החווה הסינית – גרסת השריון
אחד הקרבות המפורסמים ביותר שנערכו במלחמת יום כיפור הוא כמובן הקרב בחווה הסינית, שבספרי ההיסטוריה נרשם על שמם של צנחני גדוד 890. אבל יש מעטים, רובם לוחמי חיל השריון, שיודעים שיומיים לפני גדוד 890 נכנס גדוד טנקים למתחם המבוצר, ובקרב לחיים ולמוות, מטווחים של מטרים בודדים, הצליח לכבוש את החווה ולהחזיק בה במשך שתי יממות ויותר. מי שהיה שם הוא סמג"ד הגדוד באותם ימים, בני טרן, תושב מודיעין, שסיפר למודיעין NEWS בשנת 2016 על הקרב ההירואי.
למרות ארבעים ושלוש השנים שחלפו, לבני טרן לא הייתה בעיה לשחזר שוב את מה שקרה באותו לילה ולמחרת. "הזיכרון העמוק של האש, הצעקות, הפצועים וההרוגים נחרתו כל כך עמוק בתודעה שלי, שכאילו זה קרה אתמול. עם אור אחרון התחלנו בתנועה בתוך השיירה. היעד והמטרה היו ידועים לנו – זאת החווה הסינית. המשימה הייתה ברורה: לבצע חסימה לכיוון צפון כדי לאפשר לכוחות האוגדה להתקדם לתעלת סואץ ולצלוח את התעלה לאפריקה. הרוח מעיפה על פני אבק שמקשה על הראיה. אני פוקד בקשר הפנים על לואיס, נהג הטנק שלי, 'תיצמד לטנק שלפנינו'. העייפות נוראה, אבל הקפיצות בדיונות לא מאפשרות להירדם והגוף כולו דרוך. לאחר כשעה של נסיעה בחולות המדבר השטח מתעורר בבת אחת. קולות נפץ אדירים, התפוצצויות, אש, עשן, ריח שרוף ודם. הקשר נפרץ בצרחות אימים של פצועים ובקשות חילוץ מטנקים שנפגעו. כנראה שנכנסנו למארב מצרי שהמתין לנו, ואני מבין שזהו זה – הקרב מתחיל".
"טור הטנקים שאני סוגר אותו כמאסף נעצר. הטנק שלפני נפגע ועולה באש. אני פוקד בצרחות על הנהג לואיס 'סע לאחור מהר', מחשש שהטנק הבוער יתפוצץ. לואיס לא שומע ואני צורח שוב. עכשיו הוא שומע הטנק מזנק אחורנית ומתדרדר לתעלה בצד הכביש כשהוא נטוי על צידו… לואיס לוחץ על הגז, המנוע מתאמץ בצרחה אדירה והטנק נחלץ לבסוף מהתעלה. אנחנו דוהרים קדימה… אחרי עשרים דקות אני מזהה את הטנקים של המג"ד אלמוג ומגיע אליו. אנחנו בעיבורה של החווה הסינית ומסביב קרב אימים. כולם יורים כמטורפים לכל עבר, כשאותנו מקיפים עשרות טנקים מצרים. לאור הירח אני מזהה את בנייני המשאבות הגדולים. אנחנו מצליחים לפגוע בטנקים שנדלקים, חלקם נסוגים והכח נערך להגנה כלפי צפון, כי משם זורמים טנקים מצרים כל הזמן לעבר החווה הסינית. חייבים לבלום אותם, אחרת יגיעו לכביש ויחסמו את מעבר הכח שלנו לכיוון התעלה לצליחה הצפויה, אני חושב וממשיך לירות…
"האש מתגברת ואני מרגיש יובש בפה. מחפש סיגריה אבל נזכר שקופסת הסיגריות שלי נפלה, ואני לא מעיז לצאת החוצה מהטנק אפילו כדי להשתין. בחוץ אש תופת, מסביב השטח שורץ בחיילים מצריים, חיילי חי"ר שמתרוצצים ממש בין הטנקים שלנו. אנחנו יורים על טנקים מצרים מטווחים קצרים של עשרה מטרים ואולי פחות. זה נראה ממש כמו בקרב שליפות אקדחים מסרטי המערב הפרוע. אני חושב תוך כדי הירי ש'מכאן אני לא יוצא חי', ולמרות שאני אדם חילוני לגמרי בשלב מסויים אני מנסה לגייס אמצעי נוסף להגנתי ופשוט מתחיל להתפלל לאלוהים, כי מה יש לי להפסיד כבר חוץ מאת החיים?".
