הצנחן שהיה שם

ערן קמינסקי
ממלחמת ששת הימים זוכר הציבור הישראלי בעיקר את התמונה המפורסמת משחרור הכותל של הצלם דוד רובינגר, אבל מי שגם היה שם ותיעד במצלמה פשוטה את הרגעים ההיסטוריים הוא יהודה כהן ממודיעין (משמאל) • לרגל הוצאת ספרו "שישה ימים ומצלמה" הוא מספר על הימים בהם נפל בחלקו להיות חלק מהתקופה המרגשת בתולדות העם היהודי, מהקרב על גבעת התחמושת ועד הרגע בו היה בין הראשונים להגיע לכותל, ומסביר מדוע חשוב כל כך שלא נשכח את אותם רגעים דרמטיים ואת המחיר ששילמו הוא וחבריו
צילום: יהודה כהן

לפני 55 שנים חווה העם היהודי, בישראל ובעולם, את אחד הרגעים ההיסטוריים המרגשים ביותר בתולדותיו בנות 3,000 השנים. מאותה מלחמה התקבעו בזיכרון הלאומי שלנו כמה וכמה מיתוסים, מהחרדה הציבורית מהשמדה בידי צבאות ערב, דרך הקרב על גבעת התחמושת ועד לשחרור ירושלים והצילום המפורסם של חיילינו דומעים מול הכותל שעבר לשליטת ידיים יהודיות לאחר 1,900 שנים.

מי שגם היה שם, בכל הנקודות הקריטיות שהפכו לשירים וסיפורים, וגם אחז בידו מצלמה והפיק כמה תצלומים נדירים, הוא יהודה כהן ממודיעין, בן 78 שהיה אז צנחן מילואימניק בן 23. הוא היה בקרב על גבעת התחמושת, נלחם בהר הצופים במתחם אוגוסטה ויקטוריה, חדר עם לוחמי החטיבה דרך שער האריות והיה בין הראשונים לראות את הכותל. והוא אפילו התלווה אל הרב גורן לסיור ראשון ברובע היהודי, רגעים לאחר שהדי הקרב שככו.
מאז ועד היום הוא מרצה ומספר לכל המעוניין על אותם רגעים היסטוריים בהם נטל חלק, וכעת, לאחר 55 שנים, הוא אף הוציא לאור את ספרו "שישה ימים ומצלמה".

"היה פחד אמיתי משואה שנייה"

כאמור, ערב מלחמת ששת הימים היה כהן צנחן במילואים. אם תשאלו את הוריכם המבוגרים וודאי הם יוכלו לספר לכם על תחושת החרדה העצומה שפשטה במדינה הקטנטנה והצעירה באותם חודשים שלפני פרוץ הקרבות.
"אנחנו היינו צנחנים גיבורים, לא פחדנו. אבל אני זוכר שלילה לפני שיצאתי למלחמה ישנתי כנראה אצל דודים שלי, והם היו ממש בתחושה של שואה שנייה. דודה שלי ברחה עם אימא שלי מאוסטריה ב-39'. הן איבדו קרובי משפחה בשואה. הם פחדו באמת. זאת לא סתם הייתה תחושה בציבור, אפילו ראש הממשלה לוי אשכול חשש. היינו מדינה קטנה וצעירה, מוקפים בכל מדינות ערב עם צבאות גדולים בהרבה משלנו. בקול קהיר היינו שומעים שהערבים מאיימים לזרוק אותנו לים. בגן העצמאות בתל אביב הכינו מאות קברים, למקרה שהעיר תופצץ. היה חשש עצום, במיוחד בשביל המבוגרים. אנחנו בכלל קיווינו שיתנו לנו לצנוח, זה מה שעניין אותנו. אולי החשש העצום הזה שלהם מסביר גם מדוע התפרצות השמחה עם תום המלחמה הייתה כפולה ומכופלת עבורם".

