צילומים: Journey4Hope והילה טימור אשור
לאחרונה שבה מהפיליפינים משלחת מיוחדת במינה, שבניגוד למטייל הישראלי הטיפוסי יצאה למדינת האיים במזרח הרחוק בחיפוש אחר חוויה אחרת – מסע של אחוות אימהות שכולות.
20 אימהות שכולות לחיילות וחיילים שנפלו במלחמת "חרבות ברזל" השתתפו במסע השטח הנשי, מטעם עמותת Journey4Hope, שהוקמה לאחר אירועי ה-7 באוקטובר במטרה להוציא מסעות חוסן לנפגעי המלחמה.
את מודיעין ייצגו במשלחת עדי מרציאנו, אמה של נועה התצפיתנית שנחטפה ממוצב נחל עוז ונרצחה ברצועת עזה; שרון נימרי, שבתה עדן, מפקדת צוות "רוכב שמיים", ניהלה באותו מוצב קרב גבורה בו הצילה את חייהן של 17 חיילות; טלי מישאלוף, אימו של סמ"ר גל מישאלוף מחטיבת גבעתי; עילית בן נון, אמו של סרן שלמה, מפקד פלוגה בצנחנים; וענת גלס, אימה של ים התצפיתנית שנפלה אף היא בנחל עוז.
בשיחה עם מודיעין News הן מספרות כי היציאה למסע לוותה בלא מעט חששות, מעזיבת הבית והמשפחה ועד לחשש מהאתגרים הפיזיים, בייחוד כאשר השכול עדיין נוכח. עוד סיפרו כי במהלך המסע, אותו הגדירו כ"מסע של אחווה של אימהות שהולכות יחד את הדרך", הן חוו את כל קשת הרגשות – מכאב ובכי ועד לצחוק ושמחה.
"איים של חיבורים"
רעיון המסע עלה לראשונה בקרב אימהות התצפיתניות – עדי מרציאנו, גילי לייבושור ושרון אשל – שיצרו קשר עם ליאת שדה-שטרנברג, קצינת נפגעים בעברה וכיום יזמית ומנכ״לית עמותת Journey4hope, וליאת להבי, מנהלת קשרי תורמים, שתי ישראליות המתגוררות בלוס אנג'לס ומובילות את העמותה, שהפכה את חלום המסע למציאות.
"הכל התחיל בחודש יוני 24'", סיפרה השבוע עדי מרציאנו, "הגעתי ליום גיבוש של יובל הבת שלי בצבא ובמקרה הייתה שם שרון אשל, אמא של רוני ז"ל התצפיתנית. ישבנו על הספסל ואני זרקתי לה 'מה קורה איתנו? למה אנחנו לא מארגנות משהו לעצמנו?'. חשבתי על מסע שטח לנשים והצעתי את הפיליפינים. אני ושרון חברות טובות, וגם גילי לייבושור הצטרפה לרעיון והן זרמו איתי. שרון אשל הייתה מנהלת התפעול של האירוע וגילי מיד יצרה קשר עם ליאת להבי, אותה הכירה מהעבר. יצרנו סוג של כוח חלוץ של אימהות שכולות שבעצם עוברות מסע. במשך מספר שבועות עבדנו עם העמותה כדי להגדיר את הצרכים שלנו ומה נכון עבורנו. לא קראנו לזה 'מסע טיפולי', אלא 'איים של חיבורים לאימהות שכולות'".
בעמותת Journey4Hope סיפרו השבוע כי הרעיון להקמתה נולד מתוך הבנה כי נחוצים היום פתרונות אחרים לנפגעי המלחמה, מאחר ואלו הקיימים לא בהכרח מתאימים לכולם. מה שהתאים לאימהות של מלחמת לבנון או יום כיפור לא בהכרח רלוונטי לאימהות של "חרבות ברזל". עוד סיפרו כי את תוכנית המסע התוותה יפעת יגר, פסיכותרפיסטית המתמחה בבניית חוסן מחדש לנפגעי טראומה ומנכ״לית שותפה בחברת מאגמה, המובילה מסעות אתגרים בטבע.
