במלאת כמעט שנה לחורבן שפקד אותנו נראה שרבים מנבחרי הציבור שלנו, שבבוקר הארור ההוא ירדו למרתפים ולבונקרים ונעלמו מהרדאר הציבורי ונתקפו בהלם ושיתוק מוחלטים, שבים כעת לסורם.
מעבר לראש הממשלה צועד בראש החוזרים להתנהלות של ה-6 באוקטובר שר המשפטים, יריב לוין. לאחר שבועות ארוכים שבהם נעלם מהעין הציבורית כמו שאר חבריו לממשלת ההרס והחורבן, הוא הפציע השבוע עם המהפכה המשפטית כאילו לא היה אסון מעולם.
האיש המוזר הזה בעיניי שוב מרים ראש ונכנס חזיתית במערכת המשפטית שלנו, שהיא הפרה הקדושה האחרונה במקומותינו. לאחר שתחת כהונתו אין לבית המשפט העליון נשיא קבוע מאז פרשה אסתר חיות, הוא הוא מנסה בכל כוחו לבטל את שיטת הסיניוריטי (הבכירות) הנהוגה בבית המשפט העליון מאז קום המדינה. לפי שיטה זו מתמנה לתפקיד הנשיא השופט הוותיק ביותר מבין שופטי העליון.
בג"צ הוציא נגד לוין השבוע כרטיס צהוב בוהק ודחק בו בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים שאם לא ייכנס את הוועדה לבחירת שופטים כדי לדון במינוי נשיא קבוע לעליון שופטי בג"צ, ייכפו זאת עליו.
"מה יש לך, גברת לוין" שרו פעם השלושרים, ואני שואל: מה עובר עליך, מר לוין? לאן אתה עוד רוצה לדרדר את הכאוס שיצרת אתה וחבריך והעומד בראשכם? "כסדום היינו, לעמורה דמינו".
לעתים נדמה שלרוב העם לא נותר אלא לחבק את הצער, כפי ששר שלמה ארצי. אני לא רוצה לחבק את הצער יום אחרי יום עם כל חייל שנהרג. אני מסרב להתרגל ל"הותר לפרסום" יומי. אסור להתרגל. חיילים נופלים אינם גזירת גורל, וחייבים לעצור את הדימום והאבל הלאומי שקורע לכולנו את הלב והנשמה בואך שנה תמימה.
נ.ב. היעלה על הדעת שבעת צרה כזאת לישראל ראש הממשלה ושר הביטחון נמצאים בברוגז?! מה נסגר איתם? ואיזה מסכנים החיילים שצריכים להילחם בשעה שמנהיגיהם אינם ראויים להם.
