי ללמוד, וביום חמישי בבוקר קיבלנו את ההודעה שהוא מת. כל המורות בכו. הוא רצה להיות רופא והיה ילד פשוט מקסים. זה היה קשה לנו מאוד. דיברתי  עם הצוות שלי והבנו שהם מקבלים חינוך טוב ואוכל טוב, אבל אין להם גישה לרופאים. התחלנו לחשוב על פתרונות הוליסטיים. אנחנו לא רוצים לתת רק חינוך, זה לא מספיק. צריך את כל המעטפת. לכן פתחנו מרפאה שלנו. היום אנחנו מקבלים 1,000 אנשים בכל חודש, בעיקר נשים וילדים, אבל גם גברים".

וזה לא הכל. אחרי שנה הם קיבלו דיווח מהרופאים שמקור הרבה מהמחלות הוא מהמים המזוהמים. "בדרך כלל בהודו יש תקן לחפור באדמה לעומק של 25 מטר כדי לקבל מים ממאגרי מי התהום, אבל בגלל שאין להם כסף הם חופרים רק לעומק של 10 מטרים ומקבלים את המים המעורבבים עם מי הביוב. לכן הקמנו מפעל לטיהור המים בבורות, ויש לנו היום 1,500 משפחות שמקבלות מים נקיים".

יוצאים מהעיר

כידוע, שכונות העוני העצומות של הערים הגדולות בהודו מושכות אליהן מדי חודש עשרות אלפי דיירים חדשים, תושבי הכפרים הקטנים ברחבי תת היבשת שעזבו לעיר הגדולה בניסיון למצוא פרנסה. בשלב כלשהו החליטו סטוקמן ואנשיו שהגיע הזמן לצאת מהעיר אל המצוקה שבמרחבים הכפריים.

"חשבנו שאם רוצים פתרון יותר הוליסטי צריך לצאת לכפרים", מסביר סטוקמן, "כדי שהם לא יצטרכו להגיע למומבאי. התחלנו לעשות את העבודה שלנו בכפרים עם צוות מקומי. כיום יש לנו בערך 60 עובדים מקומיים בעמותה שעובדים בשכונות העוני ובכפרים".

במסגרת החשיבה ההוליסטית של העמותה הם פיתחו את הרעיון של ארבעת העקרונות המרכזיים של העמותה  – חינוך, רפואה, תזונה, ופרנסה. לדבריהם, אלה הם ארבעת העמודים שכל קהילה צריכה כדי לגדול ולפרוח. לכן, אחרי שהשקיעו בחינוך, רפואה ותזונה, הם החליטו שהגיע הזמן להשקיע בפרנסה. "התחלנו עם כל מיני פרויקטים שקשורים לפרנסה. יש לנו כמה קבוצות נשים שאנחנו עוזרים להן. קבוצה אחת עובדת במטבח שלנו.  הן לא רק מכינות אוכל לילדים, אלא יכולות גם להשתמש במטבח כדי לעשות כל מיני עסקים משלהן, כמו לבשל לאנשים פרטיים או למסיבות. אנחנו קוראים להן 'מאסאלה מאמאס'.  הוצאנו גם ספר באנגלית עם כל המתכונים שלהן ואנחנו מוכרים אותו. הקבוצה השנייה עוסקת בכל מיני עבודות תפירה. יש לנו 30 נשים בקבוצה הזאת, שמייצרות למשל שקיות מבד שאנחנו מוכרים לסופרים, בגדים, ובקורונה קיבלנו חוזה מ'יוניסף' להכין 60 אלף מסכות מבד. קבוצה נוספת מייצרת סבונים מסבונים משומשים".

בכפרים הם פתחו מרפאה נוספת, גדולה יותר, ובנוסף הם עושים פרויקטים בחקלאות ובתזונה לילדים.  "יש לנו תוכנית בכפרים שאני מאוד גאה בה", מספר סטוקמן, "יש ילדים באזור שהם בתת תזונה מאוד מסוכנת. אנחנו מתחילים עם מאה ילדים באזור מסוים שמקבלים אוכל מזין וויטמינים כל יום. אחרי שלושה חודשים כאלה רואים שיפור ניכר במצבם".

איך עברה תקופת הקורונה?

"זה היה מאוד קשה. בסלאמס היה רעב מאוד גדול  והרבה מהם החליטו לחזור לכפרים שלהם. הרבה אנשים מתו בדרך. באפריל-מאי 2021 היה גל חדש של קורונה, שהיה מאוד מסוכן. בכל בית שלישי מישהו מת מקורונה. אחד העובדים שלנו, בן 30, גם מת מקורונה. לא היה מספיק חמצן לתת לחולים. אחד הפרויקטים שעשינו היה לפתוח מפעל קטן לייצור חמצן, שעובד שם עד עכשיו. עכשיו הקורונה נרגעה, כמו בכל העולם, ואנחנו עובדים על כך שהם יקבלו חיסונים".

ובתוך כל הקושי שאתה רואה בהודו, יש גם יופי?

"אני מאוד אוהב את הודו. אפשר ללמוד הרבה מהודו. לדוגמה, אין בכלל בתי אבות שם, כי זה מאוד חשוב להם לחיות עם ההורים. הכבוד שהם נותנים לגיל הזהב מאוד יפה. עוד דבר יפה זה הפלורוליזם של הודו. זה משהו מטורף. הם חיים ביחד – הינדים, סיקים, מוסלמים, נוצרים, יהודים – כולם גרים ביחד.  למשל, יש  בית כנסת עם חצר ענקית שכל שבוע יש בו חתונה מוסלמית. הלוואי עלינו".

