"בן, אח ודוד אהוב ויקר. חבר אמת, ישר וצנוע, רודף צדק, קשוב, רגיש ותומך, מתנה לאנושות שתישאר בלבנו לעד", במספר מילים אלו נאלצו בני משפחת שפיר לסכם את אישיותו וחייו של בנם, דור חנן שפיר שנרצח יחד עם ארוסתו במסיבת ה"פסיידאק" בסמוך לקיבוץ נירים ב-7 באוקטובר, דווקא כאשר נראה היה כי חייו עולים על המסלול לאושר.
שפיר היה בן 30 בלבד, שגדל והתחנך במודיעין וסבל מפוסט טראומה בה לקה כאשר לחם במבצע "צוק איתן" בשנת 2014, ובשנה האחרונה לחייו החל להשתתף בפעילויות של עמותת "אחים לחיים", שמסייעת לחיילי צה"ל שנפצעו פיזית ונפשית. עוד הספיק לסיים בהצטיינות לימודי תקשורת במכללת ספיר ולעבוד כעורך ברשת הפודקאסטים "עושים היסטוריה", ולעבור לגור עם בת זוגו סביון קיפר כמה חודשים לפני השבת השחורה. "הם תכננו להתחתן ולהקים משפחה", סיפר השבוע איציק אביו בכאב.
לחיות עם חוסר הוודאות
ב-7 באוקטובר חגגו שפיר וקיפר במסיבה המצומצמת בסמוך לקיבוץ נירים כאשר התחילה מתקפת חמאס. הם עזבו את המקום, נסעו ברכבם מספר קילומטרים והסתתרו במיגונית בצומת מעון, שם נתקלו במחבלי חמאס. הם חזרו לרכבם והספיקו לדווח למשטרה כי ישנם הרוגים בצומת, ועל פי ההערכה נרצחו ברכבם מספר דקות לאחר השעה 07:00. 17 מבאי המסיבה נרצחו באותו בוקר. שפיר הובא למנוחות בבית העלמין במודיעין והותיר אחריו זוג הורים ושלוש אחיות, שהתגוררו בצפון בשנים האחרונות ולאחר ה-7 באוקטובר שבו למודיעין.
בבוקר השבת השחורה הבינו בני המשפחה כי דור נמצא בדרום, ומשם החל מסע חיפושים מטלטל אחרי בנם. "אשתי כבר במהלך השבת יצאה למרכז וחברה למשפחה של סביון, ובעצם הם הקימו חמ"ל חיפושים כבר במהלך אותו יום. מאוחר יותר החלטנו שאשתי ואני ניסע לסורוקה והמשפחה של סביון לתל השומר".
באותן שעות, בצל הכאוס והבלבול הרב, נאלצו בני המשפחות החרדים לחפש בעצמם אחר פיסות מידע על גורל יקיריהם. "לא מצאנו אותם בסורוקה", הוא מספר, "דיברנו עם כל מיני חברים וכל אחד מהם הלך לבית חולים אחר עם תמונות שלהם. לצערנו, לא מצאנו אותם. באיזשהו שלב, באחת עשרה בלילה, פתחו את להב 443, לשם הגיעו כל המשפחות ונתנו תצהירים ודגימות DNA. הגענו לשם גם אנחנו, מסרנו תצהיר ודגימות, ואמרו לנו שאין לנו מה לעשות שם וכשיהיה להם מידע הם יצרו איתנו קשר. היו המון נעדרים ואף אחד לא ידע שום דבר".
יומיים מאוחר יותר, ביום שני בשעות הערב, קיבלה משפחת קיפר את הבשורה כי גופת בתם נמצאה. "אנחנו היינו בטוחים שתוך שעה יגיעו גם אלינו, כי היה לנו ברור שהם לא נפרדו, אבל אז היה לנו זיק של תקווה כי ביום שני בלילה פתאום אחד החברים של דור אמר שהטלפון שלו מצלצל, אחרי שלא היה זמין מאז שבת. בסוף התברר שמצאו את הטלפון בשטח והביאו אותו ללהב, ושם מישהו הפעיל אותו. למחרת".
את הבשורה המרה מקבלים בני משפחת שפיר למחרת, כאשר הם נמצאים ביחידת להב 443. "היה לנו ברור שנקבור אותו במודיעין, כי הוא גדל כאן ופה זה הבית שלו. לא היה לנו בית במודיעין, אז ישבנו שבעה אצל השכנים שלנו שגרנו לידם בעבר. הם פינו לנו את הבית שלהם".
אתם יודעים היום מה קרה לדור?
