החיוך שנשאר

רותי בוסידן
סמל יהב מעיין ממודיעין נפל ברצועת עזה שבוע בלבד לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה. בביתה בעיר מספרת האם השכולה על הבן שתמיד דאג לחלשים ולבודדים והתעקש לשרת כלוחם: "אני מקווה שהחיוך שלו ייתן לנו את הכוח להתרומם מהשכול"
צילום: מודיעין News

"שבוע, זה מה שהפריד בינינו", אומרת השבוע בכאב גלי דגני מעיין, אימו של יהב שנפל ברצועת עזה בגיל 19, יומיים לפני שהיה אמור לצאת לרגילה ושבוע לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש. "אם הוא לא היה יוצא לפעילות הזאת הוא היה פה ברגילה. כמה תוכניות היו לו", היא אומרת בכאב.

סמל יהב מעיין, לוחם בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, נהרג מפיצוץ מטען צד על שיירת האמרים צה"לית בה נסע באזור בית חאנון. מעיין, בוגר בית הספר עירוני ד' בעיר, הותיר אחריו אם ואב וארבעה אחים, שניים מהם מנישואיו השניים של אביו.

"יהב הוא הבן בכור שלנו שהגיע אחרי טיפולים לא פשוטים, טיפולי פוריות של קרוב לשלוש שנים", סיפרה השבוע דגני מעיין מביתה בעיר. "הוא לא רצה לצאת. הגעתי לחודש עשירי ואושפזתי בבית חולים והתחילו זירוז. הזירוז הסתבך והוא נכנס למצוקה, וסיימנו בניתוח חירום קיסרי. אחרי שבוע, במהלך הברית של יהב, נודע לי שבחדר הצמוד אלינו הייתה עוד לידה שהסתבכה ושם התינוק לא שרד. לכן בחרנו בשם יהב. היה ברור לנו שזה יהב, גם בגלל הפירוש של יהב שזה תקווה, וגם כי זה ראשי תיבות של 'ישמור ה' בני'. ככה הוא התחיל בסערה את החיים שלו".

אותה סערה נמשכה גם בשנות הילדות של יהב, מספרת האם השכולה. "במשך השנים הוא היה שובר יד, שובר אף. הוא היה ילד שובב, פעלתן, מוקף בחברים. הכל בכיף ובהומור. יחד עם זה, לפי כל הסיפורים שהגיעו אלינו במהלך השבעה, יהב תמיד ראה את החלש ואת זה שישב בצד, וידע לגשת אליו ולחבר אותו לכולם ולא להשאיר אותו לבד. אחד החברים סיפר לי שיהב אסף אותו בכיתה ז' והיום הוא חלק בלתי נפרד מהחבורה שלו. שמעתי גם מהחבר'ה שלו בצבא שיש חבר ששומר שבת בחפ"ק, ויהב דאג להניח איתו תפילין ולבשל איתו אוכל לפני כניסת השבת, למרות שיהב לא שומר שבת בכלל".

עוד סיפרה השבוע כי כאשר התקרב מועד גיוסו לצה"ל, היה ברור ליהב שהוא הולך לקרבי. "הוא קיבל שיבוץ לנח"ל ובהתחלה הוא לא היה שלם עם זה, כי היה לו רצון להגיע לגבעתי, אבל מהר מאוד זה עבר לו. אני בעצמי נחלווואית לשעבר והיה לי כיף גדול לראות את הכומתה הירוקה". לאחר נפילתו סיפרה דגני מעיין כי בחטיבת הנח"ל ייעדו את יהב לקורס מ"כים, אולם הוא סירב והעדיף לשרת כלוחם. "הם ראו בו דמות שיודעת לסחוף אחריה את כולם, אבל עם המון שקט שהוא מקרין כלפי חוץ. המפקד שדיבר איתי השבוע אמר שכל משימה שהוא נתן ליהב הוא ידע שהמשימה תתבצע על הצד הטוב ביותר. הוא לא רצה להיות מפקד בבסיס בארץ בתפקיד חסר תוכן מבחינת המלחמה".

כמה חששתם כשהוא התגייס לקרבי?

"חששתי מהיום הראשון שהוא התגייס. קיווינו שהמלחמה תסתיים עוד לפני שהוא יסיים את ההכשרה, אבל זה לא קרה. אני חששתי כל הזמן, אבל יחד עם זאת רציתי שיעשה מה שהוא רוצה. בחודשיים האחרונים הוא היה בחפ"ק של המח"ט ומרבית הזמן הם היו במעבר רפיח. בשלושת השבועות האחרונים הם נכנסו לבית חאנון המקוללת. מהרגע שהוא עבר לחפ"ק כל הזמן אמרו לי 'את יכולה להיות רגועה, הם תמיד אחרונים בכוח'".

