על פסגת הר הקילימנג'רו בקניה, בגובה של 5,895 מטר ובטמפרטורה של מינוס 15 מעלות, נרשם לאחרונה רגע מרגש במיוחד. כשהם מניפים את דגלי ישראל וארגון שלוה, הפועל לשילוב בעלי צרכים מיוחדים בחברה, בנוסף לדגל עם סמל החטופים, עמדו חברי קבוצה מכל מגזרי החברה הישראלית וסיכמו את רגע השיא של המסע.
בתוך החבורה הזאת היה גם יקיר פרנקלין ממודיעין (נשוי ואב לארבעה), איש מכירות בהייטק שהצטרף כ"שגריר" למסע, לאחר שגייס לטובת הארגון 35 אלף שקל טרם היציאה למסע. "עליתי מאוסטרליה לפני 12 שנים", סיפר השבוע למודיעין News, "התחברתי לארץ דרך טיולים שעשיתי בה. השנה אני מחליף קידומת וימלאו לי 50, ובמסגרת המהלך למצוא לעצמי אתגר או הישג של חוויה לשנת החמישים התחברתי לאתגר של שלוה לטפס על הקילימנג'רו. כבר לפני שנתיים שמעתי שיש מסע לקילימנג'רו. גיסתי נרשמה למסע של לפני שנה, אבל הוא בוטל בגלל המלחמה. לשלוה יש כמה אתגרים – משלחת למרתון בניו יורק, מסע אופניים בוייטנאם והמסע לקילימנג'רו. במסעות האלה מגייסים להם תרומות של מיליון שקל בשנה".
איך הצלחת לגייס את התרומות?
"התחלתי לשווק ולהסביר לאנשים מבית הכנסת ומהשכונה על הסיבה שאני יוצא למסע, וכשהבנתי שבפועל אני אצליח לגייס את התרומות ושאצליח לעשות את המסע, נרשמתי בואפן רשמי. הבנתי שאם אני אמצא 350 איש שתורמים 100 שקל כל אחד, אני אצליח לגייס את הסכום וזה מה שעשיתי".
ואיך מתכוננים פיזית לאתגר כזה?
"עוד לפני שנרשמתי התחלתי בתהליך של הליכות במודיעין, בעיר ובשטח, במסלולים ובסמטאות של מודיעין. יש הרבה עליות ומדרגות במודיעין וזה עזר לי להתאמן. ברקע שלי אני די ספורטיבי, סיימתי חצאי מרתונים. אברהם אבינו קיבל ציווי מהשם 'קום והתהלך בארץ', והתחברתי לזה. יצאתי להרבה טיולים, גם עם הילדים שלי, ועשיתי הרבה הליכות. בסך הכל, הגעתי למצב שאני מוכן ורוצה לאתגר את עצמי, ויודע שאני מסוגל להצליח. חששתי קצת מהנושא של מחלת גבהים בהר הכי גבוה באפריקה, וגם לזה התכוננתי. המסע כלל מסלול של שבעה ימים בעלייה לפסגה ויומיים בירידה. בנוסף, היה גם צורך לשמור שבת על ההר וחשבתי איך אפשר לעשות את זה. זאת אחת מהסיבות שנרשמתי למסע עם שלוה, כי הם כיבדו אנשים שומרי שבת. כל האוכל היה כשר וכשהגענו למחנה בערב שבת היה מסביב חוט עירוב שהקימו במיוחד בשבילנו ובשבת היה יום מנוחה".
לטפס עם הסבתא
באמצע חודש ינואר האחרון יצאה לדרך המשלחת, שמנתה כ-30 משתתפים, מכל הגילאים, במה שאמורה הייתה להיות העונה היבשה באותו אזור. "למרות שזאת הייתה אמורה להיות תקופה יבשה, החל מהיום השלישי והלאה היה גשם, ברד ושלג", הוא מספר, "ובפסגה, בה אמורה להיות ראות מדהימה, ראינו סופת שלג ורק לבן".
