בחלוף 460 ימים ל-7 באוקטובר, ובעיקר לעובדה הכל כך מצערת ומחרידה ש-100 מבנינו ובנותינו ויקירינו נמצאים במנהרות הגיהינום של ארגון מרצחים חסר רחמים וחלול רגשית, אני אישית מרגיש יום-יום שאני בוגד בחטופים. שלא עשיתי מספיק כדי לסייע באלפית האחוז בקידום שחרורם. לעניות דעתי, רגשי האשם חלים על כולנו כעם וכאומה. מעולם לא היה כדבר הזה.
בגלל המציאות הבלתי נתפסת שבה נמצאים החטופים והמשפחות שלהם, אני עדיין חש שלא יצאתי מה-7 באוקטובר ועוצמת הכאב לא פחתה כלל. ועוד לא אמרתי מילה על כמעט 900 מבין חיילינו ההרוגים, אלפי הפצועים ומאות חללי מסיבת הנובה ברעים. כך נראה אסון לאומי בהיקף שלא ידענו כמותו מאז הוכרזה המדינה היקרה שלנו.
המחשבה על החטופים מטריפה את הדעת. קשה לאכול, להתכסות בשמיכה ולהתקלח כאשר בכל רגע נתון זה 15 חודשים תמימים המחשבות נודדות למצבם במנהרות. לאלה שנותרו חיים והם לא מצליחים להבין המדינה שלהם לא הצליחה עד כה לשחרר אותם. מה קרה למדינה הכי חזקה במזרח התיכון, אותה מדינה עם הצבא הכי חזק בעולם שאינה משאירה איש מאחור? זה האתוס עליו גדלו מאז גן חובה.
זו תהיה השאלה הראשונה שישאלו אלה מבין החטופים שישובו בעזרת השם במהרה בימינו, אמן. למה כל כך הרבה זמן? מה קרה לכם? למה לא עצרתם את כדור הארץ כדי לשחרר אותנו?
לא רק משפחות החטופים צריכות לנהל את המאבק הזה, כולנו חייבים להיות חלק מזה. יש רוב מכריע וחד-משמעי בכל הסקרים שאומר שחובה עלינו להשיבם הביתה, גם במחיר הפסקת המלחמה. הכדור נמצא בידיים של איש אחד, שצריך לרצות מספיק כדי להחזיר אותם. אם הוא יגיד היום "כן", בעוד כמה ימים הם בבית.
איש אחד צריך להנהן בראשו לחיוב והפצע הזה, שפוצע את כולנו ובראש ובראשונה את החטופים ומשפחותיהם, יהיה מאחורינו ונוכל להתחיל בשיקום הנפש הלאומי שאנו כה זקוקים לו.