"הידיעה היא לא בוודאות, אלא יותר מכל מיני פיסות מידע שחיברנו. בשלב מסוים החלטנו שלא נוכל לדעת יותר, אז נסתפק בתסריט שיש לנו. אנחנו יודעים שבשעה 06:30 נפלו טילים באזור המסיבה. דור וסביון נכנסו לרכב יחסית בין הראשונים וברחו למיגונית הכי קרובה, מה שהיה הכי הגיוני לעשות כי באותו שלב אף אחד לא שיער שיש מחבלים באזור. בשעה 07:08 יש הקלטה של שיחת טלפון של סביון למשטרה, שהיא אומרת שהם בצומת מעון במיגונית ושירו עליהם. היא לא ידעה אם זה חיילים או מחבלים, והם ברחו משם לצומת גמה שנמצאת שבעה קילומטר משם. בדיעבד, באחד הסרטונים גילינו את הרכב שלהם, במרחק 200 מטר מצומת גמה. אנחנו מניחים שהם נורו ברכב. זה לא משהו רשמי, זה מה שבנינו לעצמנו. המשטרה לא ידעה להגיד לנו איפה מצאו את הגופות, את הטלפונים ואת הרכב".
ספר על דור.
"דור הוא הבן הבכור שלנו. הוא היה חבר טוב לכל מי שהכיר אותו. אדם מאוד ישר, מסור, משפחתי, הגון, חם וטוב לב. הייתה לו יכולת הכלה ונתינה אינסופית. הוא התעסק בתחום הפודקסטים וקריינות, היה לו אתר שנקרא .DOR'S VOICE כשהוא חשב מה הוא רוצה לעשות מבחינת תעסוקה, היה לו ברור שהוא רוצה לעשות טוב בעולם. הייתה לו פוסט טראומה מצוק איתן. הטראומה שהייתה לו הייתה מסוג 'טראומת מוסר'. זאת בעצם טראומה שיש לך כתוצאה ממשהו שאתה או מישהו לידך עשה שנוגד את אמות המוסר שלך. זה עלול לקרות לאנשים שיש להם אמות מוסר גבוהות. מכיוון שהיה מוכר כפוסט טראומטי הוא היה זכאי לקבל כלבת שירות. הוא הגיש בקשה ונכנס לתור. הוא חיכה כשנתיים לכלבה, כי יש הרבה ביקוש ומעט היצע של כלבים, ובמהלך התקופה הזו הוא מאוד ציפה לכלבה. בשלב מסוים אמרתי לו 'אני מכיר אנשים, יש לי קשרים שיקדמו אותך בתור'. אז הוא אמר 'בשום פנים ואופן, אני לא מוכן לקחת למישהו את התור'. זאת דוגמה לאמות המוסר הגבוהות שהיו לו".
פן נוסף שאפיין את חייו של דור בשנה האחרונה לחייו היה הניסיון להתמקד בריפוי עצמי ובמציאות זוגיות. "הוא מאוד רצה זוגיות ולהקים משפחה", מספר איציק, "ואז הוא הכיר את סביון. הוא הכיר אותה לפני עשר שנים כשהם עבדו ביחד באילת, אבל כל אחד הלך לדרכו. ואז, בגיל 29, הם הבינו שהם גרים מאוד קרוב אחד לשנייה, וככה התפתחה הזוגיות שלהם. בחודש יולי הם עבור לגור ביחד בדירה שכורה בקריית אונו ואז הם קיבלו את הכלבה דוריס. הם עזבו את הדירה עם הכביסה על החבל והכלים בכיור. היינו צריכים לפנות את הדירה וזה היה קטע מאוד קשה לשתי המשפחות".
עוד מספר שפיר על בנו כי "היו לו הרבה התמודדויות בחיים, אבל יחסית הוא היה בתקופה טובה בחיים שלו. באוגוסט הספקנו לחגוג לו יומולדת 30. הוא היה מאוד מאושר בזוגיות שלו והיה לקראת עשור טוב בחיים. הזוגיות מאוד סידרה לו את החיים והרגיעה אותו. כבר היה דיבור על חתונה".
