בימים בהם נדמה כי מדינת ישראל הולכת ושוקעת לתוך סחרור ביטחוני, פוליטי וחברתי שסופו לא ידוע, ניתן אולי למצוא מעט נחמה בחזרה לימים הנוסטלגיים של פעם, בהם נדמה כי הכל היה פשוט יותר.

אל רגע כזה חזרנו השבוע לאחר פטירתו של ד"ר יצחק יפעת, שקנה את עולמו באתוס הלאומי הישראלי לאחר שהתפרסם כ"צנחן הבוכה" בתמונה האייקונית של הצלם דוד רובינגר, שתיעד את ראשוני הצנחנים שהגיעו אל הכותל המערבי ברגעים שלאחר כיבוש העיר העתיקה בירושלים במלחמת ששת הימים.

מי שמעידה ממקור ראשון על דמותו של הצנחן המפורסם, ועל האופן בו קיבל את חייו כסמל לאומי, היא בתו, אורלי יפעת בר, תושבת מודיעין, שמתראיינת לראשונה בחייה כדי "להעביר את המורשת של אבי".

תמונה שמלווה חיים שלמים

אורלי יפעת בר מתגוררת במודיעין מזה כ-22 שנים ועוסקת בהדרכת ספורט ותיווך נדל"ן, והיא בתו הבכורה של הצנחן המפורסם שזכה לראות עשרה נכדים לפני שנפטר בגיל 81. חלק ממורשת האב אליה התייחסה, היא העובדה ששירתה בקצינה וילדיה משרתים בתפקידי לוחמה בצבא. "זה משהו שמלווה את החיים שלנו", היא אומרת, "זאת מורשת הקרב של אבא. תמיד הייתה ההתרגשות להגיע לירושלים, וזה בא מאבא. הוא תמיד אמר שאם הם היו צריכים שוב להילחם על ירושלים, הם היו עושים את זה שוב בכל גיל ובכל מצב".

על נסיבות הצילום שהפך את אביה למפורסם סיפרה השבוע יפעת בר: "בתקופת מלחמת ששת הימים אבא שלי היה לוחם בן 23. הוא וחבריו ליחידה היו בין הראשונים שהגיעו לכותל ודוד רובינגר צילם אותם. זה היה יכול להיות כל אחד אחר בתמונה. התמונה התפרסמה מיד. אני זוכרת שהוא אמר שהם היו מאוד נרגשים כשהגיעו לכותל. הוא לא ידע שרובינגר צילום אותם, ובהתחלה הוא לא ידע שהתמונה התפרסמה, עד שהשכנה סיפרה לאמא שלו עליה וככה נודע לו שתועד באותו רגע. אני יודעת שהוא מאוד התרגש כי סבא שלו לא היה לוחם, והוא היה מאוד גאה בשבילו".

איך הוא הרגיש עם זה שהוא הפך להיות סמל?

"הוא התרגש בשביל המדינה, אבל אני לא חושבת שהוא ראה את עצמו כשונה מאחרים. מבחינתו זה לגמרי כל משפחת הצנחנים שהייתה שם. בכל מקום שהוא התראיין ובעיתונות הזרה הוא תמיד היה אומר שזה עבור הצנחנים ועבור המדינה באהבה גדולה. הוא אהב להיות חלק מהמדינה הזאת והוא אף פעם לא השתמש בפרסום שלו. את כל ההרצאות הוא עשה תמיד בהתנדבות. הוא דיבר על התמונה בעיקר כשביקשו ממנו. בהרצאות שלו הוא דיבר על כיבוש הכותל, על האחווה, על האחדות ועל הערכים של אהבת הארץ ושל החברות, אומץ הלב והרעות".

ואיך הרגיש לכן הבנות לגדול עם האב שהיה חלק מההיסטוריה?

"אנחנו אף פעם לא הבנו שאנחנו נמצאים וחיים עם מיתוס. בשבילנו זה היה רגיל, אנחנו לא יודעים איך זה בלי. זה היה חלק מאיתנו".

אותו רגע דרמטי בכותל לא היה הרגע משמעותי היחיד עבור יפעת באותה המלחמה. "בתקופת המלחמה בירושלים הייתה אישה ירדנית שעמדה ללדת", היא מספרת, "ואבא שלי היה שותף בעזרה בלידה. זה היה הטריגר שלו להיות רופא נשים וגניקולוג, ואחרי שהוא השתחרר מהצבא הוא התחיל ללמוד רפואה".

מה ההסבר שלך לכך שהתמונה הפכה לאייקונית כל כך?

"אני חושבת שקודם כל זה האור שהיה להם בעיניים. העיניים של החיילים נוצצות ושופכות אור על הניצחון המדהים של ישראל, שמספרית לא היינו כל כך רבים, אבל היה לנו הישג מאוד מרשים בתקופה שהייתה מאתגרת, וזאת באמת תחושת ניצחון אדיר שמשתקפת מהעיניים הנוצצות שלהם ומהמבט למעלה. לפעמים, ברגעים שאני עם עצמי, אני מרימה את הראש למעלה כמו בתמונה וזה נותן לי תחושת גאווה. כמובן שגם דוד רובינגר היה צלם מעולה ואין ספק שתמונה שווה אלף מילים".

איך זה היה לגדול לצידו?

"תמיד הייתה לי גאווה רבה על שני ההורים שלי. אימא שלי, חסיה יפעת ז"ל, הייתה ראש תחום קידום נוער ארצי והקימה עם נאוה ברק את עמותת 'עלם'. היא נפטרה בגיל 57 והיום הם קבורים זה לצד זה במושב גיאה. הוא היה איש יפה תואר, והוא סיפר שכשחזר מהמלחמה ועבד כמורה הוא לא היה מצליח ללמד כי כל הזמן ביקשו ממנו לספר על המלחמה.  גם לי מאוד חשוב כל הנושא של הצבא ואני מאוד מחוברת לארץ. זה משהו שמלווה אותי כל החיים. זה חלק ממני בזכותו. אני  מניחה שזה בא משני ההורים, הם לגמרי היו שותפים בזה. היה בינינו קשר מאוד קרוב, הם היו אנשים מאוד פתוחים ואפשר היה לדבר על הכל בבית. מאוד חשוב לי להנחיל את המורשת שלהם ולהעביר את המסרים שלהם – את הציונות, את הישראליות, את החברות,  הרעות והיושרה".

ד"ר יפעת הלך לעולמו לאחר מאבק במחלה קשה, וחבריו לנשק הגיעו אל המשפחה למרות העשורים הרבים שחלפו מאז שהיו חלק מאותם רגעים היסטוריים. "בשבעה היינו מוקפים בהמון חברים שלו, גם מהצנחנים. למרות שפטירתו הייתה צפויה, זה תמיד מפתיע וקשה לעיכול. אבא שלי נלחם בששת הימים עם יורם מצגר, שהיום חטוף בעזה, ואני חושבת שהוא היה אומר כמה חשוב להחזיר את החטופים ולזכור את כל מי שנלחם עבור המדינה".