בחזרה לחרמון
את אברש'ה בורשטיין ממודיעין "תפסה" המלחמה כשהיה בן 26, כאשר לאחר שש שנות שירות הוא יצא לאזרחות, אולם התפתה להצעת צה"ל לשוב לשירות קבע כקצין הקשר של חטיבת גולני. זה היה באביב 1973, חודשים ספורים לפני המלחמה. בלילה שלפני פרוץ הקרבות הוא בכלל היה בתל אביב, כשהוא מתכונן לקראת עצרת לציון 25 שנים להקמת החטיבה.
את השיחה עימו ניהלנו לפני כשנתיים, לרגל שידורה של הסדרה "שעת נעילה" בערוץ כאן 11.
כבר צפית בסדרה?
"כן, בטח. קודם כל אני חייב להגיד שהלחימה בה אני הייתי לא הייתה בתוך המוצב. אני השתתפתי בניסיון הראשון לכבוש את המוצב בחזרה, ניסיון שכשל, ובניסיון השני שצלח. אני גם מכיר את מוצב החרמון משלב הבנייה שלו, עם המנהרות והמחילות וכל אלה, מזמן שירותי בפיקוד צפון. הסדרה איכותית, האמת. כולנו נוהגים לראות סדרות וסרטי מלחמה אמריקאיים, והנה סדרה שלנו שמאוד מושקעת. היא מעניינת ומרתקת גם למי שלא חווה את מה שקרה שם. אני מרגיש שיש בה אלמנט של אותנטיות".
מבחינת הדיוק בפרטים או התחושות?
"יש את הסצנה שהקצין מוביל את החיילים בתוך המחילות, עם היתקלויות בדרך, וזה ממש מרגיש שאתה משתתף בקרב הזה. ככה לפחות אני מרגיש. גם למי שהדברים לא בדיוק דיברו אליו והוא לא ידע על המלחמה והקרבות, זה בהחלט מקרב אותו לנושא ופותח איזה צוהר לעניין".
המלחמה נצרבה בתודעה הלאומית בעיקר בפצע נוראי, למרות שהיה כאן ניצחון צבאי מובהק. הדיסוננס הזה מציק ללוחמים?
"תשמע, מאחר שהמלחמה הזאת נמשכה מאוקטובר ועד אפריל 1974, עם השהייה במובלעת הסורית ועד שהחטיבה יצאה למנוחה, אז ברור שיש טראומה. קודם כל במובן של ההפתעה, וגם מבחינת הצטברות האירועים וההרוגים והפצועים. אז כן, יש בהחלט משקעים. אני חושב שבגלל שנתפסנו עם המכנסיים למטה, אתה נמצא במצב שאתה פועל באופן כמעט אוטומטי כדי לפתור בעיות ולהתמודד עם הדברים. אתה בכלל לא משפיע על האירועים, אלא נגרר. זו תחושה קשה כשאתה לא שולט במה שקורה. נזרקנו ישר לצפון רמת גולן, מוצבים נלחמים ואתה תחת אש, מיגים תוקפים את השיירה של החפ"ק שלך. זו לא סיטואציה שהכרנו קודם. היינו בתוך "בום".
ומה אתה מגלה על עצמך בתוך סיטואציה כזו?
