אל הצמרמורת שאחזה בי, מכף רגל ועד אוזניים, ברגע שנכנסנו ל"כביש המוות", כביש 232, אי אפשר היה להתכחש. זה הרגיש כאילו בתוך הראש ישנה זעקה שמודיעה לך שאתה נכנס לאזור אסון, ומתחת לכל זה לחישות של מוות וזוועות שכמעט בלתי אפשרי לדמיין.
יום שישי בבוקר, יום חג, ה-7 באוקטובר מתקרב ואני מחליט שהגיע הזמן לרדת לעוטף. לא סתם נמנעתי מלהגיע לשם עד עכשיו, כמו שלא סתם ברחתי על נפשי מסרטוני הזוועות מאותו בוקר ארור. הספיקה לי שעה של גלילה בטלגרם איפשהו בשבוע הראשון למלחמה, שאחריה לא יכולתי לנשום עד הסוף במשך 24 שעות, כדי להבין שעם כל הכבוד לצורך ולחובה לדעת ולהרגיש את כל מה שקרה לנו, יש גבול שאותו לא כדאי לי לעבור. כמו שאביתר בנאי שר לפני הרבה שנים: "יש מגירות שעדיין אני לא פותח, עד שיוסיף בי אור".
אבל ה-7 באוקטובר מתקרב. אז קמתי ושלפתי את שני המתבגרים שלי מהמיטות. יוצאים לדרך לנסיעה שלא תהיה עוד רוד טריפ שגרתי. לגבי המתבגרת לא חששתי. היא כבר בת 17, חכמה ועמוקה ורגישה. מחוברת למה שקורה פה למרות שרוב הזמן היא מחוברת בעיקר לטיקטוק או לאינסטה. עם המתבגר זה כבר סיפור אחר. הוא בן 15 ועולמו הפנימי מורכב בעיקר מכדורגל, חברים, בראול סטארס ובנות. איפה יפגוש אותו כל מה שישמע בנסיעה הזאת? ואיך בדיוק מתווכים זוועות כאלו לילדים שלך? הם גדולים מספיק כדי לשמוע עד כמה מזוויעים יכולים החיים להיות?
************
מיד כשנכנסים לכביש 232, אותו ציר תנועה שגרתי שהפך כעת לאתר אסון שכולנו נזכור לתמיד, רואים את ה"תיירים" הראשונים בצד הדרך, מחנים ליד עוד אחת מאותן מיגוניות מוות ויורדים עם הילדים. בחודשים האחרונים התפתחה "תיירות 7 באוקטובר", מהקיבוצים ואתר מסיבת הנובה ועד שדרות ואופקים. אמנם בכתבות על התופעה נשזרת גם נימה שלילית, כי אחרי הכל איך זה הגיוני שמקומות בהם נחרבו חיי משפחות רבות כל כך הופכים לאתר עצירה לאוטובוסים של טיולים מאורגנים, אבל אני בחרתי להסתכל על זה אחרת הפעם. בחרתי לראות את הטוב בכך שעם ישראל זוכר ולא שוכח. גם אם אחר כך הוא מחפש את בית הקפה הקרוב.
****************
הדרך אל בארי, כפר עזה ואתר מסיבת הנובה מתפתלת במין אווירה כפרית שכזאת, רחוקה כל כך מהאורבניות של המרכז. כאילו זה עולם אחר, כזה שמהותו היא שקט עמוק ונינוח. ועכשיו הוא אחר. עוד מיגונית ועוד אחת, עוד מדבקות וציורי קיר ושלטים ותמונות על גבי תמונות של הנטבחים. עוד חיים ועוד חיים ועוד חיים שכבר לא בחיים.
שלט "אתר התצפיתניות" מושך אותנו ימינה מהכביש. אחרי כמה דקות נסיעה בשביל כורכר והצצה משועממת משלושה חיילים שהוצבו באמצע שום מקום, אנחנו מגיעים אל אתר ההנצחה לאותן תצפיתניות ממוצב נחל עוז שמצאו את עצמן לבדן מול מחבלי חמאס עד הסוף המר.