לאחר שהתקבץ הגרעין הראשוני של המשתתפות הציעו מרציאנו, נימרי ולייבושור לאימהות נוספות של התצפיתניות שנפלו בנחל עוז להצטרף למסע, ולאחר מכן לשתי האימהות של הסמב"ציות שנפלו גם הן במוצב נחל עוז ולנימרי. עוד פנו אל שבע אימהות של לוחמים שנפלו בקרב במלחמה הקשה, עד שנוצרה המשלחת בת 20 המשתתפות. "בעצם, כל אחת מאיתנו התחילה לחשוב על עוד אימא שכולה שהכירה בשנה הזאת", מסבירה מרציאנו, "לי היה חשוב להביא אנשים מהבית, ממודיעין".
מה שהתחיל כחלום, כרעיון שעלה, הלך וקרם עור וגידים עד שהפך למציאות. "זה התחיל מסוג של חלום", אומרת מרציאנו, "הייתי צריכה לעשות תיאום ציפיות עם עצמי. בהתחלה הייתי מאוד בהיי, ואז עברתי מסע שבסופו של דבר היה לגמרי מסע טיפולי עבורי. חזרתי משם עם המון תובנות חדשות. הייתה שם מערבולת של רגשות ושל געגוע, לא רק לנועה אלא גם לאנשים שנשארו בבית. זה משהו שלא קרה לי מאז שנועה נפלה, כי הגעגוע לנועה תפס את כל המקום. שם הרגשתי חזק את הגעגוע הביתה, לאבי ולילדים, להורים, למשפחה ולחברים. זה משהו שלמדתי על עצמי. עוד למדתי על עצמי שאני כבר לא בת 20. עם כל הרצון הטוב להשתתף במסע ג'יפים שיש בו לא מעט אתגרים, עשיתי את הכל אבל הבנתי שהגוף חלש וכבד יותר, וגם הנפש. זה גם משהו שלמדתי על עצמי".
באופן טבעי, מסע השכול שעוברות האימהות מזה כמעט שנה וחצי בא לידי ביטוי גם ברגעים רבים במהלך המסע. "במשך שנה וארבעה חודשים אני מתאבלת על נועה כל הזמן", אומרת מרציאנו בכאב, "היא כל הזמן איתי, כל דבר מזכיר לי אותה. כשהגעתי לאי בוהול היה לי חשוב לראות את הזריחה, כי זה משהו שתמיד אהבנו לעשות ביחד כל המשפחה. מצאתי את עצמי כותבת בחול את השיר 'נומי פרח, נומי'. זה היה מתבקש לכתוב את זה מתחת לשמיים, מול הזריחה. זאת הייתה חוויה חד פעמית. הכל הוא חלק מפאזל אינסופי שילווה אותי. אני שמחה שיצאתי למסע, אני שמחה שאלה האנשים שפגשתי בדרך". רגע משמעותי נוסף היה כשבאחד הימים יצאנו לצלול באי מקסים, שנירקלתי ולפתע ראיתי צבי ים. לנועה יש קעקוע של צב ים. בנוסף, נחבלתי בקרסול בדיוק באותו המקום שנועה נחבלה בקרסול כשנפצעה מההפצצות של חיל האוויר. הייתה לי תחושה של חיבור עמוק אליה באותו רגע".
"עוד תובנה שהגעתי אליה במהלך המסע היא שאני צריכה לטפל בעצמי ולקחת את עצמי בשתי ידיים", היא מוסיפה, "כל אחת מגיעה לתובנה הזאת בזמן אחר. יש כאלו שתוך שבוע התחילו לטפל בעצמן ויש כאלה כמוני, שרק עכשיו מגיעות לזה. אני מרגישה שאני צריכה לטפל בעצמי בשביל להחזיק את כל הדבר הזה, את עצמי ואת המשפחה. אני בן אדם מאוד אופטימי ולצערי מה שקרה קצת ערער אותי, אבל אני חייבת להישאר אופטימית כי זה לא יעזור לאף אחד אם לא נהיה מסוגלים לטפל בעצמנו".
