מספר ימים לאחר הצגת התחקיר הצה"לי על אירועי ה-7 באוקטובר במוצב נחל עוז, שכלל ממצאים מסמרי שיער על שורת כשלים בלתי נתפסת, ושרון נימרי ממודיעין, אימה של סרן עדן נימרי שנפלה בעודה מגינה על חיילות המוצב, מתקשה להתאושש.
"הן היו חשופות לגמרי, צאן לטבח", אמרה השבוע האם השכולה על המוצב בו נהרגו גם ים גלס ושירה שוחט ממודיעין ונחטפה נועה מרציאנו. "המחבלים ידעו שהם צריכים לקבץ את החיילים למיגוניות ופשוט לטבוח, ומשם כבר לא היו צריכים לעשות הרבה. ועדן, במהלך הזה שלה, נתנה לחיילות צ'אנס להציל את עצמן, עם כל האש עליה. התמונה של הנמ"ר שמסתובב שם ברבע לשמונה, ממש בצמוד למיגונית בה ניהלה עדן את הקרב, לא יוצאת לי מהראש. אחרי ששומעים דבר כזה הלב דופק לי כל הזמן. התחקיר הזה לא הוריד ממני כלום, להיפך".
"קמפינג בשג'אעיה"
סרן עדן נימרי, שחיינית מצטיינת בנעוריה שפיקדה על צוות 'רוכב שמיים', החלה את שירותה בקורס טיס ולאחר מכן עברה את המסלול המפרך בן השנה של היחידה המובחרת של חיל התותחנים. אחרי קורס הקצינות היא מונתה לפקד על הצוות המפעיל כטב"ם, ובתקופת החגים ירדה לתגבר את בסיסי העוטף.
כאמור, על מוצב נחל עוז נכתב בתחקיר הצה"לי כי למעשה הוא היה בלתי אפשרי להגנה, בשל תכנון לקוי במיוחד. "בפעם האחרונה שביקרנו אותה בנחל עוז, ביום כיפור, היינו מזועזעים מהתחזוקה של המוצב", סיפרה השבוע שרון נימרי. "הכל היה נראה עזוב ומוזנח. ש.ג שיושב ומשחק, שאנטי-באנטי כזה, ראיתי בלון תצפית שנראה קרוע. אי אפשר היה לקרוא לזה בכלל בסיס. אני קראתי למקום 'קמפינג בשג'אעיה'. ולמרות זאת, הפיקוד שם ראה את הדברים אחרת. היה שם משהו שסנוור להם את כל תחושת המציאות. הם איבדו כל אינטואיציה לגבי החמאס".
עוד עלה מהתחקיר כי בחמאס אספו את כל המידע הנדרש להתקפה, והיציאה לפעולה נעשתה באופן מתוכנן בקפדנות. "המוצב עצמו לא עמד באף הגדרה של מוצב או בסיס או מחנה", אומרת נימרי. "הראו לנו בתחקיר איזה הכנות עשו החמאס, כאלה מדוקדקות. הם ידעו שהם צריכים להגיע בתוך 15 דקות, ולדעתי הם בכלל לא היו צריכים את זה. הם יכלו להיכנס בלי שום פיצוץ. היו שם כל כך הרבה פרצות. אני לא חושבת שהמקום הזה עבר בידוק ביטחוני אי פעם".
על שורת הכשלים באותו בוקר נורא, וגם כאלה שהתרחשו עוד כמה ימים לפני המתקפה, אומרת נימרי כי "עדן הגיעה לשם ביום רביעי והתלוננה שלא נותנים לה להרים את המכשיר (הכטב"ם. ע"ק) לאוויר. הסתבר גם שבשבת לפנות בוקר, בחמש וחצי, הייתה ישיבה של המפקדים. היא הייתה מפקדת, אז מה פתאום לא קראו לה לדיון? אני קראתי לזה 'סצנה ממשחקי הרעב', כי כל אחד היה שם לעצמו. ככה זה היה. בחמש וחצי בבוקר הייתה ישיבת מפקדים, בלי לקרוא ל'רוכב שמיים'. אמרו לא ללכת לגדר כי יש התרעה לירי רקטות. אז מה צריך לעשות במצב כזה? איך לא מעירים את הבת שלי שתעלה לאוויר את המכשיר ותחפש את המשגרים? אם היא הייתה עולה לאוויר בחמש וחצי או אפילו בשש היא הייתה רואה את כל העשן מתקרב. אף אחד לא היה איתה בקשר. בבסיס עצמו היו כוחות טובים, מעטים אבל טובים, וכל אחד היה עם עצמו. אף אחד לא תכלל שום דבר. לא הייתה תקשורת מבצעית ביניהם. היית חושב שמגיעים למוצב ואתה יודע מה תפקידו של כל אחד ומי אחראי. פה לא היה כלום".