"ים גלס, נועה מרציאנו, שירה שוחט. גם עדן נימרי הייתה שם. כולן ממודיעין", אני מספר לילדים וחושב על הפנים היפות של שוחט, גדולה מהבת שלי רק בשנתיים, אותה בת שבעוד שנה תתגייס גם היא וכבר הצהירה שזה "פראמדיקית קרבית או מג"ב" לאימתה הרבה של אימה החרדה מראש. אני מספר להם על הבנות ממודיעין שנפלו לא רחוק מכאן, ממש במרחק נגיעה מאיתנו. מי הן היו ומה אהבו, מה חלמו ומה לא הספיקו לעשות. אני מספר על ההורים שלהן ומתחלחל מהמחשבה שבעוד שלוש שנים גם הבן שלי יתגייס לקרבי, ואולי גם הוא יעשה את הדרך הפרושה מולי כעת היישר אל תוך הרצועה המקוללת הזאת. מי יודע מה הוא יחווה שם, מי יודע איך יחזור. אם יחזור.
"יימח שמם". משום מה זה הביטוי שאני שומע שוב ושוב מכמה מבקרים העומדים לצידנו ומשקיפים אל רצועת עזה, ממלמלים לעצמם. האב הכרסתן שבא עם האישה והילדות, האישה המבוגרת שמסתובבת לבדה מול שלטי ההנצחה לנופלות ובידה מטפחת בד צבעונית לנגב את הדמעות, החבר'ה הצעירים שבאו בחבורה. כולם מפטירים קללה במין ייאוש וכאב שמלווים באנחה עמוקה. כאילו התגובה הזאת כבר הפכה לאינסטינקט ישראלי, כמו לאכול פלאפל בעמידה.
***********
בכניסה לאתר בו התרחש הטבח במסיבת הנובה אני מוצא את עצמי מצפה לראות את אותן תמונות אימים שהתפרסמו בימים הראשונים הכואבים כל כך. את מאות המכוניות השרופות ומחוררות הכדורים, את הגופות על הכביש, את הציוד של מבלי המסיבה מפוזר. במקום זה אני מוצא שקט.
מאות אנשים מסתובבים לאיטם באתר הלא גדול במיוחד. ושקט. שקט לא מוסבר. הרי אנחנו ישראלים, לא סקנדינבים מנומסים. שקט במרחב הציבורי זה לא ממש אנחנו. ובכל זאת, שקט מוזר עוטף את המקום. אפילו את עשרות הילדים שנמצאים פה לא צריך להשקיט. הם מבינים לבד כנראה. אפילו את הבן שלי אני לא צריך לנתק מהטלפון. מסתבר שהוא כאן, נוכח. במיוחד אחרי שקרא את השלט המגולל את סיפורם של כל אלו שהתחבאו באמבולנס וחטפו טיל RPG, ומזהה בין תמונות הנספים בחור צעיר שהכיר מהכדורגל.
בדקות הקרובות אני מוצא את עצמי חוזר אל ימיי הרחוקים בסצינת הטראנס, אי-שם באמצע הניינטיז, מסביר לילדים מה קורה במסיבות בלילה ואיך נראים רגעי הזריחה, על האופוריה המשוגעת שלהם, ואיך כל זה התחלף בתוך דקות לאימה טהורה. אני מדבר ומדבר ומתקשה מול הדיסוננס המטורף הזה שהלך כאן. מוצא את עצמי מסביר לילד שבסיטואציה כזאת אסור להתחבא במקום שיכול להפוך למלכודת. "לרוץ לכיוון השמש, זה הסיכוי היחיד שהיה להם", אני אומר ולא מאמין שאני אשכרה מנסה להעביר לילד בן 15 מסרים שאולי יצילו את חייו במקרה של עוד שואה שכזאת. מי דפוק פה, אני או המציאות?
**********
את סוף השבוע שלאחר הביקור באתר הנובה אני מבלה מול היוטיוב וסרטוני ההנצחה ועשרות רבות של כתבות חדשותיות עם סיפורי גבורה וכאב בלתי נתפסים. ההיגיון אומר לי "אל תצפה, למה לך? הרי כבר כאבנו מספיק". אבל אני צופה. וצופה עוד ועוד ועוד, עד שנרדם מותש מכל הכאב הזה. מסתבר שגם אחרי שנה עוד נותרו דמעות. מסתבר שיש פצעים שעדיין מגרדים, גם אם הגלידו.