סימן משמיים
על המסע עצמו מספרת מרציאנו: "התחלנו עם ג'יפים וביקרנו בכפר של ילידים, שם היה לנו מפגש מאוד מרגש עם אנשי הכפר ועם הילדים בבית הספר. מאוד התרגשתי. עם כל הקושי והעוני, הם עדיין מחייכים וקיבלו אותנו כל כך יפה. המפגש עם הילדים עשה לי ממש טוב. רציתי רק להישאר שם ולתת את מה שאנחנו יכולות לתת להם. יום מרגש נוסף היה היום שבו אגם ברגר השתחררה במהלך המסע. זה היה יום מאוד טעון. כמובן שניסינו קצת להתנתק, אבל לא כל כך הצלחנו. באיזשהו שלב גילי לייבושור הודיעה דרך מכשירי הקשר שכל הבנות שלנו בבית והמשימה הושלמה. עצרנו את השיירה, יצאנו החוצה וראינו קשת בשמיים. התחלנו לבכות. הרגשנו שזה סימן מהבנות שלנו שהמשימה הושלמה. כל הבנות חזרו הביתה. הן נתנו את ברכתן למסע. זה היה אירוע מאוד חזק וגם קשה. אחר כך הייתה לי נפילה מאוד קשה, כי נועה יכלה גם כן לחזור הביתה אם רק היו עושים עסקה יותר מוקדם. זה החלק הכי קשה, שאת אומרת שהיה לה ולכל הקורבנות סיכוי אם היו עושים עסקה בימים הראשונים".
ענת גלס, אמה של ים התצפיתנית שכבר התחילה לתכנן את הטיול הגדול שאחרי הצבא, הוסיפה השבוע על משמעות המסע. "בחלק הראשון של המסע חילקו אותנו לצוותים של ארבע נשים. ליוו אותנו נשות צוות נפלאות כמו רופאה, פסיכותרפיסטית, מדריכה חברתית, נשות מנהלה ועוד. בימים הראשונים היינו בג'יפים ולקחו אותנו למסלולים ומקומות מדהימים. זה היה שלב מאוד משחרר. למדנו להכיר טוב אחת את השנייה. משם המשכנו לאי בוהול, שם פגשנו טבע מדהים ועברנו המון חוויות, כמו למשל לשחות עם כריש לוויתן. היינו המון ביחד, לא נתנו לנו זמן לבד, כנראה לא במקרה. זה היה מסע מאוד טעון. מצד אחד כולן שוות ונמצאות במצב דומה, ומצד שני לכל אחת היה טריגר אחר שגרם לה לקושי. להיות עם הקושי הזה, עם אימהות שמבינות אותך, זה הרגיש נוח וטבעי. הכוונה הייתה לתת לנו קצת לנשום ולהרגיש חופש, להתחבר לטבע ולהיות רחוקות מהשגרה. הם חשבו על כל פרט ועשו את זה כל כך יפה, מדויק ובעדינות".
מה היה המסע עבורך?
"זה מאוד מורכב. מצד אחד את נהנית, אבל מצד שני את לא מרגישה שמגיע לך ליהנות. היו רגעים מאוד מצחיקים עד שהרגשנו כאילו ה-7 באוקטובר לא קרה, ומצד שני יש את החלל הגדול שמלווה אותנו כל הזמן. זה מדגיש את החוסר כי לא יכולתי לשתף את ים גם בדברים המצחיקים. כשבאו לאסוף אותי למסע חשבתי 'מה זה? איפה ים? למה היא לא באה איתי?'. אחרי המסע יצא לי לדבר עם אימהות על כך שזה קשוח כי את חושבת 'למה אני יוצאת למסע כשהבת שלי נהרגה?'. אלו תחושות מעורבות".