"מרגיש שהוא איתי על הבמה"
12 חודשים חלפו מאז הפך איציק שפיר לאב שכול, בהם היה עסוק בעשייה רבה המסייעת לו להתמודד עם האסון. בין היתר, הוא שותף בהגשת תביעה נגד הרשות הפלסטינית. "אני מרגיש שמה שעושה לי טוב בהתמודדות זאת העשייה", הוא מסביר, "אז לכן, בשלב די התחלתי, ומכיוון שרדיפת צדק הייתה מאוד חזקה אצל דור, נכנסתי לנושא של תביעה מול ארגוני הטרור ובעצם גיבשתי קבוצה של משפחות שכולות, קבוצה די גדולה, בניסיון למצוא עורך דין שייצג אותנו. נפגשתי עם עורכי דין בתחום ומסתבר שכל הנושא של לחימה כלכלית בטרור מאוד מורכב, כי בסוף טרור מונע מכלכלה. אם לחמאס לא היה תקציב לא היה קורה ה-7 באוקטובר. הצטרפו מאות אנשים ובסופו של דבר לפני חודש סגרנו עם משרד מאוד גדול, אחד הגדולים בארץ, הרצוג פוקס נאמן. התביעה היא מול הרשות הפלסטינית והיא תוגש אחרי החגים".
עוד השתתף שפיר לפני מספר חודשים בהקלטת גרסה מחודשת שכתב לשיר הידוע "חורף 73'". "באחד הערבים נחה עלי המוזה ובעצם כתבתי מילים חדשות לשיר. הוא מאוד התחבר לי לכל המצב, 50 שנה אחרי מחדל מלחמת יום כיפור והחיבור למחדל של 7 באוקטובר. יחד עם הבת שלי חיברנו את המילים, ובעצם עשינו מזה סוג של פרויקט שקראנו לו 'הילדים של חורף 23'. הקלטנו את השיר עם עוד משפחות שכולות מהמסיבות, ועשינו קליפ שצילמנו אותו באתר ההנצחה ברעים. לפני פסח הוצאנו את הקליפ ביוטיוב. השיר בעיקר מדבר על כאב ומחאה, כי זה מה שהרגשנו אז וגם היום, במיוחד עם כל מה שקורה במדינה".
מעבר לכך, בוער בשפיר הרצון לייצר שינוי ברמה הארצית, והוא אפילו שוקל להיכנס לפוליטיקה. "אני נמצא בקשר עם כל מיני גורמים, ביניהם 'הרבעון הרביעי' ואחרים, כי אני ממש מרגיש שאחרי מה שקרה צריך שיהיה פה שינוי מאוד משמעותי במה שקורה במדינה. שכל המאה ועשרים חברי הכנסת יילכו הביתה ונתחיל דף חדש. אני חושב שהרבה רוצים שזה יקרה, אבל כדי שזה יקרה צריכים לקום האנשים החדשים, צריך שיתגבש ארגון או משהו שיגרום לזה לקרות. אז אני נמצא בשלב הזה, אני אחד מהאנשים החדשים האלה שרוצה לעשות, ולאור הרקע שלי, הכאב גורם לי למוטיבציה לעשות עוד יותר".
בין שלל עיסוקיו מאז פקד אותו האסון, שפיר אף השיק לפני כחודשיים מופע אישי. "בין שאר הדברים שהתנסיתי בהם", הוא מסביר, "התחלתי ללכת לשיעורי פיתוח קול, כי תמיד אהבתי שירה וקריוקי וכו'. כשהגעתי למורה רפאל הוא אמר לי 'יש לך קול רדיופוני'. זה זרק אותי לדור, כי הוא התעסק בפודקסטים ובקריינות. התחלתי לשיר והוא אמר לי 'אתה זמר'. עניתי 'טוב, אם אתה אומר', ואחרי פעם-פעמיים שהגעתי אליו שאלתי אותו אם אני יכול לעלות על במה ולשיר. הוא אמר לי 'בטח'. אז פתאום הכל התבהר לי, כי דור תכנן להעביר הרצאה שנקראת 'אל תמחאו לי כפיים', בה הוא רצה לדבר על הפוסט טראומה שלו ועל רגישות וגבריות. הוא רצה להעביר את ההרצאה לחבר'ה לפני גיוס ולצעירים שבאים עם ה'רבאק', כדי להכניס קצת רגישות בתוך הדבר הזה. כשהמורה אמר לי שאני יכול להופיע הכל התחבר לי. אמרתי 'אני אעלה מופע ואקרא לו 'אל תמחאו לי כפיים'. אני אשיר ואדבר בין השירים', וזה מה שאני עושה".