סטוקמן מסיים את הראיון בסיפור יפה שריגש אותו. "פעם אחת הייתי בכפר ממש רחוק עם קבוצת איכרים מקומית. היו משהו כמו 20-25 איכרים, שישבו על הרצפה עם פרצוף אטום. זה לא עניין אותם. הסברנו להם שאנחנו פה כדי לעזור בתחום החקלאות, ועדיין הפרצוף שלהם היה אטום. ואז הציגו אותי ואמרו שאני בא מישראל. פתאום, כשהם שמעו את המילה ישראל, הם התחילו לחייך וההבעה שלהם השתנתה לגמרי. הם אמרו שהם כבר מכירים את ישראל, כי בעבר חלק מהם נסעו לישראל ללמוד על שיטות בחקלאות. מאותו הרגע הפגישה השתנתה לגמרי. אני הייתי בשוק".

מה התכניות שלכם להמשך?

"אנחנו עכשיו במשא ומתן לקנות 80 דונם אדמה. הרעיון הוא לפתוח כפר ולעשות בו כל מיני פרויקטים. יהיה לנו שם מרכז חינוך, מרכז רפואה ומרכז לפרנסה ולעסקים מקומיים. הרעיון הוא שאנחנו צריכים חמ"ל שלנו של מתנדבים מכל העולם, שבו אפשר לבוא ולעשות כל מיני פרויקטים. אני מאוד מתרגש לקראת זה. מדובר בעבודה מאוד עמוקה בתוך הודו. אני רוצה בתוך חמש שנים לראות הבדל משמעותי בכל האזור. יש באזור שלנו 59 כפרים ואני רוצה לגעת בכולם. בעתיד אולי יראו את ההצלחה שלנו בכל הודו, וזאת תהיה דוגמה שכולם יכולים לעשות אותו הדבר. אנחנו רואים שיפור בכל מקום שאנחנו נמצאים בו".

צילום: פרטי

כתבות נוספות

מה יותר חשוב: שופינג או טבע?

פעילי איכות הסביבה במודיעין מתכוונים להיאבק בתכנית להפוך דרך חקלאית המחברת בין מרכז עינב ליישובי גזר לכביש תקני, בשל הפגיעה במסדרון האקולוגי: "תכנית שנולדה בחטא"

שובה של הקורונה

מספר המאומתים לנגיף במודיעין עלה השבוע ל-860, ציון הרמזור עומד על 10 ומאז פרוץ המשבר נפטרו 30 תושבי העיר. השכונות עם הכי הרבה מאומתים: הכרמים, המגינים ומוריה

אם כבר שביתה, אז לפחות שייהנו

הסתדרות המורים שוב משביתה הבוקר את הלימודים בבתי הספר וגני הילדים, ובעירייה הודיעו כי יאפשרו כניסת תושבי העיר למתקני הנופש והפנאי העירוניים בעלות מוזלת

"הממשלה הוכיחה שאפשר אחרת"

חבר הכנסת של יש עתיד, ולדימיר בליאק ממודיעין, מסכם את הקדנציה הקצרה של ממשלת השינוי, תוקף את הפורשים ומסכים עם יאיר לפיד שהצהיר שלא יישב עם נתניהו: "הממשלה הזאת הוכיחה שאפשר לעבוד יחד למען המטרות המשותפות לכולנו"

מה יותר חשוב: שופינג או טבע?

פעילי איכות הסביבה במודיעין מתכוונים להיאבק בתכנית להפוך דרך חקלאית המחברת בין מרכז עינב ליישובי גזר לכביש תקני, בשל הפגיעה במסדרון האקולוגי: "תכנית שנולדה בחטא"

המשך קריאה »

שובה של הקורונה

מספר המאומתים לנגיף במודיעין עלה השבוע ל-860, ציון הרמזור עומד על 10 ומאז פרוץ המשבר נפטרו 30 תושבי העיר. השכונות עם הכי הרבה מאומתים: הכרמים, המגינים ומוריה

המשך קריאה »

"הממשלה הוכיחה שאפשר אחרת"

חבר הכנסת של יש עתיד, ולדימיר בליאק ממודיעין, מסכם את הקדנציה הקצרה של ממשלת השינוי, תוקף את הפורשים ומסכים עם יאיר לפיד שהצהיר שלא יישב עם נתניהו: "הממשלה הזאת הוכיחה שאפשר לעבוד יחד למען המטרות המשותפות לכולנו"

המשך קריאה »

בעלי מאזדה? כדאי שתיזהרו

תופעת גניבות הרכבים במודיעין לא עוצרת, למרות מאמצי העירייה והמשטרה מתחילת השנה, כאשר בשבוע שעבר נגנבו בשכונת אבני חן חמישה רכבי מאזדה בתוך תשעה ימים. תושב שרכבו נגנב: "משטרת מודיעין מודעת לזה, ולצערי לא עושה הרבה"

המשך קריאה »

עושים לכם את הקיץ

אחרי שנתיים של הגבלות הקורונה באגף התרבות בעירייה מחזירים את אירועי "קיץ מודיעיני", ובגדול: מופעי מוזיקה בפארק ענבה, הקרנות סרטים, מתחם לנוער, פעילויות לילדים, אירועים שכונתיים ועוד

המשך קריאה »