כאמור, אל המלחמה יוצא הצנחן הצעיר עם מצלמה, זאת למרות שאפילו לא היה חובב צילום. למרות זאת, ועל עף אימת הקרבות והמראות הקשים, המצלמה הולכת איתו את כל הדרך. "בתקופת הכוננות היינו בבסיס ליד שדה התעופה לוד. באותם ימים לא היו טלפונים בבתים בכלל, רק לפוליטיקאים או אנשי ביטחון היה טלפון בבית, ובכל זאת השמועה רצה איכשהו מפה לאוזן וכולם שמעו שהצנחנים נמצאים באותו בסיס וכל העולם ואשתו באו לבקר. בין היתר, גם החברה שלי דאז, אשתי היום, הגיעה והביאה לי מצלמה פשוטה ואמרה 'קח'. אני לא צלם ואפילו לא חובב, אבל היא הייתה שם אז צילמתי. לא צילמתי הרבה, אבל יש כמה תמונות שצילמתי למשל כשהיינו בתעלות בגבעת התחמושת או בכותל עם הרב גורן".

על חלקו בקרב על גבעת התחמושת סיפר לאחרונה כהן לעיתון מקור ראשון: "הודיעו שאנחנו אמורים לצנוח בעורף האויב המצרי, באל־עריש. שמחנו. התארגנו לצניחה, ופתאום הודיעו שהיא מבוטלת, ושאנחנו עולים לירושלים. רבים היו על סף בכי. רצינו לקבל כנפיים אדומות, והרגשנו שלקחו לנו את התהילה. אבל האוטובוסים הגיעו, ויצאנו לירושלים. המשימה של הפלוגה שלנו הייתה להשתלט על מבנה בית הספר לשוטרים, ששימש כבסיס של הלגיון הירדני. זה היה בניין מבוצר, אימתני. התחלקנו לחוליות והתחלנו לנסוע ברחובות החשוכים והריקים של ירושלים. לא הכרתי אז את העיר, לא ידעתי איפה אנחנו. הגענו לבתים גבוהים בשכונת סנהדריה – 'בתי המפונים', שגרו בהם מי שפונו מהעיר העתיקה ב־1948. הסתתרנו מאחורי הבניינים, שמענו קצת יריות. הדרך אל בית הספר לשוטרים הייתה ממוקשת ומלאה גדרות תיל. פלוגה ד' הייתה צריכה לפרוץ לשם נתיב באמצעות צינורות נפץ. אחרי שהם פוצצו, קיבלנו את הפקודה להסתער. זה היה בשתיים וחצי בלילה, בדיוק כמו שנאמר בשיר על גבעת התחמושת. צעדנו במהירות בזה אחר זה, דרך הנתיב שפולס ממוקשים, אל בית הספר לשוטרים. נכנסנו למבנה ועברנו חדר־חדר. פתחנו בבעיטה את הדלתות, ובכל פעם הפעלנו אש עצומה, זריקת רימונים, רעש גדול. מהר מאוד התברר שכמעט לא היו שם חיילים ירדנים. עופר המ"מ צעק 'חדל אש'. אמרו לנו שממשיכים מזרחה, לשכונת שייח'־ג'ראח. בעוד אנחנו מתקדמים לשם, חטפנו יריות. היה הרוג וגם החובש הפלוגתי שלנו נפגע. המג"ד הורה לשלוח מחלקה כדי לטהר את מקור האש הזו, שהגיעה משמאל, שם הייתה גבעת התחמושת".

מכאן החל קרב של כמעט פנים אל פנים, מול חיילי הלגיון הירדני שהיו מחופרים בתעלות ובעמדות ירי מבוטנות. "באיזשהו שלב התחלנו לרוץ פנימה, ובפנים ראיתי שהדרך כמעט חסומה מרוב פצועים וגופות ההרוגים. זה הרגע שנוחתת אצלך ההבנה שאתה במלחמה. זה מכה בך. עד אז לא ממש ראיתי בחיי פצועים והרוגים. יריות ורימונים יש הרי גם בתרגילים, אבל הרוגים הם עניין אחר. ירינו והתקדמנו כל פעם מבונקר לבונקר. בשלב מסוים התחיל אור היום לעלות. השעה הייתה בערך ארבע בבוקר. ראינו חיילים ירדנים רצים במורד ההר, וירינו בהם".