"קודם כל, שיש לך כנראה כוחות שלא ידעת עליהם. אם זה כוחות נפשיים ואם זה פיזיים. כמו למשל בטיפוס לחרמון בניסיון השני. טיפסנו ממג'דל שמס ועד לגובה של אלפיים ומשהו מטר. זה קודם כל כוחות פיזיים, וכשמתחיל הקרב ונפצעים ונהרגים לידך, אתה מגלה גם את הכוחות הנפשיים. אתה בהחלט מגלה על עצמך דברים שלא ידעת. וגם אחרי זה, כשאתה ממשיך בשגרה, אתה מגלה את הכוחות שיש לך לעשות את זה. אלו דברים שאולי בלי המלחמה לא הייתי מגלה על עצמי".
כור היתוך של אש ופלדה
אל"מ במיל' טוביה רביב, תושב מודיעין, היה במלחמת יום הכיפורים מח"ט חטיבה 600 של חיל השיריון, אותה הקים והיה מפקדה הראשון. החטיבה הורכבה מחיילי מילואים צעירים שלחמו באמצעות טנקי 'פטון' אמריקאיים – M-60 – שנחשבו אז למתקדמים ביותר בכוח השיריון הצה"לי.
החטיבה הייתה מעורבת בקרבות רבים במהלך המלחמה, אבל היו אלה בעיקר שלושה מבצעים מורכבים בהם הכניעה החטיבה את המצרים ולמעשה היטתה את הכף לטובת צה"ל. הקרב הראשון היה תקיפת ההסחה נגד טנקי הארמיה השנייה המצרית בסיני, שריתקה את המצרים לגזרת החטיבה ואפשרה לחטיבה 14 הסדירה ולחטיבה 421 להתקרב לקו המים ולהתחיל בצליחת התעלה מערבה.
המבצע השני היה גרירת גשר הגלילים באמצעות טנקי החטיבה, לכיוון תעלת סואץ לקראת הצליחה, תחת אש תופת מצרית. המבצע השלישי הבולט של רביב היה כבר לקראת סיום הקרבות, ב-21 באוקטובר, בקרב על מתחם 'מיזורי'.
'מיזורי' הייתה גבעת חול רחבה וארוכה, ממזרח לתעלת סואץ, עליה התמקמו כוחות מצריים בהיקף גדול, ששטפו את השטח מהגשר שעליו חצו המצרים את התעלה לתוך סיני, ועד לגבעות החול בהם שכנה הגבעה, כחמישה קילומטרים מזרחית לתעלה. על פי התכנון המצרים היו אמורים להתמקם בגבעה ולהמתין לטנקים של צה"ל כדי להשמידם תוך שימוש ביתרון המגננה ותנאי השטח, ולאחר מכן לפתוח במתקפה מאסיבית מזרחה לעומק סיני.
הכוח המצרי שהתבצר ב'מיזורי' כלל עשרות טנקים ומאות חיילי קומנדו שהתחפרו על הטרשים ושלטו משם באש יעילה על צירים חשובים שבהם נעו טנקי צה"ל, בסמוך לאזור הצליחה. רביב קיבל משרון פקודה לתקוף ולחסל את הכוח המצרי, ולמרות שחשב כי הקרב מיותר הסתער על המתחם בראש כוח הטנקים שלו, שכבר היה שחוק ופגוע, והשמיד כוחות מצריים רבים תוך שחטיבתו ממשיכה לספוג אבידות כבדות ועשרות הרוגים, מרביתם מגדוד 410 של החטיבה.
בשנת 2015 פרסמנו כאן דברים שנשא רביב במסדר הסיום, מייד עם תום הקרבות בסיני: "עברנו דרך ארוכה יחד מאז נקראנו אל הנשק ואל הגנת המדינה בעצם יום הכיפורים. לחמנו במערכה כבדה ובקרבות מרים. ידענו את שמחת הניצחון ואת הכאב והיגון על חברינו שנפלו. כך חיינו ימים ולילות, בלא שינה ומנוחה. כך עברנו קרב אחר קרב. החטיבה הוטלה אל המערכה בפתאומיות, אך ידענו להתארגן במהירות, ופלוגותינו היו מהראשונות שהגיעו אל החזית ותגברו את כוחות הצבא הסדיר שעסקו בבלימה.