בסיוע הפורטרים, הסבלים המקומיים, מתחילים פרנקלין וחבריו למשלחת את הטיפוס ההדרגתי בדרך לפסגה, ונעצרים בסיומו של היום הראשון בגובה של 2,600 מטר. "בימים הראשונים של המסע לא היה גשום והצלחנו לראות מיליוני כוכבים בשמים. זה היה מאוד מרשים. בהתחלה היינו באזור מיוער וראינו הרבה ציפורים ופרחים. ביום השני כבר יצאנו מהאזור של היער. זאת הייתה הליכה לא פשוטה ומאתגרת, כי אתה כל הזמן בעלייה, אבל האימונים שעשיתי לפני כן עזרו לי. יש ביטוי בשפה המקומית 'פולה-פולה', וזה אומר 'לאט-לאט'. זה הקצב של הטיפוס, כי צריך לשמור על האנרגיה כדי להגיע ליעד".
מדי יום יצאו פרנקלין וחבריו למשלחת לדרך עוד לפני הזריחה, כשהם מטפסים לגובה רב יותר מהיום הקודם ואז שבים מטה, הכל כדי להתרגל אוויר הדליל בחמצן, כשמקביל הם מתמודדים גם עם הטיפוס המאתגר. "היו שני אזורים יותר מאתגרים במהלך המסע: אחד שקוראים לו 'קיר שמים' – קיר ממש תלול שצריך לעלות עם הידיים והברכיים וזה מאתגר; ויש גם אזור שנקרא 'סלע לנשק' – זה מדף סלע מאוד צר שכשעוברים אותו ממש מנשקים את הסלע מרוב שאין מקום".
באמצע המסע אל הפסגה עוצרת המשלחת לציין את השבת. "כשהגענו למחנה בערב שבת היה חוט עירוב ויכולנו לטלטל חפצים בתוך המחנה. היו גם מספיק אנשים כדי לקיים מניין לתפילות. זה היה מדהים. התפללנו ביחד בליל שבת באוהל ושרנו שירים של קרליבך, הדלקנו נרות והביאו לנו לחם ל'מוציא'".
לאחר שישה ימי הליכה, בהם צעדו בממוצע עשרה קילומטרים מדי יום, הם מגיעים אל נקודת הזינוק לפסגה. "באחת לפנות בוקר התחלנו לעלות לפסגה. לא רואים כלום, הכל שחור, חושך מוחלט. היו חמש קבוצות לפנינו. בגלל המזג אוויר גם הפורטרים עלו לפסגה כדי לעזור לנו להגיע ליעד. באזור הפסגה השטח נהיה יותר שטוח, והאוויר דליל במיוחד בחמצן, רק 50% לעומת גובה פני הים. מאוד התרגשתי לעמוד שם בפסגה. כשהגענו עשינו תמונה קבוצתית עם דגל של שלוה, דגל ישראל ודגל של החטופים, ואחד המשתתפים תקע בשופר. זה היה מאוד מרשים ומאוד מרגש. הישג ענק שהצלחנו להגיע אליו".
כאמור, במשלחת השתתפו ישראלים מכל הגילאים ומכל המגזרים, כולל בחור בן 24 הסובל משיתוק מוחין. "זה היה מאוד מרשים", מספר פרנקלין, "הוא נולד עם שיתוק מוחין, סיים צבא, והצליח לעשות את כל המסע עם קביים. כל הזמן אמרתי לעצמי שאם הוא יכול לעשות את המסע, גם אני יכול. המסע הזה נתן לי תובנות לחיים. אחת מהן היא שאין משהו שיכול לעצור מישהו שרוצה לאתגר את עצמו. היו במסע גם אבא ובן, הבן היה בן 40 ואבא שלו היה בגיל 60-70, ולאורך כל העליות היד של הבן הייתה כל הזמן על הגב של האבא. היו גם סבתא ונכדה, הסבתא בת 71 והנכדה שלה בת 21. כולנו חווינו את החוויה הזאת ביחד".
בביתו במודיעין מסכם פרנקלין את החוויה ואומר: "אני ממליץ בחום על המסע. אין בן אדם שלא יכול לעשות את המסע הזה. זה מרשים ונותן חוויה לכל החיים. גם גיוס התרומות היה מאוד מספק. לקחתי את המשימה הזאת ועברתי אותה בהצלחה. זאת אחת מהחוויות משנות חיים שעברתי. כתוצאה מהחוויה הגעתי להמון תובנות על החיים שלי שאני רוצה להעביר הלאה, כדי לתת מוטיבציה לאנשים אחרים. הכי חשוב זה לזכור שאין אתגר שאי אפשר להשיג".