בשלב מסויים, באחד מרגעי השקט, מוצא את עצמו כהן באותה תעלה עם חייל נוסף. השניים מוציאים תפילין מהתרמיל ומניחים, וכהן מתעד את הרגע במצלמתו. "מיד לאחר התפילה הצטלמנו שם שנינו בתוך התעלה, שני כוהנים בלב בית קברות, עם הרוגים מכל צדדינו. יששכר, זיכרונו לברכה, נהרג כמה שנים אחר כך, במלחמת יום הכיפורים. אני מצטער שלא צילמתי אותו עם התפילין".

אחרי המלחמה הקרב הפך לאתוס לאומי של ממש. איך זה הרגיש עבורכם, הלוחמים שהיו שם?
"אני אומר שליורם טהרלב בהחלט יש חלק גדול במיתוס הזה של גבעת התחמושת. כל כך הרבה קרבות היו, לא פחות הירואים ואפילו עם יותר הרוגים, אבל השיר הזה גרם לכך שכל ילד במדינה הכיר את הקרב על גבעת התחמושת. בשבילנו השיר הזה היה סיבה לגאווה, בהחלט. עד אז חיילים בכלל לא דיברו על המלחמה. אחר כך, לאט-לאט התחילו לדבר".

ראשון ברובע היהודי, עם הרב גורן

עם בוא הבוקר מסתיים הקרב על גבעת התחמושת. "יצאנו מהתעלות ואני זוכר שראיתי מלמעלה את כל ההרוגים. אני זוכר משאית ועליה שש או שבע גופות של חיילים מהחטיבה שלנו. אלו היו מראות מאוד לא פשוטים", הוא מספר. אחרי יום וחצי של לחימה זוכים כהן וחבריו למנוחה באזור שכונת שייח ג'ארח, ולמחרת, ביום רביעי, הם ממשיכים הלאה אל מתחם אוגוסטה ויקטוריה בהר הצופים, שהיה ידוע כמתחם מבוצר היטב. באותה נקודה כבר התחלפה הצהלה אל הקרב בתחושות אחרות. "היינו חבר'ה צעירים ומלאים במוטיבציה, אבל אחרי שראינו כל כך הרבה חברים שלנו נהרגים התחושה כבר הייתה אחרת".

על המתחם הם מסתערים רגלית, כידונים מורכבים על הנשקים, וכבר בתחילת ההסתערות הם סופגים אבידות. למרות זאת, ובאופן מפתיע, כאשר נכנסו למתחם התגלה כי הירדנים נסוגו. "הקפה בכוסות עדיין היה חם", הוא מספר. לאחר הנפת דגל ישראל על הצריח, שכהן תיעד במצלמתו, התברר לצנחנים שהמלחמה עוד לא הסתיימה. מספר שעות אחר כך מוצא את עצמו כהן נע עם חבריו אל שער האריות בעיר העתיקה, מרחק נגיעה מהכותל עליו חלם העם היהודי במשך דורות. גם באותו רגע היסטורי, ובצל הלחימה הקשה, כהן לא שכח את מה שחשוב באמת – לתעד. "בכניסה לעיר העתיקה הבנתי שאני חייב לצלם תמונה. יצאתי לרגע מהטור שלי, רצית לאמצע הכביש, כיוונתי את המצלמה לכיוון שער האריות וצילמתי. למרות שלא הפנמתי עדיין את גודל המאורע, התרגשתי".

כמה דקות וכמה עשרות מטרים אחר כך, וכהן וחבריו לחטיבה מוצאים את עצמם בליבו של הר הבית. "שמענו ברקע את הקריאות של מוטה גור (מפקד חטיבת הצנחנים דאז. ע"ק): 'הר הבית בידינו'. אחר כך הצטלמנו כל הפלוגה במצלמה שלי, וחנן פורת (מנהיג תנועת גוש אמונים לימים. ע"ק) שאל אותי: 'רוצה לבוא לכותל?'". השניים יורדים מהר הבית דרך שער המוגרבים, ופוגשים בכתל את הרב גורן, שהודיע שאפשר כבר להתפלל מנחה. "וכך התפללנו במניין הראשון שהתקיים בכותל מזה שנים רבות. צילמתי את התפילה, ואז התפללתי בדבקות רבה. אמרתי שמונה־עשרה בעיניים עצומות, כולי שקוע בתפילה, וכשהגעתי ל'עושה שלום במרומיו' ניסיתי לצעוד שלוש פסיעות אחורה, ופתאום אני לא מצליח. פקחתי את העיניים וראיתי שכל הרחבה מלאה חיילים. הרמתי את המצלמה וצילמתי את הרחבה מלאה בצנחנים".