משימות כבדות הוטלו עלינו ואנחנו יכולנו להן. עמדנו בגבורה בקרבות הבלימה והיינו מהכוחות העיקריים שהשתתפו במבצע הפריצה ובתפיסת ראש הגשר. מהלך זה הביא לשינוי הגדול ביותר במלחמה זו. בימיה האחרונים של המלחמה לחמנו בקרבות מרים, כדי להרחיב את ראש הגשר צפונה ולמנוע את ניתוקם של הכוחות הצולחים. השמות יישארו חרוטים בזיכרוננו, כי שם היינו עדים לגילויי גבורה והקרבה שלא ידענו כמותם במערכות ישראל.
בזכות מסירותם והקרבתם של לוחמי החטיבה, התלכדנו כולנו בכור ההיתוך של האש והפלדה והפכנו לגוף אחד של אחווה וגבורת לוחמים. מחיר כבד שילמנו במערכה. 119 מטובי לוחמינו נפלו בקרב. הם נפלו והותירונו אחריהם, כדי להציב גל-עד לגבורתם. נהיה ראויים לזכרם ונישא פועלם בקרבנו לאות ולמופת".
אש גם בים
את סג"מ עודד מלניק הצעיר, תושב מודיעין בעת פרסום השיחה עימו במודיעין NEWS בשנת 2014, תפסה המלחמה עם ותק של שלושה חודשי קצונה בלבד. מאז סיים את קורס החובלים וקיבל את דרגת הקצונה ביוני 1973 הוא הוצב על ספינת הטילים 'חנית' שהייתה חלק משייטת 3 – שהיא למעשה עמוד השדרה הלוחם של החייל, ככוח הסטי"לים המרכזי.
סא"ל מלניק זכה להשתתף באחד הקרבות ההיסטוריים בתולדות הלוחמה המודרנית, כאשר בליל הלחימה הראשון של מלחמת יום הכיפורים נרשם קרב טילי הים-ים הראשון בעולם, מול חופי סוריה. כח סטי"לים של חיל הים, שכלל גם את הספינה 'חנית', יצא לכיוון נמל לטקיה הסורי כדי לפגוע במטרות ימיות. במהלך השיוט הבחינו הסטי"לים הישראליים בספינות טורפדו סוריות ופתחו עליהן באש תותחים. ספינת הטורפדו נפגעה וה'חנית' שטה לעבר הספינה הסורית הפגועה כדי להטביעה סופית.
"קיבלנו פקודה להטביע אותה, עצרנו כשלושים מטרים ממנה והדלקנו זרקור. ירינו ממקלע 0.5 שעל הדופן אבל היה מעצור והמקלע הפסיק לירות. פירקנו במהירות מטורפת את ה-0.5 מהדופן השנייה, רצנו איתו לכיוון המעקה וירינו ממש על קו המים, תפרנו את דופן הספינה הסורית והמים החלו לחדור דרך החורים שנוצרו מהיריות והיא שקעה למצולות", מספר עודד.
בעוד ה'חנית' עסוקה בהטבעת הספינה הסורית, שאר הסט"לים יצרו מגע עם סטי"לים סוריים ואז התפתח קרב הטילים הראשון בעולם כאשר הסטי"לים הישראליים יורים כארבעה טילים ומטביעים שני סטי"לים סוריים מסוג 'קומאר' מתוצרת רוסיה, המצויידים בטילי 'סטיקס'. "בסטי"לים שלנו הופעלו מערכות לוחמה אלקטרוניות נגד טילי ה'סטיקס' שנורו עליהם מהסטי"לים הסוריים, המערכות שיבשו את ירי הטילים והם נפלו לים מבלי שגרמו נזק לספינות הישראליות. בסיכומו של קרב לטקיה הוטבעו חמש ספינות סוריות, בעוד ששייטת 3 שבה לחיפה במלוא כוחה ללא פגע, לאחר שירתה עשרה טילי 'גבריאל'", מספר מלניק ואי אפשר שלא להבחין בגאווה בקולו.