הדפיקה בדלת

על התקרית בה נפל, יומיים לאחר השיחה האחרונה ביניהם, היא מספרת: "הוא היה במקום הלא הנכון בזמן הלא נכון. הייתה משימה לצאת לג'באליה עם הסמח"ט. אחד החברים אמר לו 'תצטרף אליי, תיסע יחד עם איתנו'. יהב לא היה אמור להצטרף אליהם. הם יצאו בשני האמרים לא ממוגנים. במהלך  הדרך הסמח"ט ראה עשן שיוצא מאחד השיחים והבין שיש היתקלות. הם  התחילו לפרוק מתוך ההאמר ובזמן הזה מטען שני התפוצץ. אלכס הנהג של ההאמר הראשון נהרג ושני חיילים שיצאו עם הסמח"ט נהרגו. יהב היה בהאמר השני, בחלק האחורי של הרכב מצד שמאל, והוא היחיד שנהרג מההאמר שלו".

את הבשורה המרה היא מקבלת בשבת בצהריים, בביתה במודיעין. "ישבתי פה בסלון, היה יום של גשם. כל אותו שבוע לא היה לי טוב בכלל. קמתי כבר ביום רביעי בבוקר עם תחושות לא טובות. אמרתי לבן הזוג שלי שהרגשתי דפיקה בדלת ביום רביעי. הוא אמר לי 'חס וחלילה'. הלכתי לעבודה. עובד איתי קצין במילואים. ביקשתי ממנו שיכניס אותי לעזה כי אני רוצה להוציא את הבן שלי משם. ביום חמישי בכיתי כל היום בעבודה. ביום שישי שלחתי ליהב הודעה שאני מאוד מתגעגעת אליו, אבל הוא מעולם לא ראה את ההודעה. בשבת בצהריים דפקו לי בדלת את הדפיקה הנוראית. הסתכלתי בעינית כי לא הבנתי מי בא ביום שבת כשיש מבול בחוץ. ראיתי קצין וקצינה. הם לא היו צריכים להגיד כלום. הלכתי אחורה והתמוטטתי על הרצפה, התחלתי לצרוח והם דקלמו את המשפטים שהם צריכים להגיד. בשלב מסוים הם אמרו לי לקום ולבשר לילדה. זה הרים אותי מהרצפה ושם אותי על הספה. הילדה התעוררה, יצאה מהחדר, ראתה אותם והבינה מה קרה. היא הייתה מאוד קרובה אליו. הם היו הכי קרובים, מאוד מחוברים. הוא תמיד היה מגונן עליה ותמיד שמר עליה. מפה נכנסנו לסרט רע, סרט אימים. לא האמנתי, צעקתי 'אתם מתבלבלים, אתם טועים בזיהוי'. הם אמרו לי שאם הם לא היו יודעים בוודאות הם לא היו מגיעים לפה".

למחרת מלווים בני המשפחה את יהב בדרכו האחרונה, יחד עם אלפי חברים ותושבי העיר. "היה לי מאוד חשוב להיות מאוד במודעות, בלי כדורים. רציתי להיות בשליטה על מה שקורה בכל רגע. לפני ההלוויה נכנסתי להיפרד ממנו. ביקשתי רשות לגעת בו, ליטפתי אותו ונישקתי אותו. שמתי את הלחי שלי על שלו, כמו כשהביאו לי אותו אחרי הניתוח הקיסרי. ככה נפרדתי ממנו".

כבר עתה, רגע אחרי השבעה, דגני מעיין חושבת הלאה, על מיזמי ההנצחה שיבצעו לזיכרו של הבן, ובעיקר רוצה שיזכרו אותו. "אני ארצה לעשות ספסלי חברות בעיר ובבתי ספר", היא אומרת, "משהו של קירוב לבבות כנגד כל החרמות שיש בבתי הספר. שהוא יהיה הסמל שמוביל נגד חרמות. הוא תמיד חיפש את המשותף. אני מקווה שהחיוך שלו תמיד ייתן לנו את הכוח להתרומם. שיהיו לנו את הכוחות להנציח אותו".

כתבות נוספות

לא מפסיק לטפס

המחיר הממוצע של דירת 4 חדרים במודיעין השלים עלייה של 12% בשנה האחרונה, הרבה יותר מהממוצע הארצי, ועומד כעת על 3.03 מיליון שקל

החיים הם סרט

תלמידי מגמת תקשורת וקולנוע בישיבה התיכונית במודיעין קטפו את הפרס הראשון בתחרות של החינוך הממלכתי-דתי, עם סרט שעסק באירועי ה-7 האוקטובר

לא מפסיק לטפס

המחיר הממוצע של דירת 4 חדרים במודיעין השלים עלייה של 12% בשנה האחרונה, הרבה יותר מהממוצע הארצי, ועומד כעת על 3.03 מיליון שקל

המשך קריאה »

החיים הם סרט

תלמידי מגמת תקשורת וקולנוע בישיבה התיכונית במודיעין קטפו את הפרס הראשון בתחרות של החינוך הממלכתי-דתי, עם סרט שעסק באירועי ה-7 האוקטובר

המשך קריאה »