"אל תמחאו לי כפיים" הוא מופע הנצחה לזיכרו של דור, אבל לדבריו של איציק לא מדובר במופע של שכול אלא במופע עם הרבה אור, תקווה ותובנות לחיים. במהלך המופע איציק מעביר את הקהל בתוך מסע שהוא גם פרטי שלו וגם מסע לכל אחד באשר הוא נמצא, בין אם הוא מתמודד עם משבר או שכול. "התחלתי לרוץ עם המופע ומהתגובות שאני מקבל אני מרגיש שזה מאוד משמעותי עבור הקהל. אני מקבל תגובות מדהימות ואני מרגיש שדור איתי במופע. זה מאוד משמעותי גם עבורי לגעת באנשים ולהביא אור לעולם. התחלתי להופיע בקהילות, יישובים, בארגונים, בחברות וגם לקהל הרחב. פתחתי מופע קופה גם בתל אביב וגם בירושלים, ועכשיו, סביב אוקטובר, יש התעניינות לא קטנה. זה מחמם את הלב ומחזק. אני מרגיש שאני ממשיך את הדרך שעושה טוב לעולם, שזה מה שדור רצה לעשות, וגם מחזק את הקשר שלי ושלו".
תהליך יצירתי נוסף שעובר שפיר הוא כתיבת יומן. "די בהתחלה התחלתי לכתוב יומן על כל מה שקרה לנו", הוא מספר, "ובאיזשהו שלב, בסביבות חודש מאי, יצא לי ולאשתי להיות בסדנת כתיבה של הסופר ליאור אנגלמן. אחת המשימות שהוא נתן לנו הייתה לכתוב מכתב מהבן אלינו. זאת הייתה משימה מאוד מאתגרת, ובעצם גם אני וגם אשתי בחרנו במשימה הזאת וכתבנו דברים די דומים. הקראתי את מה שכתבתי בפני הקהל שם וממש הרגשתי שזה מחבר אותי מאוד חזק אל דור, ובעצם זה סוג של מחייה אותו. מאז אני ממש מתכתב איתו, אני כותב לו מכתבים וגם הוא כותב אליי, כלומר כותב את המכתבים שהוא מחזיר לי כביכול. כתבתי כבר 20 מכתבים כאלה וזה גם עוד תהליך שמאוד עוזר לי בהתמודדות".
ב-7 באוקטובר ישתתפו איציק ומרים רעייתו בטקס הזיכרון הלאומי, כאשר בצילומי הריאיונות שישודרו בטקס הקריא האב את אחד המכתבים שכתב לבנו המנוח. "הקראתי את המכתב הראשון שכתבתי בסדנה, וזה מאוד ריגש את כל מי שהיה שם. גם שם סיפרנו על התהליך שאנחנו עוברים, על הכתיבה ועל המופע שיצאתי איתו".
אם אלו תחושות אתם מגיעים לציון השנה לאסון?
"למה שקרה ב-7 באוקטובר אין מילה אחרת שמתאימה מאשר 'מחדל', ואני לא נכנס לשאלה של מי המחדל. מעבר לצבא שקשור לזה, אין ספק שהשלטון וההנהגה קשורה למחדל בצורה כזאת או אחרת. לצערי, ההנהגה לא לקחה אחריות ולא ביקשה סליחה מכל המשפחות השכולות, ופה אני מרגיש כאב עצום וכעס. למרות שכבר עברה שנה אני לא מרגיש שדברים משתנים. סביב הטקסים לציון שנה למלחמה הממשלה ביקשה סולידריות וממלכתיות, אבל לפני כן יש את הדבר הבסיסי של לקחת אחריות על מה שקרה ולבקש סליחה, וזה לא קרה אז אי אפשר לבקש ממלכתיות".
איך התמודדתם עם האסון כמשפחה?
"במשפחה הגרעינית אנחנו שומרים אחד על השני ומעודדים אחד את השני. זה שכול שנפל על כולנו. יחד עם זאת, בסוף אנחנו אנשים שונים וכל אחד לוקח את האבל למקום שלו ולדרכי ההתמודדות שלו. חלק מהדבר הזה הוא היכולת להיות ביחד ולהכיל את השונות של כל אחד ולכבד את זה. זה היה גם המוטו של דור, להכיל, לכבד ומשפחתיות. דור חזר בשאלה לפני הרבה שנים. אנחנו אנשים דתיים וכל הורה רוצה שהילד שלו יילך בעקבותיו. לכן, בהתחלה היה לנו קשה עם הדרך האחרת שהוא בחר, וטעינו את כל הטעויות האפשריות ברמה החינוכית. אבל ברגע ששינינו את היחס להכלה, להקשבה ולקבלה, הכל השתנה, גם מבחינתנו וגם מבחינת דור כלפינו. אני מניח שלא מעט משפחות חוות דברים דומים. זה גם מסר לכל ההורים, שיקבלו את הילדים שלהם איך שהם ובמה שהם בוחרים, כי בסוף אנחנו רוצים שהם יהיו אנשים מאושרים ואנשים טובים. אם זה טוב להם, זה טוב גם לנו".