כידוע, רחבת הר הבית של היום נמצאת במקום בו שכנה שכונת המוגרבים הערבית, שהוחרבה לאחר המלחמה. באותה נקודה, באותו רגע היסטורי, מתרחש אירוע שספק אם מישהו דמיין. באחד הבתים מאתרים כהן וחבריו אישה שכרעה ללדת, שבדיעבד התברר שהיא בכלל יהודייה, ניצולת אושוויץ, שאחרי בואה לארץ התחתנה עם ערבי תושב העיר העתיקה. "היום אני נמצא בקשר עם הבת שלה, שחוגגת יום הולדת ביום ירושלים". עוד חוויה מרגשת שהמתינה לכהן באותם רגעים התרחשה לאחר שהרב גורן ביקש לסייר ברובע היהודי, 19 שנים לאחר שנפל לידי הירדנים. כחייל דתי התנדב כהן להתלוות אל גורן, והשניים צועדים ברחובות הרובע, בצל החשש מצלפים ירדנים, דרך בית הכנסת החורבה ואתרים נוספים מוכרים. "זה היה מדהים, למרות החשש".

שלא ישכחו

כאמור, את ספרו הוציא לאור כהן לאחרונה, רק 55 שנים לאחר המלחמה, שעליה הוא מספר ומרצה מאז. "האמת שזאת הייתה יוזמה של הבן שלי. הוא רצה כבר הרבה שנים לעשות תערוכת צילומים עם התמונות שלי בלבד, אבל כשהתחילו להגדיל את התמונות, שעברו כמה וכמה גלגולים לאורך השנים, התברר שהן לא איכותיות מספיק לתערוכה. ואז הוא אמר 'למה שלא נעשה מזה ספר?'. אז עבדנו על זה במשך שנתיים, הוצאנו לבד, הדפסנו אלף עותקים ומכרנו את כולם. עכשיו עושים מהדורה שנייה".

מהמלחמה זוכרים את הניצחון הגדול ואת השמחה, נדמה ששוכחים את 800 ההרוגים. זה חרה לכם?
"בוודאי. אנחנו כל שנה עולים לגבעה ומתייחדים עם הנופלים. מהגדוד שלנו, שסבל הכי הרבה באזור ירושלים, היו 36 הרוגים בקרב ועוד 70-80 פצועים. זה גדוד שכמעט נהרס בקרב אחד. אני זוכר שנפגשנו עם כל שאר הפלוגות בהר הבית, ואז אתה שומע שהמ"פ שהכרת נהרג וחבר הגרעין שלי נהרג ועוד ועוד חברים. לא ידענו את זה תוך כדי הלחימה. אז בנקודה ההיא בכותל, לצד ההתרגשות והשמחה שהמלחמה נגמרה, הייתה גם תחושה מעורבת. לכן גם כנראה הייתה את התפרצות הרגשות ההיא בכותל המערבי. אנשים כנראה התחילו להבין את גודל השעה ואת המחיר ששילמנו. אז בוודאי שאנחנו זוכרים".