על אותו שילוב בלתי אפשרי של שמחה ועצב, צחוק ובכי, מוסיפה השבוע טלי מישאלוף, שבנה גל נפל במהלך התמרון הקרקעי ברצועת עזה. "זה מסע ראשון מסוגו שנוצר ממש עבורנו. זה היה כל כך מוצלח שכדאי שיהיו עוד כאלה", היא מספרת, "קודם כל, זאת הייתה קבוצת שווים שמהווה קבוצת תמיכה גדולה. את רוב האימהות לא הכרתי לפני כן. בשבילי זאת הייתה חוויה להיות עם אימהות דומות לי, אבל שגם עוברות דברים שונים ממני. החוויה הייתה להיות ביחד ברגעים השמחים והעצובים. הצחוק היה אותו צחוק, העצב היה אותו עצב. זה לא כמו ביום-יום עם האנשים ה'רגילים'. היו לנו כל מיני בדיחות שחורות שרק אנחנו מבינות. נתנו את הספייס אחת לשנייה, ראינו נופים מדהימים, את לוקחת אוויר הכי רחוק ממה שאת מכירה. רחוק מהחדשות, רחוק מהחטופים, רחוק מהבית, רחוק מהפוליטיקה. רק לקחת אוויר. לא הכרתי אותן ותוך שעות ספורות הפכנו להיות החברות הכי טובות. שותפות הגורל זה משהו שנחשפתי אליו רק אחרי שגל נהרג".
עוד מספרת מישאלוף עד כמה משמעותי היה אותו חיבור ואותה שותפות גורל: "צחקנו ביחד, בכינו ביחד. בכל פעם שמישהי נפלה כל השאר הרימו אותה. היינו אחת בשביל השנייה, ובעיקר הבנו אחת את השנייה. כל הילדים שלנו היו איתנו לאורך כל הדרך. כל הזמן הם היו נוכחים – באוטובוס, בג'יפ, בדולפינים, בציפורים, בפרפרים. כל הזמן דמיינו אותם. הם ליוו אותנו בכל מיני סימנים שהיו לנו. הכל סבב סביב הילדים. הכרנו את הילדים דרך האימהות. להיות עם קבוצת השוות זה עוזר, לטוב ולרע. מצד אחד יש המון סיפורים שנכנסים לך ללב ואת הולכת לישון עם כל הסיפורים בתוך הנשמה. מצד שני, אלה האנשים שהכי מבינים אותך. את יכולה להיות את. כשאת נפגשת עם החברות הרגילות שלך לא תמיד נעים לך להוריד להן את האוויר. את לא יכולה לנהל את כל השיח סביב השכול כי יימאס להן לשמוע. פה הכל מקובל. כל הרגשה, כל תחושה. רק דרך העיניים הן מבינות. אני מאוד שמחה שעברתי את החוויה הזאת, זאת חוויה לחיים. אני מאוד שמחה שיצאתי למסע הזה ונעשה הכל כדי שתהיה לזה המשכיות".
"אם מחר תבוא אימא שכולה ותשאל אותי אם לצאת למסע הזה, אני אומרת לה 'קודם כל, כן!', מוסיפה עדי מרציאנו. "הצוות המקצועי היו שם בכל שלב ובכל זמן שהיה צריך אותם, כל אחת עם הנפילה שלה והצורך שלה. הן דאגו לכל הפרטים הכי קטנים. אני בטוחה שיהיו עוד מסעות כאלה, אני בטוחה שיש עוד הרבה אימהות שרוצות לצאת. כשהגעתי הביתה הרגשתי כאילו חזרתי ממסע כומתה, אבל אני כל כך שמחה שיצאתי. פגשתי חברות חדשות שאני בטוחה שיהיו חלק ממני. זאת חוויה שנזכור אותה תמיד".
גלס: "קבענו כבר להיפגש בקרוב, ויש לנו קבוצת ווטסאפ שבה אנחנו מתעניינות אחת בשלומה של השנייה. הכרתי שם נשים מקסימות שאחרת לא היינו מכירות. אני מאמינה שנשמור על קשר כי זה יכול להועיל לכולנו. הייתה הרגשת קירבה כי יש לנו בסיס משותף, והמסע הזה הוא גם חוט שחיבר אותנו. אני מקווה שהקשר יימשך".