חיזוק נוסף לתחושותיה קיבלה נימרי רק לפני כשבועיים, כאשר צה"ל הציג בפניה את ספר המבצעים שניהלה הבת עדן. "היה לה בחמ"ל מקום ושם מצאו את ספר המבצעים שלה. הוא היה חרוך מבחוץ, לדעתי לא פתחו אותו בכלל וגם לא תחקרו אותו כנראה. כשפתחו אותו אצלי בבית שאלתי איך זה הגיע אליהם, וענו שמישהו מצא אותו זרוק ב'סורק זהב', המטה של 'רוכב שמים'. לקחו אותו מהחמ"ל, שם הייתה העמדה שלה בתור מפקדת. אתה רואה בו הכל חוץ מהימים האחרונים. ריק, אין שום פעילות. מזעזע".
התחקיר חידש לכם משהו?
"לא ידענו כמה זה רע. זה רע מיסודו. מבחינת האוגדה וגם מבחינת התפעול מבפנים. לא הייתה חבירה ביניהם, לא הייתה שגרה. לא הייתה כוננות עם שחר. כשיש ירי רקטות או הערכה לירי, שולחים אוטומטית 'רוכב שמים'. לא שלחו אותה. בשש וחצי היא קמה, נכנסת עם הצוות שלה לעמדות ירי. הטעות שלה לדעתי שהיא הציבה את עצמה לבד. כשנגמרה לה התחמושת, והיא הצליחה לשרוד את הרימונים, שזה מדהים, היא בעצם מסיטה את האש אליה. המחבלים שמגיעים רואים מסך עשן ואת עדן. בחסות העשן והירי של עדן הבנות ברחו. אנחנו חשבנו שהיא נהרגה מהרימונים, אבל כנראה שאזלה לה התחמושת ואז התנפלו עליה. היא נתנה פייט רציני עד שהוכרעה מטווח אפס. את העדויות האלה קיבלנו עכשיו, חמות מהמנהרות, מהתצפיתניות שחזרו מהשבי. עדן כיוונה את כל האש אליה, וככה הבנות ניצלו".
יש נחמה בזה שהיא הייתה גיבורה?
"אם היית אומר לי שאני שומעת עכשיו את הסיפור ובאה להגיד לה, אז סבבה. אבל היא לא פה וזה עוד יותר קשה לי. אם היא לא הייתה גיבורה אולי היא הייתה חיה. אם לא הייתה גיבורה אולי הייתה נטבחת כצאן לטבח. אני לא יודעת כמה היא חשבה על המוות, כי היא לא נפרדה מאיתנו. אני לא יודעת כמה זמן היה לה לראות את המוות נגד העיניים. מה שהיה קשה לי לראות בתחקיר בפעם הראשונה זה שאתה יודע שהיה מחדל, אבל לא יודע עד כמה חמור. אנחנו רואים את הנמ"ר שהיה תקול מסתובב בדיוק כשהתחילו המחבלים לירות במיגונית. הוא צמוד למיגונית ולא יודע מה הולך שם. רואים את זה בסרטונים שהראו לנו. רואים את העשן מהמיגונית, עובר שם נמ"ר, וכאילו כל אחד נמצא בסרט משלו. בחמ"ל לא ידעו מה קורה במיגונית, אפילו התצפיתניות לא ידעו, לא היה קשר עם גולני וכל הלוחמים. היה שם כאוס פסיכי. כל אחד התנהל לפי מה שהבין. אתה דופק את הראש בקיר ואומר למה? איך יכול להיות?".
קיבלתם תחושה שהתחקיר היה מעמיק? בלי לטייח?
"תראה, הביאו כמעט את כל העובדות. על המיגונית אני חושבת שעוד צריך לעשות עיבוד של המסקנות. הראו לנו את כל התמונה, דקה אחרי דקה, אבל עדיין חסרים שם כמה הקשרים. אמרתי תמיד שאני באה לשמוע את מה שאספו, ועכשיו להתחיל לשזור את כל החלקים כדי להתחיל להבין מה קרה במיגונית. המסע שלנו להבין מה באמת קרה שם רק מתחיל. אני קמה כל בוקר עם סצנה שעדן במיגונית ואני מנסה להציל אותה. זה קשה לי, זה קשה לעיכול שהיא התעמתה פיזית עם המחבלים בסוף האירוע. זה גם מה שראו החטופות ואני מניחה שהן גם סובלות מזה. היא הייתה מדהימה, גיבורה אמיתית. היא לא עזבה, לא ויתרה, נתנה לעצמה יעד למקסם את כמות הניצולות. ל-17 חיילות מתוך 29 שהיו במיגונית היא נתנה אפשרות להמשיך לחיות. זה המון, לא היו כאלה מספרים במיגוניות בנחל עוז".