מה דעתך על חגיגות יום ירושלים כפי שהן נראות כיום?
"זה הפך להיות יום חג ושמחה רק של דתיים לאומיים לצערי. אני פוגש אנשים שלא יודעים מתי יום ירושלים בכלל. זה די עצוב, במיוחד עבורנו שלחמנו שם. פעם נתתי הרצאה באולפנה לתיכוניסטיות, ואחרי שסיימתי לדבר ניגשה אלי אחת התלמידות ושאלה: 'יהודה, איך קראו למלחמה הזאת?'. עניתי לה בפליאה, והיא אמרה שהתכוונה ללמה בעצם קראו לה מלחמת ששת הימים? היא הסבירה שלמלחמת 48' קראו מלחמת השחרור אבל זאת הייתה מלחמת עצמאות, ושלמלחמת ששת הימים היו צריכים לקרוא מלחמת השחרור. הרי שחררנו את כל חלקי ישראל ההיסטורית וזאת מלחמת השחרור האמיתית. אז עד היום אנחנו ממשיכים לפעול ולהטמיע את הסיפור של אותה מלחמה והמשך הסיפור, אבל אנחנו מזדקנים. חשוב שלא ישכחו, שיידעו מה קרה פה".

כתבות נוספות

מה יותר חשוב: שופינג או טבע?

פעילי איכות הסביבה במודיעין מתכוונים להיאבק בתכנית להפוך דרך חקלאית המחברת בין מרכז עינב ליישובי גזר לכביש תקני, בשל הפגיעה במסדרון האקולוגי: "תכנית שנולדה בחטא"

שובה של הקורונה

מספר המאומתים לנגיף במודיעין עלה השבוע ל-860, ציון הרמזור עומד על 10 ומאז פרוץ המשבר נפטרו 30 תושבי העיר. השכונות עם הכי הרבה מאומתים: הכרמים, המגינים ומוריה

אם כבר שביתה, אז לפחות שייהנו

הסתדרות המורים שוב משביתה הבוקר את הלימודים בבתי הספר וגני הילדים, ובעירייה הודיעו כי יאפשרו כניסת תושבי העיר למתקני הנופש והפנאי העירוניים בעלות מוזלת

"הממשלה הוכיחה שאפשר אחרת"

חבר הכנסת של יש עתיד, ולדימיר בליאק ממודיעין, מסכם את הקדנציה הקצרה של ממשלת השינוי, תוקף את הפורשים ומסכים עם יאיר לפיד שהצהיר שלא יישב עם נתניהו: "הממשלה הזאת הוכיחה שאפשר לעבוד יחד למען המטרות המשותפות לכולנו"

מה יותר חשוב: שופינג או טבע?

פעילי איכות הסביבה במודיעין מתכוונים להיאבק בתכנית להפוך דרך חקלאית המחברת בין מרכז עינב ליישובי גזר לכביש תקני, בשל הפגיעה במסדרון האקולוגי: "תכנית שנולדה בחטא"

המשך קריאה »

שובה של הקורונה

מספר המאומתים לנגיף במודיעין עלה השבוע ל-860, ציון הרמזור עומד על 10 ומאז פרוץ המשבר נפטרו 30 תושבי העיר. השכונות עם הכי הרבה מאומתים: הכרמים, המגינים ומוריה

המשך קריאה »

"הממשלה הוכיחה שאפשר אחרת"

חבר הכנסת של יש עתיד, ולדימיר בליאק ממודיעין, מסכם את הקדנציה הקצרה של ממשלת השינוי, תוקף את הפורשים ומסכים עם יאיר לפיד שהצהיר שלא יישב עם נתניהו: "הממשלה הזאת הוכיחה שאפשר לעבוד יחד למען המטרות המשותפות לכולנו"

המשך קריאה »

בעלי מאזדה? כדאי שתיזהרו

תופעת גניבות הרכבים במודיעין לא עוצרת, למרות מאמצי העירייה והמשטרה מתחילת השנה, כאשר בשבוע שעבר נגנבו בשכונת אבני חן חמישה רכבי מאזדה בתוך תשעה ימים. תושב שרכבו נגנב: "משטרת מודיעין מודעת לזה, ולצערי לא עושה הרבה"

המשך קריאה »

עושים לכם את הקיץ

אחרי שנתיים של הגבלות הקורונה באגף התרבות בעירייה מחזירים את אירועי "קיץ מודיעיני", ובגדול: מופעי מוזיקה בפארק ענבה, הקרנות סרטים, מתחם לנוער, פעילויות לילדים, אירועים שכונתיים ועוד

המשך קריאה »