לאחר הלחימה בזירה הסורית יצאה ה'חנית' לחזית הדרום, לכיוון נמל פורט סעיד שבפתחה הצפוני של תעלת סואץ. בדרך עלתה הספינה על שונית בימת ברדוויל ונתקעה בחוף הרדוד. אנשיה היו תקועים בחוף יממה עד לחילוצם על ידי גוררת גדולה, ומלניק המשיך את המלחמה על גבי סיפון סטי"ל אחר – 'סופה' – והשתתף בקרבות בזירה המצרית מול פורט סעיד.
להסתער קדימה, בניגוד לרצון לחיות
יומיים בלבד לפני פרוץ המלחמה מונה רב-סרן יהודה (יודק'ה) פלד ממודיעין למג"ד 51 של חטיבת גולני. פלד, שכמו רבים בתקופת מלחמת ההתשה השתחרר משירותו הצבאי וחזר לקיבוצו יגור כאזרח, שב והתגייס לקבע בשנת 1970. עם פרוץ המלחמה הגדוד הגיע לנווה אטי"ב, אלא שרמת הגולן הייתה במצב נואש ומפקד אוגדת הגולן רפאל איתן הורה בקשר להחזיר את גדוד51 לתיגבור "החרמון עכשיו לא חשוב. עצור ורד חזרה, כי רמת הגולן נופלת", הורה רפול לדרורי.
ב-21 באוקטובר ניתן ליד הכפר מסעדה תדריך גדודי של מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון. היה זה תחילתו של אירוע שייכנס להיסטוריה של צה"ל בכלל ושל חטיבת גולני בפרט, במה שנודע אחר כך כ"קרב החרמון". היה זה הקרב שסיים למעשה את מלחמת יום הכיפורים, כאשר לאויב הסורי לא נותר שום הישג קרקעי ברמת הגולן.
גדוד 51 איבד בקרב 41 לוחמים. במשך השנים הפך קרב החרמון לסמל של מיתוס גבורה ושל מסירות נפש שעל ברכיו מתחנכים לוחמי גולני לאורך השנים. על הקרב עצמו סיפר פלד בכנס לוחמים: "ב-21 באוקטובר בשעות הבוקר קיבלנו פקודה חטיבתית לתקוף מכיוון דרום ומערב, מהכיוון כלפיו נערכו כוחות הצנחנים והקומנדו הסוריים. לוחם החי"ר הוא הלוחם היחיד בצבא, בכל צבא, שעומד כל זמן הקרב בפני החלטה שאין קשה ממנה. החלטה הנוגדת את האינסטינקטים הכי ראשוניים, הכי בסיסיים, של הרצון לחיות. הכדורים שרקו מכל עבר, ארטילריה נופלת. רימונים מתפוצצים.לוחמים אחרים, חברים נפגעים. תמונת הקרב אינה ידועה ללוחם, בוודאי לא במהלך הקרב. שדה הראייה בן מטרים ספורים. כל השאר, כאילו לא קיים. זה עוד יותר חריף בלילה, ובאזור לא מוכר. והלוחם הזה מחליט באופן אישי להמשיך להילחם, להסתער, לפנות תחת אש חברים שנפגעו, לא לסגת.
למעשה, כל אחד מכם שהיה שם, היה בסיטואציה הזאת. הלוחם הזה הוא שמכריע את הקרב, הוא שגורם לאויב להישבר. נפצעתי לפני סוף הקרב. למרות חוסר הוודאות שעדיין הייתה בשלב הזה, לא עלתה בדעתי המחשבה שאולי לא נעמוד במשימה".
